נדהסה:
טוען את הדף…
הָעֲקָלִים שֶׁל נְצָרִים וְשֶׁל בִּצְבּוּץ — מְנַגְּבָן, שֶׁל שִׁיפָא וְשֶׁל גֶּמִי — מְיַישְּׁנָן. וְכַמָּה מְיַישְּׁנָן? שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מַנִּיחָן מִגַּת לַגַּת וּמִבַּד לְבַד. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ חָרְפֵי וְאַפְלֵי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הָרוֹצֶה לְטַהֵר מִיָּד, מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מַנִּיחָן תַּחַת הַצִּינּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקַלְּחִין, אוֹ בְּמַעְיָין שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין. וְכַמָּה עוֹנָה? כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בְּיֵין נֶסֶךְ, כָּךְ אָמְרוּ בִּטְהָרוֹת. כְּלַפֵּי לְיָיא! בִּטְהָרוֹת קָיְימִינַן! אֶלָּא, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בִּטְהָרוֹת, כָּךְ אָמְרוּ בְּיֵין נֶסֶךְ. וְכַמָּה עוֹנָה? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹ יוֹם אוֹ לַיְלָה. רַבִּי חָנָה שְׁאוּנָא, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי חָנָה בַּר שְׁאוּנָא, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲצִי יוֹם וַחֲצִי לַיְלָה. וְאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: וְלָא פְּלִיגִי — הָא בִּתְקוּפַת נִיסָן וְתִשְׁרִי, הָא בִּתְקוּפַת תַּמּוּז וְטֵבֵת. הָכָא נָמֵי, אֵימָא גַּבֵּי נִדָּה חֲצִי יוֹם וַחֲצִי לַיְלָה! וְהָא ״לַיְלָה וַחֲצִי יוֹם״ קָאָמַר! אֶלָּא: אִי לַיְלָה דְּנִיסָן וְתִשְׁרִי, אִי חֲצִי יוֹם וַחֲצִי לַיְלָה דְּטֵבֵת וְתַמּוּז. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי כְּתוּבָּה — דְּמַגְּהִי בַּהּ טְפֵי, עַד דְּחָתְמִי. רָב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הֲלָכָה — בּוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה, וּפוֹרֵשׁ. מֵתִיב רַב חִסְדָּא: מַעֲשֶׂה וְנָתַן לָהּ רַבִּי אַרְבָּעָה לֵילוֹת מִתּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הַדּוֹרֵי אַפִּירְכָא לְמָה לִי? אוֹתֵיב מִמַּתְנִיתִין! הוּא סָבַר: מַעֲשֶׂה רַב. מִכׇּל מָקוֹם, לְרַב וּשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא! אִינְהוּ דַּעֲבַדוּ כְּרַבּוֹתֵינוּ, דְּתַנְיָא: רַבּוֹתֵינוּ חָזְרוּ וְנִמְנוּ — בּוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה וּפוֹרֵשׁ. אָמַר עוּלָּא: כִּי הָווּ בַּהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ בְּתִינוֹקֶת, לָא הֲווֹ מַסְּקִי מִינַּהּ אֶלָּא כִּדְמַסֵּיק תַּעֲלָא מִבֵּי כְרָבָא, וּמְסַיְּימִי בַּהּ הָכִי: בּוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה וּפוֹרֵשׁ. אָמַר לוֹ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה, בַּעַל נֶפֶשׁ לֹא יִגְמוֹר בִּיאָתוֹ! אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, לִבּוֹ נוֹקְפוֹ וּפוֹרֵשׁ. תָּנוּ רַבָּנַן: וְכוּלָּן שֶׁהָיוּ שׁוֹפְעוֹת דָּם וּבָאוֹת, מִתּוֹךְ אַרְבָּעָה לֵילוֹת לְאַחַר אַרְבָּעָה לֵילוֹת, מִתּוֹךְ הַלַּיְלָה לְאַחַר הַלַּיְלָה — כּוּלָּן צְרִיכוֹת לִבְדּוֹק אֶת עַצְמָן. וּבְכוּלָּן, רַבִּי מֵאִיר מַחְמִיר כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּשְׁאָר רְאִיּוֹת שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל — הַלֵּךְ אַחַר מַרְאֵה דָמִים. שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מַרְאֵה דָמִים מְשׁוּנִּים הֵן זֶה מִזֶּה. כֵּיצַד? דַּם נִדָּה — אָדוֹם, דַּם בְּתוּלִים — אֵינוֹ אָדוֹם. דַּם נִדָּה — זִיהוּם, דַּם בְּתוּלִים — אֵינוֹ זִיהוּם. דַּם נִדָּה — בָּא מִן הַמָּקוֹר, דַּם בְּתוּלִים — בָּא מִן הַצְּדָדִין. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים כׇּל מַרְאֵה דָמִים אַחַת הֵן. תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאָה דָּם מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ — מְשַׁמֶּשֶׁת פַּעַם רִאשׁוֹנָה, וּשְׁנִיָּה, וּשְׁלִישִׁית, מִכָּאן וְאֵילָךְ — לֹא תְּשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁהעקלים - רדוט"ש. יש מקומות שקושרין את התפוח של חרצנים בעקלים סביב: בצבוץ - קנבוס: מנגבן - שאינם בולעין כל כך: שיפא - גומא גליי"ד בלע"ז: חרפי ואפלי - לר"ש פעמים שהן יותר מי"ב חדש פעמים שהן פחות: לא פליגי - רבי חייא ורבה בר בר חנה: בתקופת ניסן ותשרי - שהיום והלילה שוים או יום או לילה: בתקופת תמוז וטבת - שאינם שוין חצי יום וחצי לילה דהוי עונה שלימה של י"ב שעות: שאני כתובה דמגהי בה טפי - יש עיכוב בדבר לדקדק בכל ולחותמה הילכך בעינן לילה שלימה וחצי יום: הלכה בועל בעילת מצוה - בין הגיע זמנה בין לא הגיע: כי הוו מעייני בתינוקת - בהאי פרקא ששמה תינוקת: תעלא - שועל: מבי כרבא - מן המחרישה שאינו מוציא משם אלא אבק ברגליו. הכי נמי לא ילפינן מפרקא דמתני' מידי אלא מברייתא וכרבותינו דאמרי בועל בעילת מצוה ופורש: מתוך ד' לילות - ללא ראתה בבית אביה או מתוך הלילה לראתה בבית אביה צריכות לבדוק שאין סומכות לומר הואיל ושופעות דם מדם בתולים הוא ואפילו אחר ד' לילות אלא בודקות אם נשתנו מראה דמים כדמפרש: ובכולן ר"מ מחמיר כדברי ב"ש - לקטנה ד' לילות להצריכה בדיקה אם שופעת מתוך ד' לאחר ד' ולנערה לילה אחד: ושאר ראיות - היכא דאינה שופעת שבין ב"ש וב"ה דלב"ה טהורין ואפי' נשתנו ואמר ר"מ הלך אחר מראה דמים ובהא לא ס"ל כב"ש לגמרי דלב"ש אפילו לא נשתנו טמאין כיון דאינה שופעת מתוך ד' לאחר ד' לקטנה ומתוך לילה לאחר לילה להגיע זמנה ולא ראתה: הרואה דם - לאו בבתולה קא מיירי אלא בדם נדות:היינו ת"ק. וא"ת טובא איכא בינייהו דהא ת"ק מצריך י"ב חדש ורשב"ג קאמר דכשנטמא בזה הגת ישתמש בהן בגת הבאה א"כ הוא מסוף גת לתחלת גת וחסר משנה כל ימי משך הגת וי"ל דס"ל דת"ק לא מחמיר טפי מי"ב חדשי לבנה ובישול פירות הולך אחר החמה אם כן מסוף גת לתחלת גת איכא י"ב חדשי לבנה ומשני איכא בינייהו חרפי ואפלי כלומר אשתקד הוו אפלי ועכשיו חרפי ואיכא פחות מי"ב חדשי לבנה מגת לגת א"נ פשיטא ליה דת"ק לא קאמר י"ב חדש משנתרוקנה הגת דא"כ כלו ימי בציר ולא יכול להשתמש עד כ"ד חודש והיא גת אחרת אלא י"ב חדש דקאמר ת"ק עם זמן שהיין בו והיינו כרשב"ג דאמר לגת הבאה ומשני איכא בינייהו חרפי ואפלי כדפירש רש"י חרפי שממהר הבציר של שנה זו משל אשתקד רשב"ג מיקל דליכא י"ב חדש ואפלי שמאחר הבציר של שנה זו משל אשתקד רשב"ג מחמיר אבל ת"ק מודה נמי דכל זמן שיש בו י"ב חדש עם זמן שהיין בגת די בכך וזו היא קולא: וכולן ששופעות ובאות מתוך ד' לילות לאחר ד' לילות כולן צריכות לבדוק את עצמן. אור"י דלאו דוקא כששלמו כל ד' לילות דה"ה מכל לילה מתוך ד' לילות ליום של אחרי כן דהא אם ראתה ביום טמאה ללוי דאמר ד' עונות ואפילו לרב דאמר לא הפסידה לילות מ"מ מודה דאם נשתנו תהא ראייה טמאה הילכך צריכה לבדוק אולי נשתנה אע"ג דבלילה נמי אם נשתנה טמאה מ"מ לא בעיא בדיקה אבל ביום בעי' בדיקה ולא סמכינן למימר הואיל ושופעת דם בתולים והך הוא בדיקה אפילו לרבנן דפליגי לקמן עליה דר"מ דאמר כל מראה דמים אחת הן דודאי אית להו הא דספ"ק (לעיל נדה יא.) אם נשתנו מראה דמים שלה טמאה ולקמן לא פליגי בנשתנה הדם מבתחלה אלא אם בין זה ובין הראשון דומה לדם נדה וה"פ ובכולן ר"מ מחמיר כב"ש בכל מחלוקת שבין ב"ש וב"ה (וב"ה) דמתניתין מחמירין ודוקא באותן ד' לילות לתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ובלילה לתינוקת שהגיע זמנה מטהר ר"מ אפילו דומה לדם נדה תלינן ליה בדם בתולים ושאר ראיות שבין ב"ש וב"ה כגון מד' לילות ועד שתחיה המכה לתינוקת שלא הגיע זמנה וכגון מלילה הראשונה לד' לילות בהגיע זמנה דלב"ש לא תלינן כלל בדם בתולים ולב"ה תלינן בבתולים אפי' דומה לדם נדה התם מחלק ר"מ שאם דומה לדם נדה טמאה אע"פ שבתוך הלילות או הלילה היינו תולין בדם בתולים עכשיו לא נתלה ואם דומה כל הדם שאחרי הד' לילות או הלילה לדם בתולים טהור וחכ"א כל מראה דמים אחת הן וסבירא להו לגמרי כב"ה ולעולם תלינן בדם בתולים עד שתחיה המכה או עד ד' לילות רק שלא ישתנה הדם מכמות שהיה ושפיר סבירא להו לרבנן הך דספ"ק דאם נשתנו מכמות שהיו מראה דמים שלה טמאה ודלא כפירש"י שפירש דאפי' נשתנו מכמות שהיו מראה דמים טהורה לרבנן וא"ת מאי קמ"ל בהך בדיקה והא אפי' בתוך זמן תליית דם בתולים כמו בלא הגיע זמנה לראות לב"ה דתלינן בדם בתולים עד שתחיה המכה אמר בפ"ק (לעיל נדה יא:) דבתולה בודקת שחרית וערבית שמא נשתנו מראה דמיה כ"ש לאחר שעבר זמן תלייתה בבתולים שצריכה לבדוק דהך בדיקה שחרית היא וכי תימא משום שופעת נקט דכיון דשופעת איכא למתלי בבתולים חוץ לזמנה כמו תוך הזמן אדרבה כיון דאפילו בשאינה מרגשת בשום ראייה צריכה לבדוק כ"ש כשמרגשת בראייה וי"ל דבדיקה דלעיל שחרית וערבית אוקמינן לטהרות אבל לבעלה לא בעיא בדיקה והכא איירי לבעלה דבעיא בדיקה א"נ הך בדיקה הויא בשפופרת אם בא ממקור או מן הצדדים וכן משמע בתוספתא וניחא דמשום הכי קתני בסיפא דם נדה בא מן המקור: