נדהסו:
טוען את הדף…
לָא תִּחוֹף לֹא בְּנֶתֶר וְלֹא בַּחוֹל; בְּנֶתֶר מִשּׁוּם דְּמִקְּטָף, וּבַחוֹל מִשּׁוּם דִּמְסָרֵיךְ. וְאָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אִשָּׁה לֹא תִּחוֹף אֶלָּא בְּחַמִּין, אֲבָל לֹא בְּצוֹנֵן, וַאֲפִילּוּ בְּחַמֵּי חַמָּה. צוֹנֵן מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם דְּקָרִירֵי וּמְשָׁרוּ מַזְּיָיא. וְאָמַר רָבָא: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁתְּהֵא אִשָּׁה מְדִיחָה בֵּית קַמְטֵיהּ בְּמַיִם. מֵיתִיבִי: בֵּית הַקְּמָטִים וּבֵית הַסְּתָרִים אֵינָן צְרִיכִין לְבִיאַת מַיִם! נְהִי דְּבִיאַת מַיִם לָא בָּעֵינַן, מְקוֹם הָרָאוּי לְבִיאַת מַיִם בָּעֵינַן, כִּדְרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָרָאוּי לְבִילָּה — אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְשֶׁאֵין רָאוּי לְבִילָּה — בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ. אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבִּי שֶׁטָּבְלָה, וְעָלְתָה, וְנִמְצָא לָהּ עֶצֶם חוֹצֵץ בֵּין שִׁינֶּיהָ, וְהִצְרִיכָהּ רַבִּי טְבִילָה אַחֶרֶת. וְאָמַר רָבָא: טָבְלָה וְעָלְתָה, וְנִמְצָא עָלֶיהָ דָּבָר חוֹצֵץ — אִם סָמוּךְ לַחֲפִיפָה טָבְלָה, אֵינָהּ צְרִיכָה לְחוֹף וְלִטְבּוֹל, וְאִם לָאו — צְרִיכָה לְחוֹף וְלִטְבּוֹל. אִיכָּא דְאָמְרִי, אִם בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁחָפְפָה טָבְלָה — אֵינָהּ צְרִיכָה לְחוֹף וְלִטְבּוֹל, וְאִם לָאו — צְרִיכָה לְחוֹף וְלִטְבּוֹל. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְמִסְמַךְ לַחֲפִיפָה טְבִילָה, לְמִיחַף בִּימָמָא וּלְמִטְבָּל בְּלֵילְיָא. אָמַר רָבָא: אִשָּׁה לֹא תַּעֲמוֹד עַל גַּבֵּי כְּלִי חֶרֶס וְתִטְבּוֹל. סָבַר רַב כָּהֲנָא לְמֵימַר: טַעְמָא מַאי? מִשּׁוּם גְּזֵירַת מֶרְחֲצָאוֹת, הָא עַל גַּבֵּי סִילְתָּא — שַׁפִּיר דָּמֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב חָנָן מִנְּהַרְדְּעָא: הָתָם טַעְמָא מַאי — מִשּׁוּם דְּבָעֵית, סִילְתָּא נָמֵי בְּעֵיתָא. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: אִשָּׁה לֹא תִּטְבּוֹללא תחוף - שערה: מקטף - נותק שער ומתבלבל וחוצץ: סריך - מדביק השער וחוצץ: ואפילו בחמי חמה - די לה בחמין שהוחמו בשמש: דמשרו מזיא - מקשין את השערות ואין לכלוכן עובר: קמטיה - בית השחי ובית הסתרים שלה: כל הראוי לבילה - במסכת מנחות ששים עשרונים הבאים בכלי אחד ראוין לבלול ואין בילה מעכבת בו שאם לא בלל כשר ושאין ראוי לבילה כגון ששים ואחד עשרונים בכלי אחד בילה מעכבת בו ופסולה הואיל ואי בעי לבלול לא מצי למבלל: אינה צריכה לחוף ולטבול - דודאי לאחר שטבלה בא עליה: איכא בינייהו כו' - ללישנא קמא בעינן סמוך לחפיפה טבילה: גזירת מרחצאות - שדרך מרחצאות לישב ע"ג אצטבאות של אדמה דדמי לכלי חרס ואתי למימר טבילה עולה בהן: סילתא - בקעת עבה כמו בחברתה ולא בסילתא [ביבמות] (דף סג:): דבעיתא - שלא תפול ולא טבלה שפיר:כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. וא"ת הא בכמה מקומות כתיב בלולה ונימא שנה עליו הכתוב לעכב וי"ל דכולהו צריכי לגופייהו וקשה דנימא מדתנא בהו קרא בפרשת נשיאים תריסר זימני בלולה בשמן דמעכבא דהכי אמרינן בהקומץ רבה (מנחות יט:) דפריך לשמואל גבי מנחה דלא יליף דורות משעה דכתיב וימלא כפו ממנה לומר דשנה עליו הכתוב לעכב על מלא קומצו ופריך והא אמר שמואל מזרקות מקדשים את היבש דכתיב שניהם מלאים סולת ומשני שאני התם דתנא בהו קרא תריסר זימני לעכב ויש לומר דשמא יש שום דרשא בשום מקום דבילה לא מעכבא וא"ת כיון דלא מעכבא היכא דאין ראוי לבילה נמי ליתכשר ויש לומר דסברא הוא דכיון דקפיד קרא לכתחלה לעשות המצוה בעינן שיהא ראוי לכך אע"פ שאינו מעכב דאם לא כן נתבטלה המצוה לגמרי שלא היה יכול לעשותה וכן בכמה מקומות כגון ביאת מים דכתיב כל בשרו וממעטים בית הסתרים ומ"מ בעינן ראוי לביאת מים בכל בשרה וכן בכמה דוכתי וגבי ערל וטמא דמשלחין קרבנן אף על פי שאינן ראויים לסמיכה ולא מעכבין דהא רבינהו קרא דמזובו ולא מנגעו וקרא בהבאת קרבן מיירי ואמאי הא לא מצי סמיך ובפרק כל פסולי המוקדשין (זבחים לג.) דתכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ואע"ג דלא טהר מנגעו משלח קרבן זיבה וא"ת אמאי לא בעינן ביאת מים לכתחילה בבית הסתרים כמו בילה וקריאה בחליצה ובביכורים וי"ל דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם ואין לומר דלכתחילה לבעי דכיון דבדיעבד טהור לכתחלה נמי לא בעי ותעלה לו טבילה אבל בילה ומקרא בכורים וחליצה מצות נינהו הלכך לכתחלה ליעבד וא"ת כיון דלכתחלה בעי' בילה במנחות (ד' יח:) גבי עיקר מילתיה דרבי זירא דקאמר מתנדב אדם מנחה של ס' עשרון ומביאה בכלי אחד מנחה של ס"א מביא ס' בכלי אחד ואחד בכלי אחד דקים להו דס' נבללין וס"א אין נבללין ופריך וכי אין נבללין מאי הוי והא תנן אם לא בלל כשר ומשני א"ר זירא כל הראוי וכו' ומאי פירכא כיון דלכתחילה מצוה לבלול משום הכי מצוה להביא בב' כלים לקיים בה מצות בלילה ואומר ר"י כיון שנדר מנחה של ס"א אינו יוצא ידי נדרו אם לא יביא מנחה גדולה הלכך כיון דדיעבד כשר בלא בילה יש לו להביא בכלי אחד לקיום נדרו ואע"ג דגבי ב' עשרונים קאמר אם רוצה מביא בב' כלים מ"מ גבי ס"א מוכח מילתא דנתכוין לקרבן גדול אי נמי מתנדב אדם מנחה קאי אמנחה אחת דאמרינן התם לעיל ומשום הכי לא בעי לפלוגינהו בשני כלים משום בילה כיון דאינה מעכבת מיהו קשה דהך סוגיא דהתם לר"ש דאית ליה דס"א אינן נבללים ור"ש פליג אדרבנן דקאמרי הרי עלי מנחה להביא בכלי אחד והביא בב' כלים דאף ידי נדרו יצא וכיון דבדיעבד יצא בשני כלים שפיר אית ליה לפלוגינהו כדי לקיים מצות בלילה ואכתי קשה מאי פירכא וי"ל דמנחה של ס"א משמע יותר מנחה אחת ממנחה קבועה סתם אע"ג דפריש בהדיא בכלי אחד אי נמי הך פירכא דוכי אין נבללין מאי הוי לרבנן פריך ונאמר דאית ליה לההוא תנא טעמא דר"ש דס"א אין נבללים יפה: אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול. והא דאמר בפ"ק דחולין (דף י.) טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אפילו נתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן התם בשלא טבל סמוך לחפיפה אע"ג דהתם לא מפליג ועוד אומר ר"ת דההיא דחולין לטהרות ומחמרינן טפי דאפילו טבל סמוך לחפיפה לא מועלת לו טבילה והכא איירי לבעלה והא דאמרינן בסוף שמעתין ולית הילכתא ככל הני שמעתתא כי איתמר הני לטהרות לא קאי אהך מימרא אלא קאי אכולהו מימרות דמכלי חרס ואילך ועוד אומר ר"י דאי הך דחולין מיירי לטהרות איכא לאוקמיה בשלא חפפה כלל כדאיתא בירושלמי דמסכת פסחים סוף פרק כל שעה נדה חופפת וסורקת וטובלת כהנת אינה חופפת וסורקת נדה כהנת חופפת וסורקת שלא תחלוק בין נדה לנדה וטעמא מפרש התם לפי שכהנת תדירה בטבילה לא החמירו עליה ובעיוני סגי לה ושוב פירש ר"ת דחפיפה לא שייכא אלא בראש והך דחולין איירי בשאר הגוף דליכא חפיפה וכן משמע לעיל דקאמר אשה לא תחוף אלא בחמין כו' וקאמר טעמא דמשרו מזיא ומדלא קאמר לא תחוף ראשה ש"מ דבכ"מ חפיפה שייך טעמא דמשרו מזיא דבמקום שער הוא ועוד מביא ר"י ראיה דאמרינן בפרק מרובה (ב"ק דף פב.) גבי עשר תקנות דעזרא שתהא אשה חופפת וטובלת ופריך מדאורייתא הוא וכו' מאי נינהו שערות ומשני לעיוני מדאורייתא דילמא מיקטר ואתא איהו ותקן חפיפה ומדקאמר דילמא מיקטר שמע מינה דאיכא חפיפה בראש ובכמה מקומות הוזכרה חפיפה אצל הראש אבל במחזור ה"ר שמריה מפרש בשם רש"י דבכל הגוף שייך חפיפה כדאמרינן בפ' כל כתבי (שבת דף קכ:) הרי שהיה שם כתוב על בשרו ה"ז לא יחוף ומיהו בכל הספרים ליכא אלא לא ירחץ ולא יסוך ועוד מייתי ראיה מדמייתי לקמן (נדה דף סז:) אההיא דאשה חופפת בלילה וטובלת בלילה מעובדא דהוה בי ריש גלותא ואמר לה עבדי חסרת דודי חסרת טשטקי חסרת פי' עבדי חסרת להביא מים להחם לרחוץ כל הגוף דאילו חפיפת הראש לא בעי כולי האי ומיהו לפירוש ר"ת אין ראיה שפירש עבדי חסרת להחם מים להטיל לתוך מי הטבילה הצוננין להחם וטשטקי הוא טשטקי דפיזא והוא כסא לישב עליו בבית המרחץ ורבינו סעדיה פירש טשטקי מסרקות היינו לחוף הראש הילכך אין לנו ראייה שיצטרך חפיפה בגוף אלא לעיוני בעלמא כמו בראש מדאורייתא ואע"פ שאנו מדמין אין לעשות מעשה אלא צריך לחפוף כל הגוף וכן מנהג כל הנשים לרחוץ כל הגוף עכשיו. [ועי' תוס' ב"ק פ"ב. ד"ה ושתהא]: איכא בינייהו סמוך לחפיפה טבילה. לא מיירי הכא מידי בהצרכת סמוך לחפיפה טבילה אלא לענין לתלות אחר הטבילה אם נמצא עליה דבר חוצץ קאמר דפליגי אם צריך לענין זה סמוך לחפיפה טבילה: על גבי כלי חרס. גרסי' דשייך ביה גזירות מרחצאות שרגיל להיות ומצוי שם כלי חרס לצורך חמין: אשה לא תטבול בנמל. כתוב בספרים אע"ג דהשתא ליכא אימור ברדיוני נפל ופירש"י בנמל מפני שהספינות רגילות להיות שם כל שעה מצוי שם טיט ואע"ג דהשתא ליכא עליה טיט אימור ברדיוני בצאתה מן המים שכשכה רגליה במים ונפל ופי' נמי מפצי ביומי תשרי דבסמוך מחצלות תחתיהן מפני הטיט ולרבינו תם נראה כפירוש ר"ח לא תטבול בנמל כי בני אדם מצויין שם ובעיתא וממהרת מפני שבושה מבני אדם המצויין שם והוי דומיא דסילתא דהוי טעמא משום דבעיתא ופירש מפצי מחצלות כמין גדר בנהר לצניעות שלא יראוה עוברין ושבין ול"ג הכא אע"ג דהשתא ליכא כו' עד בסמוך גבי נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה אע"ג דהשתא ליכא אימור ברדיוני נפל ומפרש ר"ת בשני דלתי"ן לשון נדידה ור"ח פי' לשון הוחלקה ונפל בירידה ובערוך פירש מפצי משום צניעות ור"ח פי' מקוואות ביומי ניסן משום דחייש לשאובין וכן פי' בערוך ותימה הוא מה שאיבה שייך וי"ל כי כמה צינורות מושכין לתוך הנהרות שהם בכלים שחקקן ולבסוף קבען אבל פירש"י עיקר דנוטפין כמקוה ואינם מטהרין אלא באשבורן ולא דרך זחילה ומשום מים חיים ליכא לפרושי כדפירש"י דתניא בתוספתא חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים [כו']: