נדהסג.
טוען את הדף…
אִם הִקְפִּיד עָלָיו — אִין, אִי לָא — לָא. אֵיזֶהוּ רוֹק תָּפֵל. תָּנָא: כָּל שֶׁלֹּא טָעַם כְּלוּם מִבָּעֶרֶב. סְבַר רַב פָּפָּא קַמֵּיהּ דְּרָבָא לְמֵימַר, כְּמַאן דְּאָמַר לָא טְעַם מִידֵּי בְּאוּרְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִי קָתָנֵי ״בָּעֶרֶב״? ״מִבָּעֶרֶב״ קָתָנֵי, לְאַפּוֹקֵי הֵיכָא דְּקָדֵים וְאָכֵיל. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ רוֹק תָּפֵל? כֹּל שֶׁעָבַר עָלָיו חֲצוֹת לַיְלָה וּבְשֵׁינָה. לְמֵימְרָא דִּבְשֵׁינָה תַּלְיָא מִילְּתָא? וְהָתְנַן: יָשַׁן כׇּל הַיּוֹם — אֵין זֶה רוֹק תָּפֵל, נֵיעוֹר כׇּל הַלַּיְלָה — הֲרֵי זֶה רוֹק תָּפֵל! הָתָם בְּמִתְנַמְנֵם. הֵיכִי דָּמֵי מִתְנַמְנֵם? אָמַר רַב אָשֵׁי: נִים וְלָא נִים, תִּיר וְלָא תִּיר, דְּקָרוּ לֵיהּ — וְעָנֵי, וְלָא יָדַע לְאַהְדּוֹרֵי סְבָרָא, וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ — מִדְּכַר. תָּנָא: הִשְׁכִּים וְשָׁנָה פִּרְקוֹ — אֵין זֶה רוֹק תָּפֵל. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שֵׁילָא, אָמַר רַב אָשֵׁי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כֹּל שֶׁיָּצָא רוֹב דִּבּוּרוֹ שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. מֵי גְרִיסִין — לְעִיסַּת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל וְכוּ׳. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: רוֹק תָּפֵל צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא עִם כׇּל אֶחָד וְאֶחָד? דִּלְמָא הַבְלָא דְפוּמָּא מְעַלֵּי. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵי גְרִיסִין רוֹתֵחַ, וְעוֹבֵר שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מֶלַח. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״עוֹבֵר״ לִישָּׁנָא דְּאַקְדּוֹמֵי הוּא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דְּאָמַר קְרָא ״וַיָּרׇץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבוֹר אֶת הַכּוּשִׁי״. אַבָּיֵי אָמַר: מֵהָכָא ״וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם״, וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״וַיַּעֲבוֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה׳ בְּרֹאשָׁם״. מֵי רַגְלַיִם שֶׁהֶחְמִיצוּ. תָּנָא: כַּמָּה חִימּוּצָן? — שְׁלֹשָׁה יָמִים. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל שִׁיעוּרֵי חֲכָמִים בִּכְתָמִים — צָרִיךְ שִׁיעוּר לְשִׁיעוּרָן. דְּיֶלֶד אוֹ דְזָקֵן, דְּאִישׁ אוֹ דְאִשָּׁה, מְכוּסִּים אוֹ מְגוּלִּים, בִּימוֹת הַחַמָּה אוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְצָרִיךְ לְכַסְכֵּס שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: אַמְטוֹיֵי וְאֵתוֹיֵי חַד, אוֹ דִלְמָא אַמְטוֹיֵי וְאֵתוֹיֵי תַּרְתֵּי? מַאי? תֵּיקוּ. הֶעֱבִירָן שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן. תָּנוּ רַבָּנַן: הִקְדִּים שְׁנִיִּים לָרִאשׁוֹנִים, תָּנֵי חֲדָא: שְׁנִיִּים עָלוּ לוֹ, רִאשׁוֹנִים לֹא עָלוּ לוֹ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: רִאשׁוֹנִים עָלוּ לוֹ, שְׁנִיִּים לֹא עָלוּ לוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: אִידִי וְאִידִי שְׁנִיִּים עָלוּ לוֹ, וְלֹא רִאשׁוֹנִים, וּמַאי ״רִאשׁוֹנִים״? רִאשׁוֹנִים לִכְסִדְרָן, וּשְׁנִיִּים לְהַעֲבָרָתָן. מַתְנִי' כׇּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת — דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. וְאֵלּוּ הֵן הַוְּסָתוֹת: מְפַהֶקֶת, וּמְעַטֶּשֶׁת, וְחוֹשֶׁשֶׁת בְּפִי כְרֵיסָהּ, וּבְשִׁפּוּלֵי מֵעֶיהָ, וְשׁוֹפַעַת, וּכְמִין צְמַרְמוֹרוֹת אוֹחֲזִין אוֹתָהּ, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֹל שֶׁקָּבְעָה לָהּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים — הֲרֵי זֶה וֶסֶת. גְּמָ' תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: כׇּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ! הָתָם — בִּוְסָתוֹת דְּיוֹמֵי, הָכָא — בִּוְסָתוֹת דְּגוּפָא. כִּדְקָתָנֵי: אֵלּוּ הֵן וְסָתוֹת — הָיְתָה מְפַהֶקֶת, מְעַטֶּשֶׁת, וְחוֹשֶׁשֶׁת בְּפִי כְרֵיסָהּ, וּבְשִׁפּוּלֵי מֵעֶיהָ, וְשׁוֹפַעַת. שׁוֹפַעַת? הָא שָׁפְעָה וְאָזְלָא! אָמַר עוּלָּא בְּרֵיהּ דְּרַב עִלַּאי:אם הקפיד עליו אין - והא דקתני אם יכול לצאת טמא כשהקפיד: באורתא - שאפילו אמש לא טעם כלום: מבערב קתני - אבל אמש אכל כשאר ב"א: לאפוקי דקדים - קודם היום לאחר שניעור משנתו ואכיל דלא הוי רוק תפל לפי שהשינה ממררת את הרוק ומחזקתו והאוכל ממתקו ומעביר את כחו: התם - דקתני ניעור כל הלילה הרי זה רוק תפל לא דניעור ממש אלא מתנמנם דודאי שינה של לילה בעינן ושינת היום אע"ג דישן לאו תפל הוא הואיל וטעם כלום שהטועם שחרית נהנה כל היום כולו: השכים ושנה פרקו - הדבור מעביר כח הרוק: של שלש שעות - שהוא עשוי לדבר בשלש שעות: לימא - מתני' דבעי לעיסה כדי שיהא רוק מעורב בגריסין מסייע ליה לריש לקיש: עובר - קודם. שהמלח מעביר כח הגריסין: ויעבור את הכושי - קדם לפניו: שהחמיצו - שהסריחו: הני מי רגלים דילד או דזקן - של זקן מעלו טפי: מכוסין - מעלו טפי: בימות החמה - מעלו טפי: בעי רבי ירמיה האי שלש פעמים דקתני אמטויי ואתויי חד - הולכה והובאה חשיב חד או דלמא אמטויי חשיב חד ואתויי חד דהוו להו תרי: שניים לראשונים - נתר ובורית וקמוניא ואשלג לרוק תפל ומי גריסין ומי רגלים: תני חדא שניים עלו לו - אותם שהעביר בשנייה עלו לו: ראשונים לא עלו לו - וכי הדר