נדהנד:
טוען את הדף…
יְמֵי לֵידָה שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה בָּהֶן מַהוּ שֶׁיַּעֲלוּ לִסְפִירַת זִיבָתָהּ? אָמַר רַב כָּהֲנָא: תָּא שְׁמַע, רָאֲתָה שְׁנַיִם, וְלַשְּׁלִישִׁי הִפִּילָה, וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מָה הִפִּילָה — הֲרֵי זוֹ סְפֵק זִיבָה, סְפֵק לֵידָה. מְבִיאָה קׇרְבָּן, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, וִימֵי לֵידָתָהּ שֶׁאֵין רוֹאָה בָּהֶן — עוֹלִין לָהּ לִסְפִירַת זִיבָתָהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּאִיכָּא לְמֵימַר יוֹלֶדֶת זָכָר הִיא, וְכֹל הָנֵי שִׁבְעָה יַתִּירֵי דְּקָיָהֲבִינַן לַהּ סָלְקִי לַהּ לִסְפִירַת זִיבָתָהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: בְּיוֹלֶדֶת זָכָר אִיכָּא לְסַפּוֹקֵי, בְּיוֹלֶדֶת נְקֵבָה לֵיכָּא לְסַפּוֹקֵי? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ עוֹלִין, שְׁמַע מִינַּהּ. תִּשְׁעָה יָמִים טְמֵאִין, וְתִשְׁעָה יָמִים טְהוֹרִין — מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁמוֹנָה יָמִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנָה עָשָׂר. עֲשָׂרָה יָמִים טְמֵאִין וַעֲשָׂרָה יָמִים טְהוֹרִים — יְמֵי שִׁמּוּשָׁהּ כִּימֵי זִיבָתָהּ, וְכֵן לְמֵאָה וְכֵן לְאֶלֶף. הֲדַרַן עֲלָךְ בָּא סִימָן. דַּם הַנִּדָּה, וּבְשַׂר הַמֵּת — מְטַמְּאִין לַחִין, וּמְטַמְּאִין יְבֵשִׁין. אֲבָל הַזּוֹב, וְהַנִּיעַ, וְהָרוֹק, וְהַשֶּׁרֶץ, וְהַנְּבֵלָה, (והשכבת) [וְשִׁכְבַת] זֶרַע — מְטַמְּאִין לַחִין, וְאֵין מְטַמְּאִין יְבֵשִׁין. וְאִם יְכוֹלִין לְהִשָּׁרוֹת וְלַחְזוֹר לִכְמוֹת שֶׁהֵן — מְטַמְּאִין לַחִין וּמְטַמְּאִין יְבֵשִׁין. וְכַמָּה הִיא שְׁרִיָּיתָן? בְּפוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשַׂר הַמֵּת יָבֵשׁ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁרוֹת וְלַחְזוֹר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה — טָהוֹר. גְּמָ' מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר חִזְקִיָּה: דְּאָמַר קְרָא ״וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ״ — מַדְוֶהָ כְּמוֹתָהּ, מָה הִיא מְטַמְּאָה, אַף מַדְוֶהָ מְטַמְּאָה. אַשְׁכְּחַן לַח, יָבֵשׁ מְנָלַן? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמַר קְרָא ״יִהְיֶה״ — בַּהֲוָיָתוֹ יְהֵא. וְאֵימָא: הָנֵי מִילֵּי בְּלַח וְנַעֲשָׂה יָבֵשׁ, יָבֵשׁ מֵעִיקָּרוֹ מְנָלַן? וְתוּ, הָא דִּתְנַן: הַמַּפֶּלֶת כְּמִין קְלִיפָּה, כְּמִין עָפָר, כְּמִין שַׂעֲרָה, כְּמִין יַבְחוּשִׁין אֲדוּמִּים — תָּטִיל לַמַּיִם, אִם נִמּוֹחוּ טָמֵא, מְנָלַן? ״יִהְיֶה״ — רִבּוּיָא הוּא. אִי מָה הִיא עוֹשָׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְּגָדִים, אַף דָּמָהּ נָמֵי עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְּגָדִים? אַטּוּ דָּמָה בַּר מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב הוּא?! וּלְטַעְמָיךְ, אֶבֶן מְנוּגַּעַת בַּת מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב הִיא, דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי? דְּתַנְיָא: יָכוֹל תְּהֵא אֶבֶן מְנוּגַּעַת עוֹשָׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים. וְדִין הוּא: וּמָה זָב, שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּבִיאָה, עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים. אֶבֶן מְנוּגַּעַת, שֶׁמְּטַמְּאָה בְּבִיאָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּטַמְּאָה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים! תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַזָּב״ — ״הַזָּב״ וְלֹא אֶבֶן מְנוּגַּעַת. טַעְמָא דְּמַעֲטַיהּ קְרָא, הָא לָאו הָכִי מְטַמְּאָה. וּמִינַּהּ: לָאו מִי אָמְרַתְּ ״הַזָּב״ — וְלֹא אֶבֶן מְנוּגַּעַת, הָכִי נָמֵי אָמַר קְרָא ״אֲשֶׁר הִיא יוֹשֶׁבֶת עָלָיו״ — הִיא, וְלֹא דָּמָהּ.ימי לידתה - כגון ילדה בזוב ופסקה מיד: הכי גרסינן ראתה שנים - ראתה שני ימים בשופי בתוך י"א שבין נדה לנדה: ספק לידה ספק זיבה - שמא לידה שמא זיבה שמא לא זו ולא זו אם ולד הוא ולא ראתה בפתיחת הקבר הרי היא לידה ולא זיבה ואם אינו ולד וראתה דם בפתיחת הקבר הרי היא זיבה ואין כאן לידה ואם ולד הוא וראתה דם בלידה הרי זו יולדת בזוב ואם נפתח קבר בלא דם ואינו ולד אין כאן לא זו ולא זו הלכך ספק הוא ונטיל עליה חומר לידה לטמא שבועיים אפילו לא תראה וחומר זיבה שכל זמן שלא תפסוק ז' נקיים לא תטהר ומביאה קרבן ואינו נאכל שמא אין כאן לא לידה ולא זיבה: וימי לידתה שאין רואה בהן עולין כו' - ואע"ג דאיכא לספוקי ביולדת בזוב ויש כאן לידה וזיבה: משום דאיכא למימר כו' - אבל אי הוה פשיטא לן דיולדת נקבה היא לא סלקי לה: ט' ימים טמאין - תרי מינייהו זיבה וכי חזיא טהורין חד מינייהו הוי שימור ושמונה לתשמיש וביום י"ט הויא תחלת נדה וכן לעולם לא תהא זבה: ימי שמושה כימי זיבתה - דמעשרה טמאין הוו ז' נדה וג' זיבה ומעשרה טהורין ז' לספירה וג' לתשמיש הרי ימי שימוש בימי זיבה: וכן למאה - טמאין ז' ימי נדה וכולהו ימי זיבה ומאה טהורין ז' לספירה וכולהו לתשמיש וכן לאלף: מתני' דם הנדה: והניע - קר"ק בלע"ז. וממעיינות הזב הן והוי אב הטומאה: וכמה היא שרייתן - דנימא אי הדרא בכי האי שיעורא לחין נינהו: בפושרים מעת לעת - אבל אי בעי טפי מים חמים או יותר ממעת לעת יבשין הן: גמ' מנא הני מילי - דדם נדה מטמא מגעו ומשאו: אשכחן לח - דדוה לח משמע כעין שהוא זב: יהיה - דם יהיה זובה: יבש מעיקרו - כגון הני דתנינן: מין שערה - אדומה: עושה משכב - שיהא משכבו מטמא אדם ולא יהא ראשון במגעו אלא אב הטומאה כמשכב נדה עצמה: שאינו מטמא בביאה - אדם הנכנס עם הזב בבית אינו טמא: אבן המנוגעת - מטמאה בביאה אדם הנכנס עמה לבית דכתיב והבא אל הבית וגו': הזב - אשר ישכב עליו הזב (ויקרא ט״ו:ד׳): היא - עושה משכבה אב הטומאה ולא דמה עושה משכבה אב הטומאה אבל מטמא הוא את שתחתיו משום משא להיות ראשון ואף על פי שאין נוגע בו דהא איתקש לנדה והכי נמי תנן באבות הטומאה (כלים פ"א מ"ג) דדם נדה מטמא במשא:אלא ש"מ עולין ש"מ. וטעמא דרב הונא בריה דרב יהושע אע"ג דהוי ספק ספקא מ"מ אי בעלמא אין עולין הכא נמי הוה לן למגזר אטו בעלמא: וכן למאה וכן לאלף. ימי שמושה בימי זיבתה דמאחר ז' ימי נדה כל הימים שתראה אפילו מאה או אלף מקרו ימי זיבתה עד שתספור ז' נקיים: דם הנדה. מנא הני מילי. לרבא דאמר בפ' בנות כותים (לעיל נדה לה.) לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש ולית ליה דשעיר המשתלח יוכיח הכא לא צריך קרא ומיהו לדם נדה של מצורעת אצטריך שפיר קרא דהדם אינו גורם טומאה ולקמן דמצריך קרא לטומאת זובו במגע ובמשא ולא יליף מדם הנדה דהכא משום דאיכא למפרך מה לדם הנדה שכן מטמא באונס ואם תאמר וכיון דלא ילפינן מהכא אמאי אצטריך לקמן קרא למעוטי זוב יבש מהיכא תיתי לטמא ויש לומר כיון דהשוה הכתוב דם נדה וזוב לטומאה ממילא ילפינן מהדדי דגילוי מילתא בעלמא הוא: ותו הא דתנן המפלת כו'. תימה דהיינו ההיא קושיא גופיה וי"ל דה"ק וכ"ת דאין הכי נמי דיבש מעיקרא טהור והתנן המפלת כו' אי נמי י"ל ותו יבש משונה כמין יבחושין או כמין קליפה מנלן: יכול תהא אבן מנוגעת כו'. אבן מנוגעת שמטמאה בביאה כו' וא"ת מת יוכיח שמטמא בביאה ואינו עושה משכב ומושב ועוד מצורע גופיה מפרש ר"ת בריש אלו דברים (פסחים דף סז:) דלא עביד משכב ומושב אלא לטמא אוכלין ומשקין ויש לומר דמקרא דהכא ממעטינן להו הזב ולא המצורע ולא המת: