נדהלא:
טוען את הדף…
שֶׁמְּשַׁהִין עַצְמָן בַּבֶּטֶן כְּדֵי שֶׁיַּזְרִיעוּ נְשׁוֹתֵיהֶן תְּחִלָּה, שֶׁיְּהוּ בְּנֵיהֶם זְכָרִים — מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הֵם מַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָּנִים. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַב קַטִּינָא: יָכוֹלְנִי לַעֲשׂוֹת כׇּל בָּנַי זְכָרִים. אָמַר רָבָא: הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כׇּל בָּנָיו זְכָרִים — יִבְעוֹל וְיִשְׁנֶה. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: אֵין אִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת אֶלָּא סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֵן בְּעוֹוֹן חוֹלָלְתִּי״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: סָמוּךְ (לטבילה) [לִטְבִילָתָהּ], שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי״. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״חֵטְא״ לִישָּׁנָא דְּדַכּוֹיֵי הוּא? דִּכְתִיב ״וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת״, וּמְתַרְגְּמִינַן ״וִידַכֵּי יָת בֵּיתָא״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״תְּחַטְּאֵנִי בְּאֵזוֹב וְאֶטְהָר״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: כֵּיוָן שֶׁבָּא זָכָר בָּעוֹלָם — בָּא שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״שִׁלְחוּ כַר מוֹשֵׁל אֶרֶץ״. ״זָכָר״ — זֶה כַּר. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: בָּא זָכָר בָּעוֹלָם — בָּא כִּכָּרוֹ בְּיָדוֹ, ״זָכָר״ — זֶה כַּר, דִּכְתִיב: ״וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה״. נְקֵבָה — אֵין עִמָּהּ כְּלוּם, נְקֵבָה — נְקִיָּיה בָּאָה, עַד דְּאָמְרָה: ״מְזוֹנֵי״ — לָא יָהֲבִי לַהּ, דִּכְתִיב: ״נׇקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה״. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה יוֹלֶדֶת מְבִיאָה קׇרְבָּן? אָמַר לָהֶן: בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד, קוֹפֶצֶת וְנִשְׁבַּעַת שֶׁלֹּא תִּזָּקֵק לְבַעְלָהּ, לְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה תָּבִיא קׇרְבָּן. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: וְהָא מְזִידָה הִיא, וּבַחֲרָטָה תַּלְיָא מִילְּתָא! וְעוֹד — קׇרְבַּן שְׁבוּעָה (בעי) [בָּעֲיָא] אֵיתוֹיֵי! וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה זָכָר לְשִׁבְעָה וּנְקֵבָה לְאַרְבָּעָה עָשָׂר? זָכָר, שֶׁהַכֹּל שְׂמֵחִים בּוֹ — מִתְחָרֶטֶת לְשִׁבְעָה. נְקֵבָה, שֶׁהַכֹּל עֲצֵבִים בָּהּ — מִתְחָרֶטֶת לְאַרְבָּעָה עָשָׂר. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה מִילָה לִשְׁמוֹנָה? שֶׁלֹּא יְהוּ כּוּלָּם שְׂמֵחִים וְאָבִיו וְאִמּוֹ עֲצֵבִים. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נִדָּה לְשִׁבְעָה? מִפְּנֵי שֶׁרָגִיל בָּהּ וְקָץ בָּהּ. אָמְרָה תּוֹרָה: ״תְּהֵא טְמֵאָה שִׁבְעָה יָמִים״, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא חֲבִיבָה עַל בַּעְלָהּ כִּשְׁעַת כְּנִיסָתָהּ לַחוּפָּה. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי: מִפְּנֵי מָה אִישׁ מְחַזֵּר עַל אִשָּׁה, וְאֵין אִשָּׁה מְחַזֶּרֶת עַל אִישׁ? מָשָׁל לְאָדָם (שאבד) [שֶׁאָבְדָה] לוֹ אֲבֵידָה — מִי מְחַזֵּר עַל מִי? בַּעַל אֲבֵידָה מְחַזֵּר עַל אֲבֵידָתוֹ. וּמִפְּנֵי מָה אִישׁ פָּנָיו לְמַטָּה, וְאִשָּׁה פָּנֶיהָ לְמַעְלָה כְּלַפֵּי הָאִישׁ? זֶה מִמְּקוֹם שֶׁנִּבְרָא, וְזוֹ מִמְּקוֹם שֶׁנִּבְרֵאת. וּמִפְּנֵי מָה הָאִישׁ מְקַבֵּל פִּיּוּס, וְאֵין אִשָּׁה מְקַבֶּלֶת פִּיּוּס? זֶה מִמְּקוֹם שֶׁנִּבְרָא, וְזוֹ מִמְּקוֹם שֶׁנִּבְרֵאת. מִפְּנֵי מָה אִשָּׁה קוֹלָהּ עָרֵב, וְאֵין אִישׁ קוֹלוֹ עָרֵב? זֶה מִמְּקוֹם שֶׁנִּבְרָא, וְזוֹ מִמְּקוֹם שֶׁנִּבְרֵאת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה״. הֲדַרַן עֲלָךְ הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה. בְּנוֹת כּוּתִים נִדּוֹת מֵעֲרִיסָתָן, וְהַכּוּתִים מְטַמְּאִים מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בּוֹעֲלֵי נִדּוֹת, וְהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל כׇּל דָּם וָדָם. וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ, וְאֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁטּוּמְאָתָן סָפֵק. גְּמָ' הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּקָא חָזְיָין — אֲפִילּוּ דִּידַן נָמֵי, וְאִי דְּלָא קָחָזְיָין — דִּידְהוּ נָמֵי לָא. אָמַר רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן? בִּסְתָמָא, דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא מִיעוּטָא דְּחָזְיָין — חָיְישִׁינַן. וּמַאן תַּנָּא דְּחָיֵישׁ לְמִיעוּטָא?שמשהין עצמן - מלהזריע: יכולני - שישהא עצמו מלהזריע: יבעול וישנה - שמתוך תאות בעילה ראשונה תהא מזרעת ונהי נמי דתזריע אחריו תקדום הזרעתה בבעילה שניה: בעון - על ידי דם נדה שהוא סימן להריון כדקיימא לן (כתובות דף י:) כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין והוא מביאו לידי עון וקדייק ר' יצחק בעון שסמוך לעון נדות שהוא מוזהר לפרוש הימנה: ובחטא - לשון טבילה וטהרה כדמפרש. וה"ק על ידי דם נדות שהוא מביא לידי עון חוללתי שהוא גרם לי שנבראתי וכשנתחטאת אמי ממנו יחמתני: כר - מנחה דהיינו סימן שלום: נקיה - חסרה כמו (ב"ק דף מא.) יצא פלוני נקי מנכסיו: עד דאמרה מזוני - שיודעת להתפלל: נקבה - כשתנקוב ותפרש שכרך ואתנה. ונקבה נמי הכי דרשינן: לפיכך תביא קרבן - שבועת ביטוי חטאת: מזידה היא - ואין כאן קרבן דהא ונעלם כתיב בשבועת ביטוי: ובחרטה תליא - לפתוח לה בחרטה ויתיר לה חכם שבועתה אבל קרבן אינו עוקר ומתיר שבועתה: ועוד קרבן שבועה בעי אתויי - כשבה או שעירה והאי עוף הוא: מתחרטת לשבעה - ומתאוה לתשמיש בעלה כדי שתחזור ותתעבר זכר: מפני מה מילה לשמונה - ולא לשבעה: שלא יהיו הכל שמחין - שאוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורין בתשמיש: נדה שבעה - לאו ביולדת קאי: מפני שאדם רגיל באשתו - כל שעה שירצה: קץ בה - מאוסה עליו. אמרה תורה כל שעה שתראה תהא טמאה שבעה כדי שלא יהא רגיל בה ותתחבב עליו: מחזר על האשה - אדם פנוי מבקש ומחזר עד שנושא: פניו למטה - בשעת תשמיש: זהו ממקום שנברא - מסתכל באדמה שנוצר ממנה והיא מסתכלת בו שנוצרה הימנו: מקבל פיוס - נוח לרצות: זה ממקום שנברא - אדמה. עפר תיחוח נוח ליבטל אבל בשר ועצמות קשין: עצם - כשמכין בו קולו נשמע אבל קרקע כשמכין בו אין קולו נשמע: מתני' בנות כותים נדות מעריסתן - מקטנותן. ובגמרא מפרש טעמא: תחתון כעליון - מפרש בגמ': והן יושבות על כל דם ודם - כלומר להכי הוו בועלי נדות משום דכל דם שרואות בין אדום בין ירוק יושבות עליו ימי נדות וזו תקלה היא להם שאם רואה דם ירוק היום מתחלת למנות ששה והוא אם תראה באותם ימי נדות דם אדום אינה מונה אלא מיום ראייה ראשונה ואותו דם ירוק טהור היה ומראייה שניה היא צריכה למנות: אין חייבין עליה - הלובש או מתכסה באותן בגדים ונכנס למקדש פטור מקרבן או אם נגעו אותן בגדים של משכב בתרומה תולין דלא ידעינן אי נדה היא אי לא והא דאמר דמסתמא טמאות גזירה דרבנן היא: גמ' אפילו דידן נמי - אי חזיא בעריסתן טמאה דתניא לקמן (נדה דף לב.) בת יום אחד לנדה מנין תלמוד לומר ואשה: דאיכא מיעוטא דחזיין - בקטנותן: חיישינן למיעוטא - ומטמאינן לכולהו מעריסתן משום דדילמא חזיא:כי קולך ערב. אבל היא אינה מקלסתו בקול ערב אלא בצח ואדום: מתני' בנות כותים. והן יושבות על כל דם ודם. ואם תאמר ותיפוק ליה שהן נדות מעריסתן ויש לומר דהיינו דוקא בקטנותן דלא דרשי ואשה כדאמר בגמרא אבל גדולות דמפרשי להו וטבלי לא מטמו אלא משום דיושבות על כל דם ודם:
תחתון כעליון. מפרש בגמרא תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב דלא מטמא אלא אוכלין ומשקין ועליונו של זב מפרש רשב"ם שהכריע הזב בכף מאזנים את האוכלין ומשקין שבכף שניה ולא נהירא דבפ' ר"ע (שבת דף פג.) קרי ליה היסט מה שהכריע הזב בכף מאזנים והיסט נפקא לן מאשר יגע בהם הזב ועליונו של זב נפקא לן בשמעתין מקרא אחרינא ונראה דעליונו של זב היינו בגד שמקצתו על הזב ומקצתו נגרר על הארץ ולאו היינו היסט אלא כשמסיטו כולו כדאמר איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו: