Niddah 3a · Talmud

וּשְׁנֵיהֶם לֹא לְמָדוּהָ אֶלָּא מִסּוֹטָה. רַבָּנַן סָבְרִי: כִּי סוֹטָה, מָה סוֹטָה סָפֵק הִיא, וַעֲשָׂאוּהָ כְּוַדַּאי — הָכָא נָמֵי סָפֵק, וַעֲשָׂאוּהָ כְּוַדַּאי. אִי מִסּוֹטָה, אֵימָא כִּי סוֹטָה: מָה סוֹטָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר, הָכָא נָמֵי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר! הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם מִשּׁוּם סְתִירָה הוּא, וּסְתִירָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לֵיכָּא. הָכָא מִשּׁוּם חָסֵר הוּא, מָה לִי חָסֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מָה לִי חָסֵר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְכִי תֵּימָא, הָא כׇּל סְפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר! כֵּיוָן דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי לְרֵיעוּתָא — כְּוַדַּאי טוּמְאָה דָּמֵי. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: כִּי סוֹטָה, מָה סוֹטָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — טָהוֹר, הָכָא נָמֵי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — טָהוֹר. אִי מִסּוֹטָה, אֵימָא כִּי סוֹטָה: מָה סוֹטָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — טְמֵאָה וַדַּאי, הָכָא נָמֵי בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — טְמֵאָה וַדַּאי! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם יֵשׁ רַגְלַיִם לַדָּבָר, שֶׁהֲרֵי קִינֵּא לָהּ וְנִסְתְּרָה. הָכָא מַאי רַגְלַיִם לַדָּבָר אִיכָּא? וְאִי בָּעֵית אֵימָא, הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: גָּמַר סוֹף טוּמְאָה מִתְּחִלַּת טוּמְאָה. מָה תְּחִלַּת טוּמְאָה, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע — בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר, אַף סוֹף טוּמְאָה, סָפֵק טָבַל סָפֵק לֹא טָבַל — בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר. וְרַבָּנַן? הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם גַּבְרָא בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה קָאֵי, מִסְּפֵקָא לָא מַחֲתִינַן לֵיהּ לְטוּמְאָה. הָכָא גַּבְרָא בְּחֶזְקַת טוּמְאָה קָאֵי, מִסְּפֵקָא לָא מַפְּקִינַן לֵיהּ מִטּוּמְאָתוֹ. וּמַאי שְׁנָא מִמָּבוֹי? דִּתְנַן: הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמָּבוֹי — מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, עַד שֶׁיֹּאמַר: ״בָּדַקְתִּי אֶת הַמָּבוֹי הַזֶּה וְלֹא הָיָה בּוֹ שֶׁרֶץ״, אוֹ עַד שְׁעַת הַכִּיבּוּד! הָתָם נָמֵי, כֵּיוָן דְּאִיכָּא שְׁרָצִים דְּגוּפֵיהּ, וּשְׁרָצִים דְּאָתוּ מֵעָלְמָא — כְּתַרְתֵּי לְרֵיעוּתָא דָּמֵי. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, הַיְינוּ טַעְמָא דְּשַׁמַּאי: הוֹאִיל וְאִשָּׁה מַרְגֶּשֶׁת בְּעַצְמָהּ, וְהִלֵּל — כִּסְבוּרָה הַרְגָּשַׁת מֵי רַגְלַיִם הִיא. וּלְשַׁמַּאי, הָאִיכָּא יְשֵׁנָה? יְשֵׁנָה נָמֵי, אַגַּב צַעֲרַהּ מִיתַּעְרָא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַהַרְגָּשַׁת מֵי רַגְלַיִם. וְהָאִיכָּא שׁוֹטָה! מוֹדֶה שַׁמַּאי בְּשׁוֹטָה. הָא ״כׇּל הַנָּשִׁים״ קָתָנֵי! ״כׇּל הַנָּשִׁים״ — פִּקְּחוֹת. וְלִיתְנֵי ״נָשִׁים״! לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״אַרְבַּע נָשִׁים״ וְתוּ לָא, קָא מַשְׁמַע לַן: כׇּל הַנָּשִׁים. וְהָאִיכָּא כְּתָמִים! לֵימָא תְּנַן כְּתָמִים דְּלָא כְּשַׁמַּאי? אָמַר אַבָּיֵי: מוֹדֶה שַׁמַּאי בִּכְתָמִים. מַאי טַעְמָא? בְּצִפּוֹר לֹא נִתְעַסְּקָה, בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים לֹא עָבְרָה, הַאי דָּם מֵהֵיכָא אָתֵי? אִי בָּעֵית אֵימָא, הַיְינוּ טַעְמֵיהּ דְּשַׁמַּאי: דְּאִם אִיתָא דַּהֲוָה דָּם מֵעִיקָּרָא — הֲוָה אָתֵי. וְהִלֵּל — כּוֹתְלֵי בֵּית הָרֶחֶם הֶעֱמִידוּהוּ, וְשַׁמַּאי — כּוֹתְלֵי בֵּית הָרֶחֶם לָא מוֹקְמִי דָּם. מְשַׁמֶּשֶׁת בְּמוֹךְ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר אַבָּיֵי: מוֹדֶה שַׁמַּאי בִּמְשַׁמֶּשֶׁת בְּמוֹךְ. רָבָא אָמַר: מוֹךְ נָמֵי, אַגַּב זֵיעָה מִכְוָיץ כָּוֵיץ, וּמוֹדֶה רָבָא בְּמוֹךְ דָּחוּק. וּמַאי אִיכָּא בֵּין הָנֵי לִישָּׁנֵי לְהַאיְךְ לִישָּׁנָא?

מסוטה - דכתיב (במדבר ה) והיא נטמאה איתקש טומאה לסוטה: ועשאוה כודאי - שאסורה לבעלה עד שתשתה: סוטה ברשות הרבים טהורה - אין רשות הרבים מקום סתירה: רגלים לדבר - סימן טומאה איכא: שהרי קינא לה ונסתרה - התרה בה אל תסתרי עמו ונסתרה: מאי רגלים לדבר איכא - דליהוי חסר מקודם לכן דילמא השתא הוא דחסר וש"מ דקסבר ר' שמעון בשאר ספק טומאה דעלמא נמי ברה"י תולין דהא אין רגלים לדבר: ואיבעית אימא - אי מסוטה גמרי רבנן הוה להו למימר ברה"ר טהור אלא לאו מסוטה מצינן למגמר דתחלת טומאה איתקש לסוטה סוף טומאה לא איתקש ואם כן מאי טעמא דרבי שמעון דמטהר ברה"ר: גמר סוף טומאה - דהיינו טבילה מתחלת מגע הטומאה: ומאי שנא ממבוי - לשמאי פריך: מטמא למפרע - כל טהרות שנעשו במבוי: עד שיאמר - עליו אדם באותו היום בדקתי ושוב אינו מטמא מאותו היום ולמפרע אבל עד אותו יום הוא מטמא: או עד שעת הכיבוד - אבל טהרות דקודם כיבוד טהורין דחזקת ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כיבודיהן ואי הוה בההיא שעתא הוה מישתכח אבל טהרות דלאחר כיבוד טמאות מספק שמא לאחר כיבוד מיד נפל: מרגשת - שנט"ר בלע"ז. כלומר יודעת בעצמה כשיוצא דם ממנה והא מדלא ארגשה מאתמול ודאי השתא בבדיקת עד נפק: והא איכא שוטה - שאינה מבינה להרגיש: לאפוקי מדר' אליעזר - במתני' היא לקמן (נדה דף ז.): והא איכא כתמים - הרואה כתם דקיימא לן לקמן (נדה דף נו.) מטמאה למפרע עד שתאמר בדקתי חלוק זה ולא היה בו כתם או עד שעת כבוס ולא אמרינן אי נפיק מגופה הוה מרגשת: לימא תנן כתמים דלא כשמאי - דכיון דאמר אשה מרגשת אמאי טמאה לימא לאו מגופה הוה הואיל ולא ארגשה: בצפור לא נתעסקה - דנימא מדם צפור הוה דאמר התם תולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות בפ' הרואה כתם (לקמן נדה נח:): משמשת במוך - ממלאה אשה אותו מקום מוכין לשאוב את הזרע שלא תתעבר ואינה נוטלתו משם אלא בשעת הצורך ושמא מוך העמיד את הדם. ג' נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה: מכויץ כויץ - ויש מקומות לדם לצאת: כויץ - דשריי"ט בלע"ז: בין הני לישני - אשה מרגשת ומעיקרא הוה אתי: להאיך לישנא - העמד אשה על חזקתה:

ושניהם לא למדוה אלא מסוטה. תימה דהא רבנן מטמאין אף בר"ה משום דהוי תרתי לריעותא אם כן לא הוי ספק ולא שייך זה לסוטה מידי וכן בחבית דהוי ודאי טבל לרבנן דומיא דמקוה הא לא גמרינן מסוטה אלא טומאה ורבי שמעון נמי דגמר חבית מטומאה הא לא שייך מידי לסוטה ואומר ר"ת דלא קאמר הכי אלא לפרש דלא תקשי להו מסוטה וטעמא דרבנן משום דהוי תרתי לריעותא והוי ודאי ולא ספק ולרבי שמעון הוי ספק דלית ליה טעמא דהרי חסר לפניך דהשתא הוא דחסר וכנגד העמד מקוה בחזקת שלם איכא למימר העמד טמא על חזקתו ולכך ברה"י תולין מדינא ואע"ג דלא ילפינן מסוטה ולכך בחבית נמי ספק אבל ברה"ר מטהר אע"ג דליכא חזקה דמסוטה ילפינן כדפי' לעיל ובכל ספק טומאה אית ליה ברה"י תולין: גמר סוף טומאה מתחלת טומאה. תימה דשפיר קאמרי רבנן דהתם איכא חזקת טהרה וי"ל דגמר מתחלת טומאה היכא דליכא חזקת טהרה כגון ההיא דתנוק דפ' בתרא דקדושין (דף פ.) דאיכא רוב תינוקות מטפחין כנגד חזקת העיסה ואינו רוב גמור והוי פלגא כנגד החזקה ואילו היה בה דעת לישאל מן התורה היה ברה"י טמא גמור וברה"ר טהור גמור דגמרינן מסוטה ורבנן התם איכא חזקת טהרה פי' כנגד רוב טיפוח והוי ספק וגמרי מסוטה לטהר ברה"ר אבל הכא גברא בחזקת טומאה והוי תרתי לריעותא והוי ודאי: השרץ שנמצא במבוי. לשמאי פריך דמטהר לגמרי: ושרצים דמעלמא. וא"ת סיפא דקתני התם כתם שנמצא בחלוקה מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא היה בו כתם או עד שעת הכבוס מאי איכא למימר דהתם ליכא למימר דאיכא דם מגופה ומעלמא דמשום דם דמעלמא אינו טמא אלא חלוק ולקמן בפרקין (נדה דף ו.) נמי אמרינן הרואה כתם מקולקלת למנינה וי"ל דהואיל ואם הכתם יבש הוא ע"כ טמאה למפרע ופעמים נמי אף כשהוא לח מוכיח דלא אתא השתא אלא על ידי שחייה או ע"י ריקוד כדאמר בהרואה כתם (לקמן נדה נז:) לא פלוג רבנן בכתמים: ואיבעית אימא טעמא דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה. נראה דלהאי לישנא נמי צריך טעמא דהעמד אשה על חזקתה דאל"כ כי קאמר מודה שמאי בשוטה וכן מודה שמאי במוך וכי יטמאנה למפרע אף לחולין והלא כל הנשים דיין שעתן לחולין אף להלל אלא הני טעמי לא איצטריך אלא כי היכי דלא נעבד סייג בקדשים [ומיהו לפי זה לא א"ש הא דאמר לקמן עשה סייג לדבריך כיון דאיכא דהוה דם כו' לא הוה אלא סייג ושמא טעמא דהגרושה אהני אף בשוטה לחולין. גיליון:]: מרגשת בעצמה. פי' כשנעקר דם מן המקור ומדלא הרגישה עד עכשיו השתא הוא דחזאי וא"ת וכי בדקה עצמה ומצאה טמאה ולא הרגישה מאי [טעמא דשמאי נימא כמו שלא הרגישה עכשיו כך נימא שמא נעקר מאתמול ולא הרגישה] וי"ל דלא פלוג רבנן הואיל ורוב פעמים מרגשת דהא לטעמא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי שוכבת אפרקיד מאי איכא למימר אלא לא פלוג רבנן והא דקאמר מודה שמאי בשוטה ובמוך משום דהנהו חלוקות משאר נשים ולא שייך למימר בהו לא פלוג רבנן ורש"י פירש מה שעכשיו לא הרגישה כסבורה הרגשת עד הוא וקשה מאתמול נמי נימא הא דלא הרגישה אם שמשה כסבורה הרגשת שמש הוא ואמאי מטהרין למפרע אלא שמאי אית ליה דלעולם אשה מרגשת ואינה חוששת בהרגשת עד ושמש כמו שאינה חוששת בהרגשת מי רגלים: מודה שמאי בשוטה. ואם תאמר והא אין בו דעת לישאל וי"ל כגון אדם שנגע בה ורוצה לעסוק בקדשים ואותו אדם יש בו דעת לישאל: והא איכא כתמים. פירוש לשמאי דאית ליה טעמא דהרגשה לטהר אף בקדשים היה לנו לטהר כתמים אפי' מכאן ולהבא דאית לן למימר כיון דלא הרגישה ודאי מעלמא אתי כדאמר (לקמן נדה דף ה.) גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה אימר בשוק של טבחים עברה ולאו אדעתה אבל להלל לא קשה כיון דאינו ברור לו טעמא דהרגשה לטהר בקדשים אין לנו לתלות בכתמים ולומר דמעלמא אתי אפילו לחולין דרגלים לדבר הוא דמגופה אתי אפילו למפרע:

נדה ג.

Navigate the library