מעביר נתר ובורית וקמוניא ואשלג זימנא אחריתי בתר רוק וגריסין ומי רגלים נמצא עוברין עליו כסדרן: ותניא אידך כו' - וקשיין אהדדי: אמר אביי הא והא סבירא להו שניים - שהעביר שניים שהיה לו להעביר ראשון עלו לו וראשונים שהעביר ראשון לא עלו לו דהכי שפיר דכי הדר מצרכינן לעבורינהו בתר שניים הוי ליה כסדרן: ומאי ראשונים - דקתני באידך ברייתא עלו לו: ראשונים לכסדרן - שהיה לו להעביר תחלה שהוא העביר לבסוף דהוו להו הנך ראשונים לכסדרן שניים להעברתן: מתני' מפהקת - אישטריליי"ר בלע"ז: פי כרסה - נגד טבורה: שפולי מעיה - בית הרחם: ושופעת - בגמרא פריך מאי קאמר: צמרמורות - פריצונ"ש: אוחזין אותה - בכך למודה להיות בכל עת שהיא רואה: דיה שעתה - בכל ראיות שתראה ע"י וסתות אלו: כיוצא בהן - מפרש בגמרא: גמ בוסתות דיומי - כגון מט"ו לט"ו: הא קא שפעה ואזלא - והיכן הוא הוסת הואיל וכל ימיה רואה:נים ולא נים תיר ולא תיר. פי' נים ולא נים בתחלת שינה תיר ולא תיר בסוף שינה כשהוא ניעור משנתו ובערבי פסחים (פסחים קכ:) נמי גבי נתנמנמו יאכלו ונקיט כי האי לישנא נים ולא נים תיר ולא תיר איכא לפרושי בכי האי גוונא נים ולא נים שעתה בחצות הלילה מתחיל להתנמנם תיר ולא תיר שישן בחצי הראשון ועתה כשמגיע בחצות הלילה היה מתחיל ליעור והוא תיר ולא תיר: תנא כמה חימוצן שלשה ימים. קשה דבפרק רבי עקיבא (שבת דף צ.) קאמר גבי מי רגלים שהחמיצו בני מ' יום משמע ולא קודם לכן ואיכא ספרים דגרסי עד ארבעים יום ולפי זה ניחא דאיכא למימר משלשה ועד ארבעים מעלו ואיכא ספרים דגרסי בן ארבעים וקאי אתינוק שהוא בן מ' יום וקשה דהא לקמן איבעיא להו דילד או דזקן וי"ל דה"פ דילד דווקא או אפילו דזקן נמי ולא כפ"ה דפירש דזקן מעלו טפי וכן משמע מדקאמר דאיש או דאשה וליכא למימר או דאשה דוקא דהא דילד או דזקן נקט לשון זכר וכן בשבת בן מ' לשון איש מיהו תימה אמאי לא מייתי הכא הך ברייתא דשבת דבן מ' יום ועוד מילי טובא שמאריך באותה ברייתא יותר מהכא והכא מאריך בדין מי רגלים יותר מהתם ונראה לומר דברייתא דהתם קאי אמילתא דת"ק דאמר כדי לכבס בו בגד קטן והתם לא מעלו אלא בני מ' יום והכא לגבי כתם איירי ומעלו בני שלשה ימים ולא שייכי כולהו מילי דהתם הכא ומשום הכי לא מייתי ההיא ברייתא הכא: מפהקת. פי' בקונטרס אשטריליי"ר בלע"ז ואין נראה אלא כמו שפירש בשבת (דף קלו.) גבי פיהק ומת באליי"ר כדאמר בברכות (דף כד:) גבי רבי שהיה מפהק ומניח ידו תחת סנטרו: מעטשת. אישטרנויי"ר וגוסה פירש רש"י בגמרא באליי"ר ואין נראה אלא פירוש רוטי"ר וכן גיהק בתפלה רוטי"ר ובערוך פירש קול היוצא מן הגרון מתוך מאכל כבד וזה רוטי"ר ואין נראה לפרש שנגלוטי"ר. וכולהו הני וסתות איירי שמפהקת או מעטשת שעה או שתים בעת שרגילה לראות אבל משום פיהוק או עיטוש חדא זימנא לא קבעה מדמפליג בין תחלת וסת לסוף וסת ובחד פיהוק וחד עיטוש לא שייך תחלה וסוף: