Niddah 5a · Talmud

וּבָרַיְיתָא דִּבְרֵי הַכֹּל. וְלוֹקְמָא אִיפְּכָא! כֵּיוָן דְּאִיכָּא לְאוֹקוֹמֵי לְקוּלָּא וּלְחוּמְרָא — לְחוּמְרָא מוֹקְמִינַן. קָתָנֵי: שֶׁאִם תִּרְאֶה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת. טַעְמָא דְּאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת הוּא, דִּפְלִיגִי רַבָּנַן בֵּין כִּתְמָהּ לִרְאִיָּיתָהּ, הָא שְׁאָר נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים דַּיָּין שְׁעָתָן — כִּתְמָן כִּרְאִיָּיתָן. מַנִּי? רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס הִיא, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס: כׇּל הַנָּשִׁים כִּתְמָן טָמֵא לְמַפְרֵעַ, וְנָשִׁים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים דַּיָּין שְׁעָתָן — כִּתְמָן כִּרְאִיָּיתָן, חוּץ מִתִּינוֹקֶת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת, שֶׁאֲפִילּוּ סְדִינִין שֶׁלָּהּ מְלוּכְלָכִין בְּדָם — אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא כֶּתֶם כְּלָל? וְהָתַנְיָא: כׇּל הַנָּשִׁים כִּתְמָן טָמֵא, וְנָשִׁים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים דַּיָּין שְׁעָתָן — כִּתְמָן טָמֵא. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים דַּיָּין שְׁעָתָן — אֵין לָהֶן כֶּתֶם. מַאי לָאו אֵין לָהֶן כֶּתֶם כְּלָל? לָא, אֵין לָהֶן כֶּתֶם לְמַפְרֵעַ, אֲבָל יֵשׁ לָהֶן כֶּתֶם מִכָּאן וּלְהַבָּא. מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר אֲפִילּוּ לְמַפְרֵעַ? אִין, רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּמַחְמֵיר גַּבֵּי כְתָמִים. דְּתַנְיָא: כׇּל הַנָּשִׁים — כִּתְמָן טָמֵא לְמַפְרֵעַ, וְנָשִׁים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים דַּיָּין שְׁעָתָן — כִּתְמָן טָמֵא לְמַפְרֵעַ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים דַּיָּין שְׁעָתָן, כִּתְמָן כִּרְאִיָּיתָן, וְתִינוֹקֶת שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת — יֵשׁ לָהּ כֶּתֶם, וְשֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת — אֵין לָהּ כֶּתֶם. וְאֵימָתַי הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת? מִשֶּׁהִגִּיעוּ יְמֵי הַנְּעוּרִים. וְהַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעֵדִים כּוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: עֵד שֶׁלִּפְנֵי תַשְׁמִישׁ אֵינוֹ מְמַעֵט כִּפְקִידָה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב קַטִּינָא: מִתּוֹךְ שֶׁמְּהוּמָּה לְבֵיתָהּ. וְכִי מְהוּמָּה לְבֵיתָהּ מַאי הָוֵי? מִתּוֹךְ שֶׁמְּהוּמָּה לְבֵיתָהּ — אֵינָהּ מַכְנֶסֶת לְחוֹרִין וְלִסְדָקִין. תְּנַן: הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעֵדִים, הֲרֵי זוֹ כִּפְקִידָה. מַאי לָאו חַד לִפְנֵי תַשְׁמִישׁ וְחַד לְאַחַר תַּשְׁמִישׁ? לָא, אִידֵּי וְאִידֵּי לְאַחַר תַּשְׁמִישׁ, וְאֶחָד לוֹ וְאֶחָד לָהּ. כְּדִתְנַן: דֶּרֶךְ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מְשַׁמְּשׁוֹת בִּשְׁנֵי עֵדִים, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לָהּ. הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא חַד לִפְנֵי תַשְׁמִישׁ וְחַד לְאַחַר תַּשְׁמִישׁ — אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: מִתּוֹךְ שֶׁמְּהוּמָּה לְבֵיתָהּ לָא בָּדְקָה שַׁפִּיר, קָא מַשְׁמַע לַן הֲרֵי זוֹ כִּפְקִידָה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אִידֵּי וְאִידֵּי לְאַחַר תַּשְׁמִישׁ — פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, שֶׁמָּא תִּרְאֶה טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל וּתְחַפֶּנָּה שִׁכְבַת זֶרַע, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שְׁתֵּי בְדִיקוֹת אַצְרְכוּהָ רַבָּנַן, חַד לִפְנֵי תַשְׁמִישׁ וְחַד לְאַחַר תַּשְׁמִישׁ, וְכִי קָתָנֵי ״הֲרֵי זוֹ כִּפְקִידָה״ — אַלְּאַחַר תַּשְׁמִישׁ, וְהָא ״הַמְשַׁמֶּשֶׁת״ קָתָנֵי! תְּנִי: ״וּמְשַׁמֶּשֶׁת״. מְמַעֶטֶת עַל יָד מֵעֵת לְעֵת, הַשְׁתָּא מֵעֵת לְעֵת מְמַעֶטֶת,

ולוקמא איפכא - כדאוקמיה מעיקרא ומ"ט הדרי בה הא שפיר מצי לאוקמי מתני' דברי הכל וברייתא רבנן: לקולא ולחומרא - מעיקרא אוקימנא לקולא דבשעת וסתה דברי הכל דיה שעתה ובשלא בשעת וסתה פליגי והשתא אוקימנא פלוגתא בשעת וסתה ואיכא דמחמיר ומטמא לה למפרע ושלא בשעת וסתה ד"ה מטמאה למפרע: קתני שאם תראה - כמו אמר מר: שאם תראה כו' - אלמא דטעם דכתמה מטמא למפרע משום דאשכחן בהו ראייה טמאה למפרע דהשתא לא הוה כתמה חמור מראייתה וש"מ דאשה דיש לה וסת הוא דפלוג רבנן בין כתמה לראייתה דכתמה מטמא למפרע ובראייתה דיה שעתה משום דבראייתה שלא בשעת וסתה אשכחן טומאה למפרע: הא שאר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן - כגון ארבע נשים דלא אשכחן בהו ראייה טמא' למפרע כתמן נמי אינו טמא למפרע: כתמן כראייתן - מכאן ואילך טמאות: חוץ מתינוקת כו' - דאפילו מכאן ולהבא נמי לא והא דאמר בתולת דמים כתמן כראייתן דמכאן ולהבא מיהא טמאה היינו כשהגיע זמנה לראות ולא ראתה: מלוכלכין בדם - ולא ידעה אי אתי מגופה אי לא: אין חוששין לה - ואפילו אין לה במה לתלות דבשוק של טבחים לא עברה איכא למימר עברה ולאו אדעתה דהא בגופה אין לתלות כל עיקר דכתמין דרבנן נינהו וכי גזור רבנן בהגיע זמנה דדם מצוי בה אבל בהא לא גזור הואיל ואין בה דמים. ולקמן מפרש איזה הוא זמנה משיגיעו ימי הנעורים שהביאה שתי שערות או בת י"ב שנה ויום אחד ואע"פ שלא הביאה שתי שערות: ומי אית ליה לרבי חנינא כתם כלל - בארבע נשים ואפילו מכאן ולהבא: דמחמיר בכתמים - טפי מבראייתה דראיית ארבע נשים הואיל ואין דם מצוי בהן אמרינן השתא אתי ומכי אתי חזיתיה אבל בכתם איכא למימר אי בדקה לחלוק מעיקרא הוה אישתכח: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן - כלומר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן לטמאה מכאן ולהבא: יש לה כתם - מכאן ולהבא אע"פ שלא ראתה מימיה: אינו ממעט - על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה: שמהומה לביתה - ממהרת לשמש: אחד לו - שמקנח בו בעצמו: ותחפנה שכבת זרע - ואפי' דלאחר תשמיש נמי לא ליהוי כפקידה קמ"ל: ואי בעית אימא - לעולם חד לפני תשמיש וחד לאחר תשמיש ואפ"ה הרי זו כפקידה אלאחר תשמיש קאי. וא"ת עד שלפני תשמיש למה הוזכר מתניתין תרתי קתני ואשמועינן תנא דמתניתין דשני בדיקות אצרכוה רבנן וה"ק משמשת בעדים כלומר מצוה עליה לשמש בעדים ואע"פ שיש לה וסת הרי זו כפקידה ההוא דלאחר תשמיש: והא המשמשת קתני - דלאו לשון חובה הוא אלמא חדא קתני ומשום הרי זו כפקידה נקט לה וה"ק ואשה המשמשת בעדים הרי זו כפקידה ואקמא נמי קאי דאי אבתרא לחודה ראשון למה הוזכר: תני ומשמשת - ותרתי מילי נינהו וה"ק מצוה עליה לשמש בעדים והרי כפקידה אבתרא וקמא לא נקט ליה אלא לאשמועינן דמצוה לבדוק קודם תשמיש: השתא מעת לעת - דאתמול דזמן ארוך הוא ממעטת פקידה זו דעדים:

