נדהסב.
טוען את הדף…
קִמוֹנְיָא, וְאַשְׁלָג. הִטְבִּילוֹ וְעָשָׂה עַל גַּבָּיו טְהָרוֹת, הֶעֱבִיר עָלָיו שִׁבְעָה סַמָּנִין וְלֹא עָבַר — הֲרֵי זֶה צֶבַע, הַטְּהָרוֹת טְהוֹרוֹת וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַטְבִּיל. עָבַר אוֹ שֶׁדֵּהָה — הֲרֵי זֶה כֶּתֶם, וְהַטְּהָרוֹת טְמֵאוֹת וְצָרִיךְ לְהַטְבִּיל. אֵיזֶהוּ רוֹק תָּפֵל? כֹּל שֶׁלֹּא טָעַם כְּלוּם. מֵי גְרִיסִין — לְעִיסַּת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל חֲלוּקַת נֶפֶשׁ. מֵי רַגְלַיִם — שֶׁהֶחְמִיצוּ. וְצָרִיךְ לְכַסְכֵּס שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד, הֶעֱבִירָן שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן, אוֹ שֶׁהֶעֱבִיר שִׁבְעָה סַמָּנִין כְּאַחַת — לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. גְּמָ' תָּנָא: נֶתֶר אֲלֶכְּסַנְדְּרִית, וְלֹא נֶתֶר אַנְטִפַּטְרִית. בּוֹרִית. אָמַר רַב יְהוּדָה: זֶה אַהֲלָא. וְהָתַנְיָא: הַבּוֹרִית וְהָאָהָל! אֶלָּא מַאי בּוֹרִית? כַּבְרִיתָא. וּרְמִינְהִי: הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן הַלְבֵּיצִין, וְהַלְּעוֹנִין, הַבּוֹרִית, וְהָאָהָל. וְאִי בּוֹרִית כַּבְרִיתָא, מִי אִית לֵיהּ שְׁבִיעִית? וְהָתְנַן: זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִיקָּר — יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית, וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ עִיקָּר — אֵין לוֹ שְׁבִיעִית! אֶלָּא מַאי בּוֹרִית? אַהֲלָא. וְהָתַנְיָא: הַבּוֹרִית וְהָאָהָל! תְּרֵי גַּוְונֵי אַהֲלָא. קִמוֹנְיָא. אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלוֹף דּוֹץ. וְאַשְׁלָג, אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁאֵלְתִּינְהוּ לְנָחוֹתֵי יַמָּא, וַאֲמַרוּ: אַשְׁלָגָא שְׁמֵיהּ, וּמִשְׁתְּכַח בֵּינֵי נִקְבֵי מַרְגָּנִיתָא, וּמַפְּקִי לֵהּ בְּרַמְצָא דְּפַרְזְלָא. הִטְבִּילוֹ וְעָשָׂה [כּוּ׳]. תָּנוּ רַבָּנַן: הֶעֱבִיר עָלָיו שִׁבְעָה סַמָּנִין וְלֹא עָבַר, צַפּוֹן וְעָבַר — טׇהֳרוֹתָיו טְמֵאוֹת. צַפּוֹן צֶבַע נָמֵי מְעַבַּר! אֶלָּא, הֶעֱבִיר עָלָיו שִׁשָּׁה סַמָּנִין וְלֹא עָבַר, הֶעֱבִיר עָלָיו צַפּוֹן וְעָבַר — טׇהֳרוֹתָיו טְמֵאוֹת, שֶׁאִם הֶעֱבִיר שְׁבִיעִי מִתְּחִילָּה, שֶׁמָּא עָבַר. תַּנְיָא אִידַּךְ: הֶעֱבִיר עָלָיו שִׁבְעָה סַמָּנִין וְלֹא עָבַר, שְׁנָאָן וְעָבַר — טׇהֳרוֹתָיו טְהוֹרוֹת. אָמַר רַבִּי זֵירָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא הַטְּהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בֵּין תִּכְבּוֹסֶת רִאשׁוֹנָה לַשְּׁנִיָּה, אֲבָל טְהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ אַחַר תִּכְבּוֹסֶת שְׁנִיָּה — טׇהֳרוֹתָיו טְמֵאוֹת, שֶׁהֲרֵי הִקְפִּיד עָלָיו וְעָבַר.קמוניא ואשלג - מפרש בגמ': הטבילו - קודם שהעבירן עליו: הרי זה צבע - דאי הוה דם הוה עבר: שדיהה - נשתנה מאדמימותו: לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש - שנחלק האוכל מן הקליפה לועסה לגריסת הפול ומעבירו על הכתם: לכסכס - לשפשף: שלש פעמים - בין שתי ידיו כדרך כיבוס בגדים שכופל צדו עם צדו ומשפשף ומוליך ומביא: כסדרן - כדרך ששנויין כאן: לא עשה ולא כלום - לא לבדוק ולא לבטל: גמ' כבריתא - גפרית: הוסיפו עליהן - לענין שביעית הלביצין: עיקר - שורש שממנו חי. וגפרית קרקע בעלמא הוא: רמצא דפרזלא: צפון - שבו"ן בלע"ז: שנאן ועבר טהרותיו טהורות - דאם איתא דדם הוא בהעברה קמייתא הוה עבר: תכבוסת - העברת סממנין: שהרי הקפיד עליו - כשחזר והעבירן גילה דעתו שמקפיד עליו בספק דם: ועבר - על ידי העברה זו ונעשה בו מעשה דם שכן דרך דם לעבור על ידי שבעה הסממנים:הטבילו ועשה על גביו טהרות כו' הרי זה צבע. אין לפרש הרי זה ודאי צבע כדפירש בקונטרס בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף מט:) דאם כן לקמן אמאי קאמר אבל טהרות שאחר תכבוסת שניה טמאות הלא כיון שלא עבר מתחלה בז' סממנים ודאי צבע הוא ועוד כי פריך לקמן לר"ל דאמר בלוע שיכול לצאת ע"י הדחק לא שמיה בלוע ממתניתין דהרי זה צבע מאי פירכא היא הרי היא ודאי צבע ואין כאן טומאה בלועה כלל ואמאי נקט נמי והטבילו אפי' לא הטבילו נמי על כן צריך לפרש הרי זה ספק צבע כלומר יש לנו לתלות בצבע ואע"פ דפעמים דדם נדה [אינו] עובר ע"י ז' סמנין הכא איכא ספק ספקא מלבד טעמא דבטול דשמא צבע הוא כיון דלא עבר ואם תמצי לומר דדם הוא אימא מעלמא אתא הילכך מטהרינן אפילו למפרע אבל טעמא דבטול לחוד לא מהני דגבי דם נדה דקאמר מעביר עליו ז' סמנין ומבטלו אינו אלא לטהר מכאן ולהבא אבל למפרע טמא מדרבנן הואיל והקפיד שסבור שיכול לצאת ע"י ז' סממנין ואכתי לא בטלו ואע"ג דמן התורה טהור דהואיל ואין סופו לצאת ע"י ז' סממנין נתבטל אבל כאן כיון דאיכא ספק ספקא ובטול טהור אף מדרבנן למפרע ומיהו מטעם ספק ספקא לחוד לא הוה מטהרינן ליה אי לאו טעמא דבטול משום דרגילות לבא דם מגופה כדאמרינן בפרק קמא (לעיל נדה דף ג.) בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתא דעל כרחך בלא טעמא דבטול לא מטהרינן ליה מטעם ספק ספקא מדנקט הטבילו אע"ג דמקילינן בשאר ספק ספקא ומשום הכי פריך מינה לר"ל דבטל אע"ג דיכול לצאת ע"י הדחק בצפון ואם תאמר אכתי למה לי הטבילו כיון דטהור מטעם בטול וספק ספקא וי"ל דנהי דכשנתייבש הבגד נתבטל מיהו בעודו לח לא נתבטל ובעודו לח נגע בו הבגד ומשום הכי צריך להטביל ועוד יש לומר הרי זה צבע צביעות דם בעלמא ונתבטל ולא נצטרך לטעם דספק ספקא והשתא נתפרש טעם בטול במשנה דמינה פריך לריש לקיש ומיהו פירוש ראשון נראה עיקר דלשון צבע לא משמע צביעות דם אלא צבע ממש: אמר רב יהודה זה אהל. בשבת פרק רבי עקיבא (שבת דף צ.) איכא ספרים דגרסי זה החול ופריך והתניא הבורית והחול ותימה דהתנן חול בפרק המוציא (שם פ:) וי"ל דתרי גווני חול חד לבנין וחד לחפיפה וכבוס ואתי שפיר לההיא גירסא במסקנא דקאמר אלא מאי בורית אהל ולא קאמר אלא לעולם כו': והתניא הבורית והאהל. פי' לענין שביעית נשנית אבל לפי גירסת הספרים דשבת דגרס הבורית והחול תימה היא לענין מה נשנית ואי לענין הוצאת שבת הא קאמר רבי יהודה שיעור בנתר ובורית כדי להעביר בו את הכתם והך שיעורא לא שייך רק מהני ז' מיני סמנים ומיהו אפשר דרבנן אית להו דבורית וחול הראויין לחפיפה וכבוס אית להו חד שיעורא לענין שבת ורבי יהודה פליג אבורית לחוד וקאמר כדי להעביר בו את הכתם: כבריתא. פירש"י גפרית וכן בערוך אש וגפרית תרגום אשתא וכבריתא (תהילים י״א:ו׳) והקשה הר"ר יעקב מאורליינ"ש בשבת כי פריך כבריתא מי אית ליה שביעית לפרוך ממתני' דשבת דתנן בפ' המוציא (דף עח:) שיעור אחרינא בגפרית וזפת כדי לסתום נקב ומיהו לא קשה דבכמה מקומות מצי למפרך ממשנה וכשהפירכא יותר פשוטה מן הברייתא פריך מינה ועוד כיון שסידר הש"ס הכא הובאה שם והוקבעה: כל שאין לו עיקר. פירש בקונטרס במסכת עבודה זרה (דף יד.) עיקר המתקיים בארץ בימות החמה ובימות הגשמים וזה קשה דא"כ תבואה לא יהא נוהג בה שביעית שאינה מתקיימת בימות הגשמים ונראה כמו שפירש הכא שאין לו שורש בארץ כמו גפרית וגם מה שפירש שם תורניתא מין ארז כדאיתא בראש השנה (דף כג.) שיטה תורניתא זה אינו נראה דבמסכת ע"ז (דף יד.) פריך כי הכא ומי אית ליה שביעית והתניא כו' והרי ודאי לארז יש לו שורש על כן נראה כמו שפי' רש"י בשבת (דף צ.) שהוא כעין מחפורת צריף שקורין אלו"ם ומין קרקע הוא וכמו גפרית הוא שאינו נשרש בארץ: תרי גווני אהלא. תימה לספרים דגרסי בשבת (שם) והתניא הבורית והחול אמאי לא משני מעיקרא תרי גווני חול כדמשני במסקנא גבי אהל וי"ל דקים ליה להש"ס דלא הוו תרי גווני חול לכבוס: צפון צבע נמי מעבר. וא"ת ומה בכך והא הקפיד עליו כיון שהעביר צפון אחר שבעה סמנין ונימא דטהרותיו טמאות דקאמר קאי אתכבוסת שניה ומהאי טעמא נמי קאמרינן לקמן שנאן ועבר דטהרות שנעשו אחר תכבוסת שניה טמאות והכא נמי ליטמא וליכא למימר דקפידא לא מהני אלא כשעובר בז' סממנין שמעבירין בקל אבל צפון שמעביר על ידי הדחק אפילו הקפיד טהורות דלקמן מסיק רב פפא יכול לצאת והקפיד עליו דברי הכל טמא אע"פ שאין יכול לצאת אלא ע"י הדחק והיינו שיכול לצאת על ידי צפון דהא ממתני' פריך רבי יוחנן לריש לקיש אמאי טהורה כי לא עבר ע"י ז' סמנין הא יכול לצאת ע"י צפון וי"ל דברייתא לא מיירי בטהרות דאחר תכבוסת שניה דיותר היה ראוי לאשמועינן טהרותיו טהורות אטהרות דאחר תכבוסת ראשונה כדקאמר בברייתא דלקמן אלא אתכבוסת ראשונה נמי קאי והוה מצי למפרך מברייתא דבסמוך דקתני שנאן ועבר טהרותיו טהורות אלא דניחא ליה למיפרך מגופה: העביר עליו ששה סמנין ולא עבר העביר עליו צפון ועבר כו'. תימה פשיטא והלא אינו מזכיר במשנתינו צפון במנין ז' סממנין ומאי קא משמע לן והא פשיטא דבששה לא סגי ויש לומר דאשמועינן דאע"ג דלא עבר כלל ולא נשתנה ע"י ו' סמנין איכא למימר משום השביעי לא יעבור קא משמע לן דיש להחמיר דשמא בשביעי אם העביר קודם הצפון היה עובר: שנאן ועבר. נראה לר"י דע"י שנאן צבע נמי עובר דאי לאו הכי אמאי טהורות אפילו למפרע הא ליכא הכא ספק ספקא ויהיו טמאות למפרע כיון דליכא אלא חדא ספקא כדפרישית במתניתין: שהרי הקפיד עליו. וא"ת אמתני' דקתני הרי זה צבע מ"מ כשיכבסנו הרי מקפיד עליו וליטמא טהרות דאחר תכבוסת וי"ל דכבוס אינו קפידא דאינו אלא ללבנו וא"ת מ"מ כשיכבסנו יטמא הבגד שיצא הדם ואינו בלוע וי"ל דביציאתו יבטל נמי בתכבוסת: שהרי הקפיד עליו ועבר. וא"ת מה צריך לומר ועבר וכי תימא משום דנפלט וטמא הבגד א"כ אמאי נקט והקפיד וי"ל דנקט ועבר דאז קפידתו קפידא הואיל והועילה מחשבתו שעבר ומשום הכי נמי קתני במתניתין דכי לא עבר טהור ואף על גב דהקפיד: