Niddah 60b · Talmud

כָּאן לְמַפְרֵעַ, כָּאן לְהַבָּא. מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא! אָמַר רָבִינָא: לָא קַשְׁיָא, הָכִי קָאָמַר: הִשְׁאִילָה חֲלוּקָהּ לְנׇכְרִית — בַּעֲלַת כֶּתֶם הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בָּהּ. וְהָא ״אוֹ לְיוֹשֶׁבֶת עַל הַכֶּתֶם״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: אוֹ לְיוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טוֹהַר — בַּעֲלַת כֶּתֶם תּוֹלָה בָּהּ. שָׁלֹשׁ שֶׁלָּבְשׁוּ כּוּ׳. שֶׁהָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה כּוּ׳. אָמַר רַב מַתְנָה: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה? דִּכְתִיב ״וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב״ — כֵּיוָן שֶׁיָּשְׁבָה לָאָרֶץ — נִקָּתָה. אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מְטַהֵר הָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה אֲפִילּוּ בַּאֲחוֹרֵי כְּלִי חֶרֶס. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לִיגְזוֹר גַּבּוֹ אַטּוּ תּוֹכוֹ, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר אַבָּיֵי: מְטַהֵר הָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה בְּמַטְלָנִיּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, דְּלָא חַזְיָין לָא לַעֲנִיִּים וְלֹא לַעֲשִׁירִים. דָּרַשׁ רַב חִיָּיא בַּר רַב מַתְנָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי נְחֶמְיָה. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: אַבָּא תָּנֵי מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי חֲכָמִים וְטִמְּאוּם, וְאַתְּ אָמְרַתְּ הֲלָכָה כְּרַבִּי נְחֶמְיָה? מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהָיוּ טוֹחֲנוֹת בְּרֵחַיִים שֶׁל יָד, וְנִמְצָא דָּם תַּחַת הַפְּנִימִית — שְׁתֵּיהֶן טְמֵאוֹת, תַּחַת הַחִיצוֹנָה — הַחִיצוֹנָה טְמֵאָה וְהַפְּנִימִית טְהוֹרָה, בֵּינָתַיִם — שְׁתֵּיהֶן טְמֵאוֹת. הָיָה מַעֲשֶׂה וְנִמְצָא דָּם עַל שְׂפָתָהּ שֶׁל אַמְבָּטִי, וְעַל עָלֶה שֶׁל זַיִת בְּשָׁעָה שֶׁמַּסִּיקוֹת אֶת הַתַּנּוּר, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְטִמְּאוּם. תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יַעֲקֹב מְטַמֵּא, וְרַבִּי נְחֶמְיָה מְטַהֵר, וְהוֹרוּ חֲכָמִים כְּרַבִּי נְחֶמְיָה. מַתְנִי' שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁהָיוּ יְשֵׁנוֹת בְּמִטָּה אַחַת, וְנִמְצָא דָּם תַּחַת אַחַת מֵהֶן — כּוּלָּן טְמֵאוֹת. בָּדְקָה אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת טְמֵאָה — הִיא טְמֵאָה, וּשְׁתֵּיהֶן טְהוֹרוֹת. וְתוֹלוֹת זוֹ בָּזוֹ, וְאִם לֹא הָיוּ רְאוּיוֹת לִרְאוֹת — רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ הֵן רְאוּיוֹת. גְּמָ' אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: וְהוּא שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ בְּ״שִׁיעוּר וֶסֶת״. סָבַר לַהּ כְּבַר פְּדָא, דְּאָמַר: כֹּל שֶׁבַּעְלָהּ בְּחַטָּאת — טׇהֳרוֹתֶיהָ טְמֵאוֹת. בַּעְלָהּ בְּאָשָׁם תָּלוּי — טׇהֳרוֹתֶיהָ תְּלוּיוֹת, בַּעְלָהּ פָּטוּר — טׇהֳרוֹתֶיהָ טְהוֹרוֹת. וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר: אֲפִילּוּ בַּעְלָהּ בְּחַטָּאת — טׇהֳרוֹתֶיהָ תְּלוּיוֹת. בִּשְׁלָמָא הָתָם, אֵימַר שַׁמָּשׁ עַכְּבֵיהּ לְדָם, [אֲבָל] הָכָא, אִם אִיתַהּ (דְּהָוֵי) [דַּהֲוָה] דָּם, מַאן עַכְּבֵיהּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מָשָׁל דְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְיֶלֶד וְזָקֵן שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, כׇּל זְמַן שֶׁהָיוּ בַּדֶּרֶךְ — יֶלֶד שׁוֹהֶא לָבֹא, נִכְנְסוּ לָעִיר — יֶלֶד מְמַהֵר לָבֹא. וְאָמַר אַבָּיֵי: מָשָׁל דְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁנּוֹתֵן אֶצְבַּע בָּעַיִן, כׇּל זְמַן שֶׁאֶצְבַּע בָּעַיִן — דִּמְעָה שׁוֹהָא לָבֹא, נָטַל הָאֶצְבַּע — דִּמְעָה מְמַהֶרֶת לָבֹא. וְתוֹלוֹת זוֹ בָּזוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד תּוֹלוֹת זוֹ בָּזוֹ? עוּבָּרָה וְשֶׁאֵינָהּ עוּבָּרָה — תּוֹלָה עוּבָּרָה בְּשֶׁאֵינָהּ עוּבָּרָה. מְנִיקָה וְשֶׁאֵינָהּ מְנִיקָה — תּוֹלָה מְנִיקָה בְּשֶׁאֵינָהּ מְנִיקָה. זְקֵנָה וְשֶׁאֵינָהּ זְקֵנָה — תּוֹלָה זְקֵנָה בְּשֶׁאֵינָהּ זְקֵנָה. בְּתוּלָה וְשֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה — תּוֹלָה בְּתוּלָה בְּשֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן עוּבָּרוֹת, שְׁתֵּיהֶן מְנִיקוֹת, שְׁתֵּיהֶן זְקֵנוֹת, שְׁתֵּיהֶן בְּתוּלוֹת — זוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: לֹא הָיוּ רְאוּיוֹת לִרְאוֹת — רוֹאִין

כאן למפרע - לענין טומאת מפרע תולין דלא מקלקלה לה בהכי ולא תטמא למפרע אבל מכאן ולהבא אין תולה דמקלקלה לה ומאי חזית דמקלקלה לה טפי מינה: מכל מקום קשיא - דלרבן שמעון תולין וקשיא לבר ליואי: אמר רבינא - תריץ רישא וסיפא הכי ולא תקשי לבר ליואי: לנכרית בעלת הכתם הרי זו תולה בה - כלומר לנכרית הרואה הרי בעלת הכתם זו תולה בנכרית: והא או ליושבת קתני - והך לאו יושבת היא דהא השתא היא דאישתכח עלה ויושבת משמע שהתחילה למנות שבעת ימים: הכי קאמר - השאילה חלוקה לנכרית או לישראלית יושבת על דם טוהר דדמיה טהורין ואין כאן קלקול הרי בעלת כתם תולה בה: אטו תוכו - דדבר המקבל טומאה הוא ומקבל גזרת כתמים לטמא אשה מדרבנן: פנימית - שאצל הרחיים: שתיהן טמאות - שחיצונה דוחקת עצמה להתקרב אל הרחיים ועוברת ונכנסה למעמדה הפנימית הילכך שתיהן עברו שם ולא ידעינן מהי נפל: הפנימית טהורה - שהפנימית אינה מתרחקת מן הרחיים ליכנס במעמד החיצון: אמבטי - מרחץ שהיו באות לרחוץ: וטמאום - והא עלה של זית דלא מקבל טומאה ומקבל כתמים ומדקתני והביאום לפני חכמים מכלל דרבים פליגי עליה: תנאי היא - דאיכא תנא דתנא דיחידאה פליג עליה ורבנן מודו ליה: מתני' ותולות זו בזו - בגמרא מפרש לה שאם היתה האחת מעוברת תולה הדם בשאינה מעוברת והיא טהורה: ואם לא היו ראויות וכו' - בגמ' מפרש שאם היו כולן מעוברות או כולן מניקות כולן טמאות כאילו ראויות לראות דאמרן דם מבינייהו נפק: גמ' והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת - של מציאתה הילכך מחזקינן האי דם בדידה ואינך טהורות: כבר פדא דאמר כל שבעלה בחטאת כו' - אשה שנתעסקה בטהרות ופרשה וראתה דם כשיעור וסת דלגבי בעלה בכי האי שיעורא הוי בעלה בחטאת דמחזקינן האי דם בשעת בעילה ודאי הכא נמי מחזקינן ליה בודאי בשעת עסיקתה בהנך טהרות וטהרות טמאות ודאי ושורפין ואינו כשאר מעת לעת לתלות: בעלה באשם תלוי - אם לאחר שפירשה מן הטהרות שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה דאי לגבי בעלה בכי האי שיעורא הוי בעלה באשם תלוי דספק דם הוה בשעת ביאה ספק בתר הכי ה"נ ספק הוא אי הוה דם בשעת טהרות או לאו טהרותיה תלויות: בעלה פטור - כגון שהתה יותר מכן דלגבי בעלה פטור דאפי' אשם תלוי ליכא דמחזקי' להאי דם לאחר ביאה הכא נמי טהרותיה טהורות ולית ליה לבר פדא טומאה מעת לעת כשמאי דאמר דיין שעתן או בארבע נשים שאמרו דיין שעתן ומתני' נמי דקתני היא טמאה וכולן טהורות אלמא ודאי בדידה מחזקינן דמטהרינן להנך אלמא כבר פדא הוא דמשוי לטהרות טומאה ודאית היכא דבדקה שיעור וסת ולא כר' אושעיא דאמר אפי' בעלה בחטאת טהרותיה תלויות ואפי' כשיעור וסת לית ליה טומאה ודאית: בשלמא התם - גבי בעילה כי ראתה כשיעור וסת אמרינן בשעת ביאה הוה דם והאי דלא אתא עד השתא שמש עכביה אבל גבי טהרות אם איתא דהוה דם בשעת טהרות מאן עכביה הלכך ודאי טומאה ליכא אלא גזרת מעת לעת מדרבנן: משל דר' אושעיא - דאמר שמש מעכב את הדם: ילד שוהא לבא - הולך בנחת וממתין לזקן: נכנסו לעיר - ונפרדו זה לצד ביתו וזה לצד ביתו אז הילד ממהר לבא: עוברה - דמיה מסולקין וכן מניקה וזקנה. בתולה האי בתולה בתולת דמים שלא ראתה מימיה ואפילו היא נשואה קרי לה בתולה להכי כדאמרינן בפרק קמא (לעיל נדה דף ח:):

כאן למפרע כאן להבא. פרש"י למפרע תולה דלא מקלקלה לה בהכי ולא תטמא למפרע להבא אינה תולה בבעלת כתם בשני שלה דמקלקלה לה ומאי חזית דמקלקלה לה להך טפי מינה וזהו תימה שנתלה זה הכתם בחברתה לחצאין ומפרש הר"י למפרע אם בעלת הכתם הכירה בכתמה ואח"כ לבשה היא וחברתה חלוק ונמצא בה כתם תולה בה כיון שכבר הכירה בטומאה קודם שבא הספק בשתיהן כאן להבא שלבשו שתיהן חלוק ונמצא בו כתם ולא נודע ממי הוא ואח"כ לבשה חלוק ונמצא בו כתם אע"ג שזאת ודאי טמאה ע"י כתם שלה הואיל ולא נודע בה עד אחר שאירע בה ובחברתה הספק אינה תולה ויש לפרש לשון הש"ס איפכא למפרע אין תולין ולהבא תולין וקאי למפרע ולהבא אשאלת החלוק אם שאלת החלוק היה למפרע קודם שבעלת החלוק הכירה כתמה ולהבא ששאלת החלוק שממנו אירע הספק בשתיהן היתה אחר מציאת הכתם של בעלת הכתם תולין והיא היא: במטלניות שאין בהן שלש על שלש. והכא לא פריך פשיטא כמו לעיל דבזבחים פרק דם חטאת (זבחים דף צד.) משמע דאי חשיב עלייהו ויחדם מקבלים טומאה: והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת. לאו דוקא בדקה אלא קנחה כדאמר בפ"ק (לעיל נדה דף יב.) דלא משכחת בדיקה כשיעור וסת: בעלה פטור טהרותיה טהורות. פ"ה ולית ליה טומאה מעת לעת כשמאי אי נמי בד' נשים שדיין שעתן ועוד י"ל באשה שיש לה וסת אי נמי בחולין שאין בהן טומאה מעת לעת: אימא שמש עכביה לדם אבל הכא כו'. וא"ת כיון דיכול להיות דאע"ג דנמצא כשיעור וסת שלא היה דם בשעת ביאה אם כן אמאי בעלה בחטאת הא ספק הוא וי"ל כיון דרוב פעמים בא מקודם ובתשמיש דאיכא למתלי בעיכוב שמש טמא מן התורה: עוברה ושאינה עוברה כו'. אור"י דדוקא בהך ענינא דקאמר הש"ס תולין אבל יש לה וסת דמסולקת בדמים דהא אמרינן בה דיה שעתה אינה תולה באין לה וסת וכן יש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה אין תולה בהגיע שעת וסתה:

נדה ס:

Navigate the library