וברייתא דברי הכל. דשלא בשעת וסתה מטמא למפרע אבל לגמרי לא אתי כרבנן דלדידהו אפי' בשעת וסתה נמי וא"ת מעיקרא מאי סבר דאמרי' איפכא ולא אמרי' לחומרא ויש לומר דמעיקרא בעי לאוקומי מתניתין ככ"ע אבל כשהביא הברייתא לא מצי לאוקמי ככ"ע הדר ביה וקאמר לחומרא: הא שאר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן. משמע שיש להחמיר ביש לה וסת טפי מבד' נשים א"כ ר' דוסא דאמר ביש לה וסת דיה שעתה כל שכן דאית ליה בד' נשים וקשה דא"כ לקמן (נדה דף ז:) דפסיק כרבי אליעזר בד' אמאי חשיב הך בהדייהו כיון דרבי דוסא סבר כותיה לא ה"ל למיחשב דכה"ג אמרינן לקמן וי"ל הא דביש לה וסת כתמה טמא למפרע לאו משום דחמיר טפי מד' נשים אלא משום דגזור בשעת וסתה אטו שלא בשעת וסתה אע"ג דבראייה לא גזרינן: ר"מ היא דמחמיר בכתמים. פירש"י דמחמיר בכתמים טפי מבראייה ואין נראה דא"כ מה לו להש"ס להאריך ולומר דמחמיר בכתמים הוה ליה למימר ר"מ היא דתניא וכו' ולא יותר ותו דבסמוך תניא הרואה כתם מקולקלת למנינה וברואה דם אינה מקולקלת למנינה אלמא שאר תנאים נמי אחמירו טפי בכתמים מבראייה ואע"ג דהך ברייתא כר"מ דקתני מטמאה את בועלה למפרע ובפרק כל היד (לקמן נדה דף טו.) אמרינן דוקא לר"מ מטמאה בועלה למפרע מכל מקום הא דמקולקלת למנינה מיהו אתי ככ"ע וכן שילהי בא סימן (לקמן נדה נג:) תניא הרואה כתם מטמאה עצמה למפרע בקדשים והיינו לענין שמקולקלת למנינה כמו שאפרש שם בע"ה ונראה לפרש רבי מאיר היא דמחמיר בכתמים שהוא רגיל להחמיר בכתמים טפי מרבנן כדתנן פרק בא סימן (נדה נב:) הרואה כתם חוששין משום זוב דברי ר"מ וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב ואמרי' התם מאן חכמים ר' חנינא בן אנטיגנוס דמיקל יותר בכתמים כדאמרינן הכא ובכמה דוכתי מחמיר ר"מ כדאמרינן לקמן (נדה דף נט:) גבי אשה שעושה צרכיה ובפרק כל היד (לקמן נדה דף יד.) אמרינן בדקה בעד [שאין] בדוק לה והניחה בקופסא ולמחר מצאה עליו דם ר"מ מטמא וחכמים מטהרין ולכך קאמר הכא ר"מ דמחמיר בכתמים ואע"ג דבפ' האשה (לקמן נדה דף נט.) תניא השאילה חלוקה לנכרית אינה תולה בנכרית ר"מ אומר תולה בנכרית אלמא מיקל טפי מרבנן מ"מ ברוב מקומות מחמיר: כל הנשים כתמן טמא למפרע ונשים שאמרו כו'. לא זו אף זו קתני: תני ומשמשת. אף על פי שאמרו דיה שעתה: השתא מעת לעת ממעטת. פירוש השתא מעת לעת דפשעה ולא בדקה שחרית כי בדקה ערבית ומצאה טמאה בדיקה של צהרים דלאחר תשמיש מיעטה דלא מטמאה מעת לעת כל שכן כשבדקה שחרית ולא פשעה כלום דממעטת דלא מטמאה משחרית:

נדה ה.

Navigate the library