Niddah 39a · Talmud

יָשְׁבָה לָהּ וְלֹא בָּדְקָה, שָׁגְגָה, נֶאֶנְסָה, הֵזִידָה וְלֹא בָּדְקָה — טְהוֹרָה. הִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ, וְלֹא בָּדְקָה — הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם הָיְתָה בְּמַחֲבֵא, וְהִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ, וְלֹא בָּדְקָה — הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁחֲרָדָה מְסַלֶּקֶת אֶת הַדָּמִים. אֲבָל יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה, וְשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם — הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טוּמְאָה. גְּמָ' לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב יְהוּדָה: לוֹמַר שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: ״יָשְׁבָה וְלֹא בָּדְקָה״ — מִכְּלָל דִּלְכַתְּחִלָּה בָּעֲיָא בְּדִיקָה! סֵיפָא אֲתָאן לִימֵי נִדָּה, וְהָכִי קָאָמַר: כׇּל אַחַד עָשָׂר בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה, וְלָא בָּעֲיָא בְּדִיקָה, אֲבָל בִּימֵי נִדָּתָהּ — בָּעֲיָא בְּדִיקָה. יָשְׁבָה וְלֹא בָּדְקָה, שָׁגְגָה, נֶאֶנְסָה, הֵזִידָה וְלֹא בָּדְקָה — טְהוֹרָה. רַב חִסְדָּא אָמַר: לָא צְרִיכָא אֶלָּא לְרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ. הָנֵי מִילֵּי בִּימֵי נִדָּתָהּ, אֲבָל בִּימֵי זִיבָתָהּ בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה קָיְימָא. אִי הָכִי, אַמַּאי אָמַר רַבִּי מֵאִיר: יוֹצִיא וְלֹא יַחְזִיר עוֹלָמִית? דִּלְמָא אָתְיָא לְקַלְקוֹלֵאּ בִּימֵי נִדָּה. הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: ״הִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה״ — מִכְּלָל דִּבְאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת עָסְקִינַן! חַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: כׇּל אַחַד עָשָׂר בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה, וְשַׁרְיָא לְבַעְלָהּ, וּבִימֵי נִדָּה אֲסוּרָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בְּאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת, אֲבָל יֵשׁ לָהּ וֶסֶת מוּתֶּרֶת, וּצְרִיכָה בְּדִיקָה. יָשְׁבָה וְלֹא בָּדְקָה, שָׁגְגָה, נֶאֶנְסָה, הֵזִידָה וְלֹא בָּדְקָה — טְהוֹרָה. הִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה — טְמֵאָה. הָא מִדְּסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר, רֵישָׁא לָאו רַבִּי מֵאִיר! כּוּלַּהּ רַבִּי מֵאִיר הִיא, וְהָכִי קָאָמַר: אִם לֹא הָיְתָה בְּמַחֲבֵא וְהִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה — טְמֵאָה, שֶׁרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם הָיְתָה בְּמַחֲבֵא וְהִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה — טְהוֹרָה, שֶׁחֲרָדָה מְסַלֶּקֶת אֶת הַדָּמִים. רָבָא אָמַר: לוֹמַר שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת. מֵיתִיבִי: הַנִּדָּה, וְהַזָּבָה, וְהַשּׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, וְהַיּוֹלֶדֶת — כּוּלָּן מְטַמְּאוֹת מֵעֵת לְעֵת. תְּיוּבְתָּא! רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא אָמַר שְׁמוּאֵל: לוֹמַר שֶׁאֵינָהּ קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת בְּתוֹךְ יְמֵי זִיבָתָהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא שְׁמִיעַ לִי הָא שְׁמַעְתְּתָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַתְּ אֲמַרְתְּ נִיהֲלַן, וְאַהָא אֲמַרְתְּ לַן: הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר (יוֹם), וְשִׁינְּתָה לְיוֹם עֶשְׂרִים — זֶה וָזֶה אֲסוּרִין לְשַׁמֵּשׁ. שִׁינְּתָה פַּעֲמַיִם לְיוֹם עֶשְׂרִים — זֶה וָזֶה אֲסוּרִין. וַאֲמַרְתְּ לַן עֲלַהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לָא שְׁנָא אֶלָּא חֲמִשָּׁה עָשָׂר לִטְבִילָתָהּ, שֶׁהֵן עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם לִרְאִיָּתָהּ, דְּהָתָם בִּימֵי נִדָּתָהּ קָאֵי לַהּ, אֲבָל חֲמִשָּׁה עָשָׂר לִרְאִיָּתָהּ, דְּבִימֵי זִיבָתָהּ קָאֵי — לָא קָבְעָה. אָמַר רַב פָּפָּא: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ רַב יְהוּדָה מִדִּסְקַרְתָּא, מִקְבָּע לָא קָבְעָה, מֵיחָשׁ מַהוּ דְּנֵיחוּשׁ לַהּ? אִישְׁתִּיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵי. אָמַר רַב פָּפָּא: ״נֶחְזֵי אֲנַן״, הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה לְיוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר וְשִׁינְּתָה לְיוֹם עֶשְׂרִים — זֶה וָזֶה אֲסוּרִין.

ישבה לה ולא בדקה - אכל נשים קאי ולאו לעיל מהדר: טמאה - דאורח בזמנו בא: במחבא - מחמת ליסטין או כרכום: ימי הזב - ימי ספירו: ושומרת יום - כיון שנפתח מעיינה וראתה היום אע"ג דבתוך י"א היא הויא למחר בחזקת טמאה: גמ' לומר שאינה צריכה בדיקה - שחרית וערבית ומשעברו צריכה לבדוק כדאיתא בפ"ק (לעיל נדה דף יא.): והא מדקתני סיפא ישבה - דמשמע דיעבד מכלל כו'. והאי דפריך כן דס"ד דהאי ישבה אתוך י"א קאי: לימי נדה - לימים שראויין לנדה כגון אחר י"א שבין נדה לנדה: בחזקת טהרה - שנסתלקו דמיה בנדותה ויצאו: בימי נדה - לאחר שעברו י"א וראויים לבא ימי נדה: בעיא בדיקה - לכתחלה אבל ישבה ולא בדקה דיעבד טהורה ואם הגיע וסת הקבוע לה ולא בדקה ההיא ודאי טמאה: לא נצרכא - הא דקתני כל י"א בחזקת טהרה אלא לר"מ בסוף פרק ראשון בגמרא: אמאי יוציא - תשמש כל י"א: דלמא אתיא לקלקולא בימי נדה - בימים הראויים לנדה אסורה לשמש שמא תקלקלנו: רבא אמר - מתני' דקתני כל י"א בחזקת טהרה: לומר - שאם תראה בהם אינה מטמאה מעת לעת לפי שמסולקין דמיה: הנדה - כלומר אשה שרואה דם מטמאה מעת לעת בראיית תחלת נדותה: והזבה ושומרת יום - כלומר והרואה בתוך י"א בין שרואה ג' ימים דהויא זבה בין שרואה יום אחד דהויא שומרת יום מטמא מעת לעת בראייה ראשונה: היולדת - שיצא דם בפתיחת הקבר מטמאה מעת לעת בראייה ראשונה: חייא בר רב הונא - פי' אמתני' מהדר: בתוך ימי זיבתה - כגון ראתה ג' פעמים מט"ו לט"ו אין זה וסת לענין דיה שעתה או לענין שאם לא בדקה תהיה טמאה דמט"ו לט"ו הוו ימי זיבה וכן כל הימים מששלמו ז' ימי נדות עד י"ח דשלמי ימי זיבה בהדי נדות: לא שמיע לי הא שמעתתא - דרב יוסף תלמידו דרב יהודה שהוא תלמיד של רב ושמואל וחלה רב יוסף ונעקר תלמודו וכשהיה שומע מימרא דרב ושמואל ואינו נזכר לאותה שמועה מתמיה ולאו תלמידו של רב יהודה אני ולא אמר לי שמועה זו ואביי תלמידו מזכירו (נדרים דף מא.): את אמרת ניהלן - קודם חולייך: ה"ג ואהא אמרת ניהלן - על משנה זו אמרת לנו משמיה דאין אשה קובעת לה וסת בימי זיבה: למודה - רגילה: יום ט"ו - לקמן מפרש ליום ט"ו לטבילתה: ושינתה - לה וסת ליום כ' פעם אחת: זה וזה אסורין - אין צ"ל ט"ו שעבר שאסור שהרי כל היום המתינה שמא תראה דקי"ל דחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה ואין צ"ל יום כ' שראתה בו שהרי נדה היא אלא ה"ק כשיחזור ויגיע ט"ו אסורה לשמש שהרי יום וסתה הוא ועדיין לא דילגתו אלא פעם אחת ואין וסת נעקר בפחות מג"פ וכשיגיע יום כ' לראייה של כ' אסורה לשמש שמא תקבע וסת מכ' לכ' שהרי שינתה פעם אחת ליום כ' וכן פעמים ליום כ' זה וזה אסורין יום ט"ו ויום כ' הבא אבל ג' פעמים ליום כ' הותר יום ט"ו ונאסר יום כ': לא שנו - דליום ט"ו הוי וסת קבוע דליבעי תלתא זימני למיעקריה: אלא - שהיתה רגילה לראות יום ט"ו לטבילתה לסוף ז' ימי נדה ורואה ליום ט"ו שהוא יום כ"ב לראייתה דכבר שלמו ימי זוב לסוף י"ח והרי ד' ימים שהגיעו ימים שראויה להיות בהם נדה: מקבע לא קבעה - בתוך ימי זיבה דתבעי ג' זימני למיעקריה דבחדא זימנא הוא דעקר לה ואם ישבה ולא בדקה טהורה: מיחש מהו דניחוש לה - אם היתה רגילה מט"ו לט"ו דהיינו תוך ימי זוב מי בעיא למיחש ולא תשמש ליום ט"ו קודם ראייה שמא תראה:

לא צריכא לר"מ. ומועיל מה שהיא בחזקת טהרה שמותרת לשמש כל זמן שלא גירשה א"נ אינו חייב לגרשה עד שעברו י"א יום: והיולדת כולן מטמאות מעת לעת. אע"ג דמעוברת דיה שעתה היינו בשאר דם שרואה כשהיא מעוברת ולא בראיית דם לידה שרואה מחמת פתיחת הקבר וי"מ דהכא כרבי יוסי דבעי ג' עונות א"נ כגון שקודם כבר ראתה פעם אחת וקסבר דבשני מטמאה מעת לעת ולית ליה דיין שעתן כל ימי עיבורן ואשמעינן אע"ג דראייה שניה זו מחמת אונס לידה ראתה אפ"ה מטמא מעת לעת הקשה הר"ר יעקב מאורלייני"ש דהכא תני דזבה ושומרת יום מטמאה מעת לעת ואפ"ה מפרש רב יהודה לעיל דכל י"א יום אינה צריכה בדיקה ובפ"ק (לעיל נדה דף יא.) אמרי' דאשה שיש לה וסת וד' נשים ואשה שעברו עליה ג' עונות דיין שעתן ותנא התם אע"פ שאמרו דיין שעתן צריכות להיות בודקות וי"ל דיש לה וסת איכא למימר כיון דאורח בזמנו בא צריכה בדיקה בשעת וסתה ואהנך נמי איכא למימר דצריכה בדיקה שלא תשתכח תורת בדיקה מהן בתולת דמים כשתראה ומעוברת ומניקה לכשיעברו ימי עיבורה ומניקותה לפי שהורגלו זמן מרובה בלא בדיקה וזקנה אע"ג דלא אתיא תו לידי בדיקה וליכא למיגזר בה מידי מ"מ גזר לה אטו אחריני אבל תוך י"א יום אינה צריכה בדיקה דזמן מועט הוא ולא תשתכח תורת בדיקה דאחר י"א יום תבדוק וכן זמן מועט יש משבדקה: רב הונא בר חייא אמר שמואל לומר שאינה קובעת וסת בימי זיבתה. ולא מיבעיא בימי ספירת זיבה ממש דאינה קובעת אלא משמע דאפי' בימים הראוים לזיבה אע"ג דאינה זבה ומעיינה סתום אינה קובעת כגון שרואה פעם אחת תוך י"א יום ופליג ארבי יוחנן ור"ל דאמרי בסמוך אשה קובעת לה וסת תוך ימי זיבתה ממש דהיינו באמצע ספירת זיבתה דומיא דתוך ימי נדותה וכ"ש דקובעת בימים הראויים לזיבה וקי"ל כרבי יוחנן לגבי שמואל כדאמר פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מז:): מקבע לא קבעה ע"י ראייה זו. של תוך ימי זיבה לא קבעה וסתה שתצטרך לעוקרו על ידי שלש פעמים כאילו קבעה וסת בימי נדה אבל מהו שתחוש ע"י קביעות של ימי נדה לאסור פעם רביעי אפי' בא הוסת בימי זיבה ואהא מייתי שפיר דחיישינן:

נדה לט.

Navigate the library