Niddah 32a · Talmud

רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּתַנְיָא: קָטָן וּקְטַנָּה לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: יָפֶה אָמַרְתָּ שֶׁאֵין חוֹלְצִין, ״אִישׁ״ כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה, וּמַקְּשִׁינַן אִשָּׁה לְאִישׁ. וּמָה טַעַם אֵין מְיַבְּמִין? אָמַר לָהֶן: קָטָן — שֶׁמָּא יִמָּצֵא סָרִיס, קְטַנָּה — שֶׁמָּא תִּמָּצֵא אַיְלוֹנִית, וְנִמְצְאוּ פּוֹגְעִין בְּעֶרְוָה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה. וְרַבָּנַן? זִיל בָּתַר רוּבָּא דִּקְטַנִּים, וְרוֹב קְטַנִּים לָאו סָרִיסִים נִינְהוּ; זִיל בָּתַר רוּבָּא דִּקְטַנּוֹת, וְרוֹב קְטַנּוֹת לָאו אַיְלוֹנִיּוֹת נִינְהוּ. אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מִיעוּטָא דִּשְׁכִיחַ, אֲבָל מִיעוּטָא דְּלָא שְׁכִיחַ — מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? הָא נָמֵי מִיעוּטָא דִּשְׁכִיחַ הוּא. דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּעֵין בּוּל וְהִטְבִּילוּהָ קוֹדֶם לְאִמָּהּ, וְאָמַר רַבִּי: מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁעָרִים וְהִטְבִּילוּהָ קוֹדֶם לְאִמָּהּ. וְאָמַר רַב יוֹסֵף: מַעֲשֶׂה בְּפוּמְבְּדִיתָא וְהִטְבִּילוּהָ קוֹדֶם לְאִמָּהּ. בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי וּדְרַבִּי — מִשּׁוּם תְּרוּמַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא דְּרַב יוֹסֵף לְמָה לִי? וְהָא אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין תְּרוּמַת חוּץ לָאָרֶץ אֲסוּרָה אֶלָּא בְּמִי שֶׁטּוּמְאָה יוֹצְאָה מִגּוּפוֹ, וְהָנֵי מִילֵּי בַּאֲכִילָה, אֲבָל בִּנְגִיעָה לָא! אָמַר מָר זוּטְרָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְסוּכָהּ שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, דְּתַנְיָא: ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה׳״ — לְרַבּוֹת אֶת הַסָּךְ וְאֶת הַשּׁוֹתֶה. שׁוֹתָה לְמָה לִי קְרָא? שְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה! אֶלָּא, לְרַבּוֹת אֶת הַסָּךְ כַּשּׁוֹתֶה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו״. אִי הָכִי דִּידַן נָמֵי? אֲנַן, דְּדָרְשִׁינַן ״אִשָּׁה״ ״וְאִשָּׁה״, וְכִי חָזְיָין (מפרשי) [מַפְרְשִׁינַן] לְהוּ — לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. אִינְהוּ דְּלָא דָּרְשִׁי ״אִשָּׁה״ ״וְאִשָּׁה״, וְכִי חָזְיָין לָא מַפְרְשִׁי לְהוּ — גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. מַאי ״אִשָּׁה״ ״וְאִשָּׁה״? דְּתַנְיָא: ״אִשָּׁה״ — אֵין לִי אֶלָּא אִשָּׁה, תִּינוֹקֶת בַּת יוֹם אֶחָד לְנִדָּה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִשָּׁה״. אַלְמָא, כִּי מְרַבֵּי קְרָא בַּת יוֹם אֶחָד מְרַבֵּי, וּרְמִינְהוּ: ״אִשָּׁה״ — אֵין לִי אֶלָּא אִשָּׁה, תִּינוֹקֶת בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד לְבִיאָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִשָּׁה״! אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא נִינְהוּ, וְאַסְמְכִינְהוּ רַבָּנַן אַקְּרָאֵי. הֵי קְרָא וְהֵי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא בַּת יוֹם אֶחָד — הִלְכְתָא, בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד — קְרָא, קְרָא סְתָמָא כְּתִיב! אֶלָּא בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד — הִלְכְתָא, בַּת יוֹם אֶחָד — קְרָא, וּמֵאַחַר דְּהִלְכְתָא, קְרָא לָמָּה לִי?

