נדהעג.
טוען את הדף…
״בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ״ (עַל נִדָּתָהּ) — סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ. וְאֵין לִי אֶלָּא סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ, מוּפְלָג לְנִדָּתָהּ יוֹם אֶחָד מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ כִּי תָּזוּב״. אֵין לִי אֶלָּא יוֹם אֶחָד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת מוּפְלָג שְׁנַיִם, שְׁלֹשָׁה, אַרְבָּעָה, חֲמִשָּׁה, שִׁשָּׁה, וְשִׁבְעָה, שְׁמוֹנָה, תִּשְׁעָה, עֲשָׂרָה, מִנַּיִן? אָמַרְתָּ: מָה מָצִינוּ בִּרְבִיעִי שֶׁרָאוּי לִסְפִירָה וְרָאוּי לְזִיבָה, אַף אֲנִי אָבִיא הָעֲשִׂירִי שֶׁרָאוּי לִסְפִירָה וְרָאוּי לְזִיבָה. וּמִנַּיִן לְרַבּוֹת אַחַד עָשָׂר? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף שְׁנֵים עָשָׂר? אָמַרְתָּ: לָאו. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אַחַד עָשָׂר וּלְהוֹצִיא שְׁנֵים עָשָׂר? מְרַבֶּה אֲנִי אַחַד עָשָׂר — שֶׁרָאוּי לִסְפִירַת ״אוֹ כִי תָזוּב״, וּמוֹצִיא אֲנִי שְׁנֵים עָשָׂר — שֶׁאֵין רָאוּי לִסְפִירַת ״אוֹ כִי תָזוּב״. וְאֵין לִי אֶלָּא שְׁלֹשָׁה יָמִים, שְׁנֵי יָמִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יְמֵי״, יוֹם אֶחָד מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כׇּל יְמֵי״. ״טְמֵאָה״ — מְלַמֵּד שֶׁמְּטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ כְּנִדָּה. ״הִיא״ — הִיא מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ, וְאֵין הַזָּב מְטַמֵּא מָה שֶׁהוּא בּוֹעֵל. וַהֲלֹא דִּין הוּא, וּמָה הִיא שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים — מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ, הוּא שֶׁמְּטַמֵּא בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים — אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּטַמֵּא מַה שֶּׁהוּא בּוֹעֵל! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הִיא״ — הִיא מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ, וְאֵין הַזָּב מְטַמֵּא מַה שֶּׁהוּא בּוֹעֵל. וּמִנַּיִן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ״. וְאֵין לִי אֶלָּא שְׁלֹשָׁה יָמִים, שְׁנֵי יָמִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יְמֵי״, יוֹם אֶחָד מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל יְמֵי״. וּמִנַּיִן שֶׁסּוֹפֶרֶת אֶחָד לְאֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה לָהּ״. יָכוֹל תִּסְפּוֹר שִׁבְעָה לִשְׁנַיִם? וְדִין הוּא: וּמָה הוּא, שֶׁאֵין סוֹפֵר אֶחָד לְאֶחָד, סוֹפֵר שִׁבְעָה לִשְׁנַיִם — הִיא, שֶׁסּוֹפֶרֶת אֶחָד לְאֶחָד, אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּסְפּוֹר שִׁבְעָה לִשְׁנַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה לָהּ״ — אֵינָהּ סוֹפֶרֶת אֶלָּא יוֹמָהּ. אַלְמָא קְרָאֵי נִינְהוּ! לְרַבִּי עֲקִיבָא — קְרָאֵי, לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה — הִלְכְתָא. אֲמַר לֵיהּ רַב שְׁמַעְיָה לְרַבִּי אַבָּא: אֵימָא, בִּימָמָא תִּהְוֵי זָבָה, בְּלֵילְיָא תִּהְוֵי נִדָּה! אֲמַר לֵיהּ: עֲלָךְ אָמַר קְרָא ״עַל נִדָּתָהּ״ — סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ. סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ אֵימַת הָוֵי? בְּלֵילְיָא, וְקָא קָרֵי לַהּ זָבָה. תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: כׇּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת בְּכׇל יוֹם, מוּבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ״, אַל תִּקְרֵי ״הֲלִיכוֹת״ אֶלָּא הֲלָכוֹת. הֲדַרַן עֲלָךְ תִּינוֹקֶת, וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת נִדָּה.בלא עת נדתה - אינו אומר לך אלא ברואה שלשה אחר ימי נדתה סמוך לנדתה שראתה יום ראשון אחר ז' ימי נדתה וראתה שמיני ותשיעי ועשירי: או כי תזוב - לרבות רואה ט' וי' ואחד עשר: מנין לרבות שנים שלשה כו' - שכולן יש להן דין אחד: אמרת מה מצינו ברביעי - לימים שאחר הנדה: שהוא ראוי - לספירת נקיים אם ראתה אב"ג ופסקה: וראוי לזיבה - לצרף עם בג"ד אם לא ראתה בא' דהא אתרבי מופלג יום אחד מקרא דאו כי תזוב דהיינו בג"ד אף אני מרבה כל אלו עד י' ויו"ד בכלל שהן ראויין לספירה אם ראתה שלשה ראשונים משכי ז' נקיים עד שיהו נמי נראין לזיבה באיזה מהם שתראה שלשה רצופין: מנין לרבות י"א - שיצטרף עם הראשונים לזיבה לג' רצופין ואע"ג שאינו ראוי לספירת נקיים של זיבת ג' ראשונים: ת"ל בלא עת נדתה - ואפילו מופלג לימים הרבה: יכול - כיון דכתיב בלא עת נדתה שאני מרבה אף י"ב שאם ראתה י' י"א י"ב תהא זבה גמורה ולא תהא תחלת נדה בראיית י"ב אלא מצטרף לזיבה: יום י"א שהוא ראוי לספירת זיבה או כי תזוב - דזיבה רביעי מתרבי מאו כי תזוב ולאותה זיבה משכי ימי ספירה עד י"א: ואין לי - שתקרא זבה לטומאה אלא רואה שלשה רצופין: ת"ל ימי - כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה: טמאה מלמד שמטמאה את בועלה כנדה - שמפורש בה אשר ישכב איש וגו': היא שאינה מטמאה - בשלש ראיות ביום אחד טומאת זוב גמור לקרבן כאילו ראתה שלשה ימים אבל זב מטמא בין בג' ראיות ביום אחד בין בג' ימים רצופין בב"ק בפ' כיצד הרגל (דף כד.): ואין לי - עושה משכב ומושב בימים שאחר הנדה אלא הרואה שלשה ימים שני ימים מנין: ת"ל - כל המשכב אשר ישכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה: יהיה לה - הוסיף לה הויה של שמור: הוא שאינו סופר אחד לאחד - זב בעל ראייה אחת כבעל קרי וטובל בו ביום סופר שבעה לשנים: אלמא קראי נינהו - כל דין י"א שבין נדה לנדה מכאן למדנו שהן י"א יום והרואה בהם ג' הרי זו זבה והרואה בא' בב' סופרת יום כנגד יום ולסוף י"א מתחילין ימי נדה אם תראה אחד תשב ששה והוא שהרי לא רבינן לדין יום זובה אלא י"א ומכאן ואילך הרי היא בדין פרשה ראשונה דכתיב בה שבעת ימים תהיה בנדתה: לרבי עקיבא קראי - דלא גמר הך הלכתא הלכה למשה מסיני דקאמר ר' אלעזר בן עזריה וכי היכי דיליף חצי לוג שמן לתודה מקראי הכי נמי יליף אחד עשר יום שבין נדה לנדה מקראי: ביממי - ראתה ביום תהיה זבה כדכתיב (ויקרא טו) ימים רבים אבל ראתה בלילות לא תהא זבה: סמוך לנדתה - ליל שמיני שהרי ימי נדות כל שבעה עד הלילה כדכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה: הלכות - משנה וברייתא הלכה למשה מסיני:אין לי אלא יום אחד מנין לרבות מופלג שנים ושלשה. אגב ריהטא נקט שנים דשנים היינו יום שני לימי זיבה דהיינו מופלג יום אחד שריבה כבר דהא מני ואזיל עד י' וי"א וא"כ שנים היינו שני: הוא שמטמא בראיות כבימים אינו דין כו'. תימה דאיכא למפרך מה להיא שכן מטמאה באונס והכי אמרינן בריש פרק בנות כותים (לעיל נדה לב:) דלא ילפינן מהדדי וכן לקמן דקאמר מה הוא שאינו סופר אחד לאחד כו' איכא למפרך מה להוא שכן מטמא בראיות כבימים מיהו בזה מצינן שפיר למילף דלגבי ספירה אחמיר רחמנא באשה מבאיש ולענין ספירה עביד שפיר ק"ו הואיל ולענין ספירה מצינו שהחמיר באשה מבאיש וצ"ל שאינו קל וחומר גמור אלא כמו גילוי מילתא בעלמא לגלות זה על זה וצ"ע דאיכא מקומות דאיכא תרי קראי לדם נדות ולזיבות ויש מקומות דנפקא מחד קרא: ת"ל כל ימי נדתה. תימה דהך מוקמינן כר"ע אלמא ר"ע קא דריש כל וכן בשלהי פ' התערובת (זבחים פב.) דריש ר"ע כל וא"כ כי קאמר בפסחים פרק אלו עוברין (פסחים דף מג:) מאן שמעת ליה דדריש כל ר' אליעזר הוא דלמא ר"ע הוא דדריש נמי כל ויש לומר דאין לדמות דרשות דכל להדדי דיש כל דשייך למדרש לכ"ע והאי דשמעתין דלמנינא מדרש שפיר דמדימי למנינא כל נמי למנינא: תנא דבי אליהו כל השונה הלכות. אית ספרים דלא גרסינן ליה מיהו בפירוש רש"י איתא ור"ת הגיהו בספרו וכן נראה דאיידי דאיירי לעיל בהלכתא מייתי לה לסיים בדבר טוב ואיתא נמי כן במגילה פרק בתרא (דף כח:) והכי נמי אמרינן באין עומדין (ברכות לא.) שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהן בדברי שבח ותנחומין: