Niddah 15a · Talmud

שֶׁמָּא כְּרַבִּי עֲקִיבָא אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁמְּטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ? אָמְרוּ לוֹ: לֹא שָׁמַעְנוּ. אָמַר לָהֶם: כָּךְ פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים בְּיַבְנֶה: לֹא שָׁהֲתָה כְּדֵי שֶׁתֵּרֵד מִן הַמִּטָּה וְתָדִיחַ אֶת פָּנֶיהָ — תּוֹךְ זְמַן הוּא זֶה, וּטְמֵאִין מִסָּפֵק, וּפְטוּרִין מִקׇּרְבָּן, וְחַיָּיבִין בְּאָשָׁם תָּלוּי. שָׁהֲתָה כְּדֵי שֶׁתֵּרֵד מִן הַמִּטָּה וְתָדִיחַ אֶת פָּנֶיהָ — אַחַר הַזְּמַן הוּא זֶה. וְכֵן כְּשֶׁשָּׁהֲתָה מֵעֵת לְעֵת וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה, בּוֹעֲלָהּ מְטַמֵּא מִשּׁוּם מַגָּע, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם בּוֹעֵל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף מְטַמֵּא מִשּׁוּם בּוֹעֵל. רַבִּי יְהוּדָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אוֹמֵר: בַּעְלָהּ נִכְנַס לַהֵיכָל וּמַקְטִיר קְטוֹרֶת. בִּשְׁלָמָא לְרַב חִסְדָּא, הַיְינוּ דִּמְטַהֲרִי רַבָּנַן. אֶלָּא לְרַב אָשֵׁי, אַמַּאי מְטַהֲרִי רַבָּנַן? וְכִי תֵימָא: דְּאֵין עֵד בְּיָדָהּ, הַאי ״עֵד בְּיָדָהּ״ וְ״אֵין עֵד בְּיָדָהּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! קַשְׁיָא. רַבִּי יְהוּדָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אוֹמֵר: בַּעְלָהּ נִכְנָס לַהֵיכָל וּמַקְטִיר קְטוֹרֶת. וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה נוֹגֵעַ בְּמֵעֵת לְעֵת שֶׁבְּנִדָּה! הוּא דְּאָמַר כְּשַׁמַּאי, דְּאָמַר: כׇּל הַנָּשִׁים דַּיָּין שְׁעָתָן. וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה בַּעַל קֶרִי! בְּשֶׁלֹּא גָּמַר בִּיאָתוֹ. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּרוֹאָה כֶּתֶם, אָמַר רַב לְמַפְרֵעַ, וְרַבִּי מֵאִיר הִיא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִכָּאן וּלְהַבָּא, וְרַבָּנַן הִיא. מִכָּאן וּלְהַבָּא פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וּמֵעֵת לְעֵת דְּרַבָּנַן, וּכְתָמִים דְּרַבָּנַן — מָה מֵעֵת לְעֵת לֹא מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ, אַף כְּתָמִים — לֹא מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! הָתָם — אֵין ״שׁוֹר שָׁחוּט לְפָנֶיךָ״, הָכָא — יֵשׁ ״שׁוֹר שָׁחוּט לְפָנֶיךָ״. וְכֵן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לְמַפְרֵעַ, וְרַבִּי מֵאִיר הִיא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִכָּאן וּלְהַבָּא, וְרַבָּנַן הִיא. מַתְנִי' כׇּל הַנָּשִׁים בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה לְבַעְלֵיהֶן, הַבָּאִין מִן הַדֶּרֶךְ — נְשֵׁיהֶן לָהֶן בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה. גְּמָ' לְמָה לֵיהּ לְמִתְנֵי ״הַבָּאִין מִן הַדֶּרֶךְ״? סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בְּמָתָא, דְּרָמְיָא אַנַּפְשַׁהּ וּבָדְקָה, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיתֵיהּ בְּמָתָא, דְּלָא רָמְיָא אַנַּפְשַׁהּ — לָא. קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: וְהוּא שֶׁבָּא וּמְצָאָהּ בְּתוֹךְ יְמֵי עוֹנָתָהּ. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת, אֲבָל יֵשׁ לָהּ וֶסֶת — אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ. כְּלַפֵּי לְיָיא? אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! אֵין לָהּ וֶסֶת — אֵימָא חֲזַאי, יֵשׁ לָהּ וֶסֶת — וֶסֶת קְבִיעַ לַהּ! אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר, אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא הִגִּיעַ (שעת) [עֵת] וִסְתָּהּ, אֲבָל הִגִּיעַ (שעת) [עֵת] וִסְתָּהּ — אֲסוּרָה. קָסָבַר: וְסָתוֹת דְּאוֹרָיְיתָא. רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר: אֲפִילּוּ הִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ נָמֵי מוּתֶּרֶת, קָסָבַר: וְסָתוֹת דְּרַבָּנַן. רַב אָשֵׁי מַתְנֵי הָכִי, אָמַר רַב הוּנָא:

שמא כר"ע אתם אומרים שמטמאה את בועלה - כל מעת לעת ואין לכם שיעור בדבר אלא מעת לעת: לא שמענו - את שיעורו וכר"א לא סבירא לן: לא שהתה כדי שתרד - אלא כדי שתשב ותבדוק ועודה במטה טמאין מספק דהיינו אחר אותיום כרב חסדא: שהתה כדי שתרד - דנפיש שיעוריה: אחר הזמן הוא זה - כלומר אחר אחר הוא זה: וכן מעת לעת - כלומר כשיעור הזה ומכאן ולהלן כל מעת לעת של בעילה אם בדקה ומצאתה טמאה בועלה מטמאה משום נוגע במעת לעת בנדה טומאת ערב וספק מדרבנן לתלות ואינו מטמא משום בועל נדה טומאת שבעה ואפילו לתלות: נכנס להיכל - לקמן מפרש לה: בשלמא לרב חסדא - דאמר כדי שתרד אחר אחר הוא היינו דמטהרי רבנן: וכי תימא דאין עד בידה - דאחר שתרד הוצרכה להושיט דהוה להו תרי שיעורי א"כ איבעי ליה למיתני ולפלוגי בין עד בידה לאין עד בידה דלא תיפוק חורבה מיניה דהשתא משמע דאפילו עד בידה דלא שהתה אלא כדי שתרד מטהרי רבנן ומדלא מפליג ש"מ דודאי מטהרי רבנן בכדי שתרד לחודיה: בשלא גמר ביאתו - ואפילו הכי לר"ע מטמאה את בועלה דהעראה בנדה כגמר ביאה דכתיב (ויקרא כ׳:י״ח) את מקורה הערה אבל לענין קרי עד שיזריע: ור"מ היא - דמחמיר בכתמים כדאמר בפ"ק (לעיל נדה ה.) ולקמן בפרק בא סימן (נדה דף נב:): פשיטא - מאי מודי הא בלמפרע פליגי לגבי מעת לעת ולא במכאן ולהבא: וכתמים דרבנן - אפי' מכאן ולהבא: אין שור שחוט - דאתמול לא חזאי אלא סייג בעלמא הוא: הכא הרי שור שחוט לפניך - דבצפור לא נתעסקה ובשוק של טבחים לא עברה ומיום שלבשתו היא בספק זה: מתני' כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן - בלא בדיקה שלא הוזכרה בדיקה אלא לעסוקה בטהרות: גמ' בתוך ימי עונתה - ל' יום לראייה אבל לאחר ל' בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיין לסוף עונה: לא שנו - דכי מצאה תוך ימי עונתה לא בעיא בדיקה: אלא שלא הגיע עת וסתה - בתוך אותן ימים שהיה בדרך כגון אשה שיש לה וסת ולא הגיע בתוך אותן הימים: אבל הגיע עת וסתה - קודם ביאתו מן הדרך: אסורה - דאורח בזמנו בא: דאורייתא - הלמ"מ דמחזקינן לה בטומאת ספק: וסתות דרבנן - הצריכוה חכמים לבדוק ביום וסתה שמא תראה ומיהו היכא דלא הוה בעיר ולא ידעינן אי בדקה אי לא בדקה לא מספקינן לה בטומאה:

לא שהתה כדי שתרד מן המטה מטמאה את בועלה [וחייבת באשם תלוי] שהתה כדי שתרד כו' ר"ע אומר מטמאה בועלה. תימה אי ר"ע מודה ברישא כדמשמע דלא פליג אלא אסיפא א"כ סבר יש אם למסורת ובפ"ק דסנהדרין (דף ד.) אית ליה לר"ע יש אם למקרא גבי רביעית דם הבא משני מתים דקאמר נפשות קרינן וליכא למימר דהכא פליג נמי ברישא דהתנן פ' דם שחיטה (כריתות דף כב:) בחתיכה של קודש וחתיכה של חולין אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי דברי ר"ע ואמאי חייב השני הא בשעה שאכל לא היו לפניו ב' חתיכות ולמאן דבעי ב' חתיכות פטור בכה"ג כדאמר התם בסוף פרקין ורבי נמי אית ליה בפ' ספק אכל (שם דף יח.) היכא דאכל את הראשונה במזיד והשניה בשוגג דחייב אשם תלוי על השניה ורבי סבר בפ"ק דסנהדרין (דף ד.) יש אם למקרא וצ"ל דיש שום חילוק בין מקרא למסורת זה למקרא ומסורת דעלמא דחייא בר רב דבעי ב' חתיכות סבר דכ"ע סברי הכא דיש אם למקרא ורב אסי דפליג עליה סבר דכ"ע סברי יש אם למסורת כמו שמצינו (ב"מ דף כב:) גבי יותן דומיא דיתן ועובד דומיא דעבד (פסחים דף כו:) ועוני דומיא דעני (שם לו.) וכפות דומיא דכפת (סוכה דף לב.) והתם יש טעמא אחרינא ותדע דכי פריך התם טובא לחייא בר רב ומשני ר"א היא דמחייב אשם תלוי על חלב כוי והא כמה תנאי פליגי במקרא ובמסורת ואמאי נקט טפי ר"א דשמותי הוא וגם המקשה וכי לא הוה ידע דטובא תנאי פליגי במקרא ובמסורת אלא כדפרישית ועוד י"ל דר"ע ורבי איירו דהראשון לא אכל כל החתיכה אלא חציה וכשאכל השניה היו עדיין ב' החתיכות לפניו וכענין זה מתרץ הירושלמי בהאשה רבה: האי עד בידה ואין עד בידה מיבעי ליה. פרש"י דה"ל לפלוגי הכל בשהתה וקשה דלמא מפליג בדידה באין עד בידה בין שהתה ללא שהתה ונראה לפרש דה"ל לפרושי בברייתא באין עד בידה כיון דמתניתין איירי ביש עד בידה: כשמאי דאמר דיה שעתה. ומ"מ מודה שמאי בחד אחר דטמא שבעה כיון דחייב אשם תלוי: אמר רב למפרע ור"מ היא. וא"ת דבפ"ק דיומא (דף ב.) תנן מפרישין כ"ג מביתו ז' ימים דשמא יבא על אשתו ספק נדה וקאמר כמאן כר"ע דאמר אף מטמאה את בועלה וקאמר רב חסדא דאתי אפילו כרבנן ובחד אחר מודו דבועלה טמא ז' אמאי לא משני שמא תמצא כתם דהא מודים חכמים לר"ע ברואה כתם וי"ל משום שמואל דאמר הכא מכאן ולהבא ועוד י"ל דהיא תבדוק חלוקה קודם פרישתו ואז לא נטמא הכהן קודם בדיקה וא"ת אמאי קאמר שמא תמצא אשתו ספק נדה לימא ודאי נדה אם תבדוק שיעור וסת סמוך לבעילה וי"ל דהא לא שכיחא: הכי איתמר לא שנו אלא שלא הגיע שעת וסתה. לא היה לו לחזור ממה שאמר תחלה לא שנו אלא שאין לה וסת דאמת הוא דהיא בחזקת טהרה כדאמרינן בפ"ק (לעיל נדה יב.) כל לבעלה לא בעיא בדיקה אפילו אין לה וסת והיה יכול להוסיף ויש לה וסת נמי כשלא הגיע שעת וסתה כו' אלא מיישב הלשון שאמר תחלה בלא תוספת: אפי' הגיע זמן וסתה מותרת. תימה היאך מותרת הא אמרינן בשבועות פ"ב (דף יח:) ולקמן פרק האשה (נדה דף סג:) אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וי"ל כששהתה אחר וסתה שבעה ימים שיכולה לטבול איירי דספק טבילה מוציאה מידי ספק ראתה כההוא דר' יוחנן דבסמוך ולמ"ד וסתות דאורייתא אפילו שהתה כשיעור זמן טבילה אסורה דודאי ראתה חשבינן לה ומתוך כך יש לדקדק דס"ל לרבי יוחנן דבסמוך וסתות דרבנן:

נדה טו.

Navigate the library