איש כתוב בפרשה - (דברים כ״ה:ז׳) ואם לא יחפוץ האיש איש פוטרה בחליצה ולא קטן. אלא מה טעם אין מיבמין ויגדלו יחד: סריס - לאו בר הקמת שם הוא ואינו מצווה ליבם וכן אילונית וכיון דמייבם בלא מצוה נושא אשת אחיו בחנם וערוה היא ובכרת: בעין בול - מקום: קודם לאמה - יולדת נקבה טובלת לי"ד ובתה ראתה ליום או ליומים שנולדה והטבילוה קודם לאמה משום מגע תרומה: עין בול ובית שערים מא"י פומבדיתא חוץ לארץ: משום תרומת א"י - דמיפסלא בנגיעה: יוצאה מגופו - כגון זב וזבה ונדה: והני מילי באכילה - כולה שמואל אמרה בבכורות בפ' הלוקח בהמה (דף כז.) ואפי' זב ונדה לא פסלי לה בנגיעה: לסוכה שמן של תרומה - דסיכה כאכילה ובאכילה קאמרינן דתרומת חו"ל אסורה לנדה: דתניא - דסיכה כאכילה: ולא יחללו - בפרשת אזהרת טמאים בתרומה כתיב: לרבות את הסך - בכלל בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר. שתיה בכלל אכילה דכתיב (דברים י״ד:כ״ג) ואכלת מעשר דגנך וגו' תירוש חמרא הוא וקרי ליה אכילה: ותבא כמים וגו' - בקללה גבי רשע קאי: א"ה - דחייש למיעוטא: דידן נמי - ליטמו כולהו מעריסתן: אשה ואשה - לרבות קטנה כדמפרש: מפרשי להו - ממגע קדשים: ואשה כי תהיה זבה וגו' - בנדה משתעי קרא דכתיב (ויקרא ט״ו:י״ט) שבעת ימים תהיה בנדתה: ורמינהו אשה - ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע: לביאה - שמטמאה בביאת אדם מגזרת הכתוב דכתיב וטמאו ולא משום נוגעת בשכבת זרע הוא שהרי מגע בית הסתרים הוא ואינו מטמא: הלכתא נינהו - לענין נדה בת יום אחד ולענין ביאה בת ג' דברים הללו הלכה למשה מסיני הם כדמפרש ואזיל דחדא מינייהו הלכתא: הי קרא והי הלכתא - כלומר מכדי קרא חדא מינייהו משתמע הי מינייהו משתמע מקרא בלא הלכתא והי מינייהו אצטריך הלכתא: קרא סתמא כתיב - כיון דוי"ו לרבויי אתא כל שהוא אשה משמע בת יום אחד אבל בת ג' לא משמע מיניה טפי מבת ב' או בת ד': אלא בת ג' - לענין ביאה הלכתא דמקרא לא משתמע ורבנן אסמכתא בעלמא אסמכוה ובת יום א' לנדה משתמעא מקרא: ומאחר - דביאה בת ג' הלכה למשה מסיני היא ומקרא לא משתמע עיקר קרא דוי"ו יתירא למאי אתא:

רבי מאיר היא. תימה דמשמע דמתני' (לעיל נדה דף לא:) דבנות כותים נדות מעריסתן לא אתיא כרבנן אלא כרבי מאיר דחייש למיעוטא וסבר דכותים גרי אמת הן כדמוכח פ' שור שנגח ד' וה' (ב"ק לח:) אבל לרבנן דלא חיישי למיעוטא לא הוו נדות מעריסתן ולא לר' יוסי אע"ג דחייש למיעוטא בפרק אלמנה (יבמות דף סז:) כיון דקסבר כותים גרי אריות הן כדמוכח במנחות בפרק רבי ישמעאל (מנחות דף סו:) דקאמר תורמין משל (ישראל) על של עובדי כוכבים ואם כן כותים לא מטמאו בנדות כדאמר לקמן בנות ישראל מטמאין בזיבה ואין עובדי כוכבים מטמאים בזיבה ותימה והא בנות כותים דהוו נדות מעריסתן הוו מי"ח דבר ובפ"ק דשבת (דף יג:) משמע דליכא מאן דפליג על י"ח דבר ומשמע התם (דף יז:) דהוי מי"ח דבר לכ"ע וי"ל דאפי' רבנן דלא חיישי למיעוטא ואפילו גרי אריות הן שוינהו רבנן נדות מעריסתן וגזרו עליהם טומאה כדי שלא יטמעו בהן כמו שגזרו על בת עובד כוכבים וא"ת אם כן אמאי מוקי לה כר"מ ומשום דחייש למיעוטא לוקמיה ככ"ע ומשום טימוע דר"מ נמי אית ליה טעמא דטימוע דאמר בפ' ד' וה' (ב"ק דף לח:) קנסא דקניס ר"מ בממונא כדי שלא יטמעו בהן וי"ל משום דע"כ מתני' לית ליה טעמא דטימוע אלא משום חשש ראיה כדקתני לפי שיושבות על כל דם ודם והא דא"ר יוסי מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה אע"ג דטעמא דרבי יוסי משום טימוע הוצרך להביא ראיה דשכיח הוא שרואות הן בקטנותן דאי לאו הכי הוי כחוכא וטלולא למיגזר בהן נדות וא"ת לר"מ דחייש למיעוטא וקסבר דכותים גרי אמת הן א"כ הוו נדות מעריסתן מן התורה ולמה מני לה מי"ח דבר וי"ל דמסתמא לא ראתה מיד אחר ההולדה רגע אחד א"כ אוקמה בחזקת שלא ראתה וסמוך רובא דלא חזו לחזקה שלא ראתה והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא ולא מטמו מדאורייתא אלא מדרבנן הוא דגזרו עליהם מי"ח דבר וא"ת ולר' יוסי דגרי אריות הן אמאי גזרו בכותים דהוו נדות מעריסתן ובבת עובד כוכבים לא גזרו עד בת ג' שנים כדאמרינן התם ויש לומר דהחמירו בכותים דעבדי קצת מצות ולא בדילי ישראל מינייהו וגזרו עליהם מעריסתן דלא ליתי וליטמעו בהן אבל מעובדי כוכבים הוו בדילי טובא ולא גזרו עלייהו עד דליהוי ראויות לביאה: שמא תמצא אילונית. וא"ת ותתיבם ממה נפשך דאם אילונית היא הוי קידושי אחיו טעות כדתנן (יבמות דף ב:) וכולן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות משום דלא הויא צרת ערוה ותירץ ר"ת דהכא איירי בדקבל עלויה אחיו וכי האי גוונא משני בריש בן סורר ומורה (סנהדרין דף סט:) ואין להאריך כאן יותר וא"ת ובקטן אמאי חיישינן שמא ימצא סריס וניבדקיה אם עושה כיפה כשמשתין או אחד משאר סימנין דאמר בהערל (יבמות דף פ:) ואיכא למ"ד התם דלא הוי סריס עד שיהו בו כל סימני סריס וי"ל דאין מועלת הבדיקה עד שהוא גדול בשנים: והטבילוה קודם לאמה. ומשום שראתה דאי משום שנגעה באמה שטמאה לידה א"כ מאי אשמעינן כל ולדות נמי טמאין. ובפרק עד כמה (בכורות דף כז'.) דקאמר גבי חלה דמאכילתו לכהן קטן ה"ה לכהן גדול שטבל כדמשמע הכא: שתיה בכלל אכילה. וא"ת בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ.) גבי חלב למה לי כל נפש לרבות שותה ויש לומר דאשמעינן דחלב מהותך שמיה חלב: וכשמן בעצמותיו. ואם תאמר דמעיקרא מייתי מן התורה והדר מייתי אסמכתא דבפרק ר"ע (שבת דף פו.) תנן דסיכה ביוה"כ אסור אע"ג שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ותבא כמים בקרבו ואומר רבינו תם דקרא דלא יחללו נמי אסמכתא הוא דבפרק הנשרפין (סנהדרין דף פג.) דרשינן מיניה דטבל במיתה ובפרק קמא דזבחים (דף ג:) מידרש לדרשא אחריתי ומדאורייתא לא הוי סך כשותה וכן לענין יוה"כ ותדע דאין חייבין כרת אלא אוכל ושותה בלבד ואמר נמי בפרק בתרא דיומא (דף עז:) מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ועוד אומר ר"ת דדוקא סיכת שמן אסמכוה רבנן אקרא ואסור מדרבנן אבל סיכה של שומן חזיר ושל חלב שריא ובפרק כל שעה (פסחים דף כד:) אמר המניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור אבל אסור הוא משום דאסור בהנאה משמע אבל חלב דעלמא אפילו איסורא ליכא: אי גרס הלכתא הוא א"ש דלא הוי הלכתא אלא חדא ומיהו ברוב ספרים גרס נינהו היינו לפי שלא פירש רבא הי קרא והי הלכתא כלומר אחד מן הפסוקים וא"צ לפרש משום דקאי נמי אקרא דזכרים דלקמן ובסוף הישן (סוכה דף כח.) גבי אזרח להוציא את הנשים קאמר הלכתא נינהו אע"ג דליכא אלא חדא:

נדה לב.

Navigate the library