Niddah 2b · Talmud

כֵּיוָן דְּמִגּוּפַהּ קָחָזְיָא — לָא אָמְרִינַן אוֹקְמַהּ אַחֶזְקָתַהּ. וּמַאי שְׁנָא מִמִּקְוֶה? דִּתְנַן: מִקְוֶה שֶׁנִּמְדַּד וְנִמְצָא חָסֵר — כׇּל טְהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו לְמַפְרֵעַ, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — טְמֵאוֹת. לְשַׁמַּאי קַשְׁיָא לְמַפְרֵעַ. לְהִלֵּל קַשְׁיָא וַדַּאי, דְּאִילּוּ מֵעֵת לְעֵת שֶׁבְּנִדָּה תּוֹלִין — לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין, וְאִילּוּ הָכָא טוּמְאָה וַדַּאי! הָתָם, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר: הַעֲמֵד טָמֵא עַל חֶזְקָתוֹ, וְאֵימָא לֹא טָבַל. אַדְּרַבָּה, הַעֲמֵד מִקְוֶה עַל חֶזְקָתוֹ, וְאֵימָא לֹא חָסַר! הֲרֵי חָסֵר לְפָנֶיךָ! הָכָא נָמֵי, הֲרֵי דָּם לְפָנֶיךָ! הַשְׁתָּא הוּא דַּחֲזַאי. הָכָא נָמֵי, הַשְׁתָּא הוּא דַּחֲסַר! הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם אִיכָּא לְמֵימַר: חֲסַר וַאֲתָא, חֲסַר וַאֲתָא. הָכָא מִי אִיכָּא לְמֵימַר: חֲזַאי וַאֲתָא, חֲזַאי וַאֲתָא? וּמַאי קוּשְׁיָא?! דִּלְמָא הַגַּס הַגַּס חֲזֵיתֵיהּ! הָתָם אִיכָּא תַּרְתֵּי לְרֵיעוּתָא, הָכָא אִיכָּא חֲדָא לְרֵיעוּתָא. וּמַאי שְׁנָא מֵחָבִית? דִּתְנַן: הָיָה בּוֹדֵק אֶת הֶחָבִית לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ תְּרוּמָה וְהוֹלֵךְ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא חוֹמֶץ — כׇּל שְׁלֹשָׁה יָמִים (הָרִאשׁוֹנִים) וַדַּאי, מִכָּאן וְאֵילָךְ — סָפֵק. קַשְׁיָא לְשַׁמַּאי! הָתָם, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר: הַעֲמֵד טֶבֶל עַל חֶזְקָתוֹ, וְאֵימַר לֹא נִתְקַן. אַדְּרַבָּה, הַעֲמֵד יַיִן עַל חֶזְקָתוֹ, וְאֵימַר לֹא הֶחְמִיץ! הֲרֵי הֶחְמִיץ לְפָנֶיךָ! הָכָא נָמֵי, הֲרֵי דָּם לְפָנֶיךָ! הַשְׁתָּא הוּא דַּחֲזַאי. הָתָם נָמֵי, הַשְׁתָּא הוּא דְּהֶחְמִיץ! הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם אִיכָּא לְמֵימַר: הֶחְמִיץ וַאֲתָא, הֶחְמִיץ וַאֲתָא. הָכָא מִי אִיכָּא לְמֵימַר: חֲזַאי וַאֲתָא, חֲזַאי וַאֲתָא? וּמַאי קוּשְׁיָא?! דִּלְמָא הַגַּס הַגַּס חֲזֵיתֵיהּ! הָתָם אִיכָּא תַּרְתֵּי לְרֵיעוּתָא, הָכָא אִיכָּא חֲדָא לְרֵיעוּתָא. וּרְמִי חָבִית אַמִּקְוֶה: מַאי שְׁנָא הָכָא וַדַּאי, וּמַאי שְׁנָא הָכָא סָפֵק? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִסּוּרָא: מַאן תְּנָא חָבִית? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דִּלְגַבֵּי מִקְוֶה נָמֵי סְפֵקָא מְשַׁוֵּי לֵיהּ. דִּתְנַן: מִקְוֶה שֶׁנִּמְדַּד וְנִמְצָא חָסֵר — כָּל הַטְּהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו לְמַפְרֵעַ, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, טְמֵאוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טְהוֹרוֹת, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד תּוֹלִין.

כיון דמגופה קחזיא - מועדה ועלולה היא לכך אין לה חזקת טהרה: ומאי שנא ממקוה - לתרוייהו פריך: שנעשו על גביו - טהרות שנשתמשו בכלים שטבלו בו: בין בר"ה בין ברה"י - בין שהמקוה עומד בר"ה דקיימא לן ספק טומאה בר"ה ספקו טהור הכא טמא דלאו ספק הוא אלא ודאי כדמפרש טעמא לקמן בשמעתין: לשמאי קשיא למפרע - דהא מטמאינן טהרות למפרע ולא אמרינן העמד מקוה על חזקתו: דאילו מעת לעת - טהרות דמטמאין להו משום ספקא דמעת לעת לרבנן וה"ה מפקידה לפקידה דהלל: תולין - אם תרומה הן: ולא שורפין - כדקתני בברייתא דהרואה כתם לקמן בפירקין (נדה דף ו.): ואילו הכא - במקוה: טומאה ודאית - מטמאינן להו למפרע ושורפין את התרומה מדקתני בר"ה טמא אלמא כודאי משוי ליה: לא טבל - טבילה הוגנת הלכך טומאה ודאית יש: חסר ואתא חסר ואתא - ואיתרע לה לחזקה מקמי הכי טובא ולא ידעינן מאימת הלכך ריע טפי מאשה: הכא מי איכא למימר כו' - הלכך עד שעת מציאת דם לא איתרעי חזקה והך דאישתכח השתא איכא למימר דהשתא הוא דחזאי: הגס הגס - לשון רבייה שהדם הולך וגדל ודומה לו במסכת שביעית בפ"ד בראשונה היו אומרים מלקט אדם מתוך שדהו עצים ועשבים הגס הגס כדרך שמלקט משל חבירו כו'. כלומר ע"י שיהיה הדם רבה במקור יוצא ממנו מעט מעט כחרדל מה שאין המקור יכול להחזיקה ויוצא מעט לבית החיצון וזה כמה ימים התחיל והיא נטמאת מטיפת דם כחרדל כדלקמן (נדה דף מ.): תרתי לריעותא - העמד טמא על חזקת טומאה ובחזקת טהרה דמקוה איכא ריעותא שהרי חסר לפניך. אבל באשה בדידה הוא דאיכא ריעותא שהורע חזקת טהרתה קצת שהרי דם לפניך ומשום הך ריעותא לחודה לא מרעינן לה הואיל ובטהרות לא משכחת ריעותא אחריתא דכי אמרת העמידם על חזקתם בחזקת טהרתם הם: ומאי שנא מחבית - לב"ש פריך: היה בודק את החבית - טועמה אם היא בחזקתה שלא החמיצה: להיות מפריש עליה - כלומר להיות סומך עליה והולך ושותה שאר חביות ונותן עיניו בזו להפריש ממנה עליהם לאחר זמן שהתרומה ניטלת במחשבה: כל ג' ימים ודאי - פלוגתא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי בבבא בתרא בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צו.) ר' יוחנן אומר כל ג' ימים לאחר בדיקה ראשונה שמצאה בחזקתה ודאי יין ואם אמר בתוך ג' ימים הרי זו תרומה על אלו הסמוכין לה כולם מתוקנות מכאן ואילך ספק ותרומה היא ויחזור ויתרום ור' יהושע בן לוי אומר כל ג' ימים קודם בדיקה אחרונה שנמצאת חומץ ודאי חומץ דכיון דעכשיו חומץ גמור הוא ודאי אין פחות מג' ימים שהתחיל להחמיץ ואם עשאו בתוך אותן ג' ימים תרומה על מקום אחר אינו תרומה אליבא דרבי דאמר בהמוכר את הספינה (ב ב פד:) יין וחומץ שני מינין הן דאי לרבנן הא קיימא לן (תרומות פ"ב מ"ו) תרם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה מכאן ואילך למפרע ספק והויא זו תרומה ויחזור ויתרום. אלמא בין למר בין למר מספקינן ריעותא למפרע: ורמי חבית אמקוה - דהא תרוייהו איכא תרתי לריעותא: מאי שנא - במקוה דמחזקינן למפרע טומאת ודאי ומ"ש בחבית דקאמר ספק: ברה"י תולין - טעמא מפרש לקמן:

דאיכא ריעותא מגופה. אבל אי לאו האי טעמא הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אע"ג דהשתא ודאי טמאה כמו בנגע באחד דמטהרים אף רבנן בראהו חי מבערב אע"ג דהשתא הוא מת וליכא עוד חזקת חיות [והא דאמרי' פ"ק דחולין (דף ט.) גבי בא זאב ונטל בני מעיים התם גמרינן מסוטה דבר"ה ספיקו טהור היינו לפי סברת דברי המקשה דמדמי איסור לסכנתא אבל מסקנא דשני לן בין איסורא לסכנתא לא ילפי' מסוטה. גי'] ומ"מ אם עשו מבהמה גבינות ושחטוה ונמצאת טרפה אין להתיר הגבינות מטעם אוקי בהמ' בחזק' שלא היתה טרפה מתחלה כיון דמעולם לא היתה אותה שעה מבוררת לא חשיבה חזקה כדמוכח בהכל שוחטין (חולין יא:) דקאמר אתיא ממכה אביו ומפרה אדומה דאזלינן בתר רובא והיכי מוכח דלמא משום דמוקי לה בחזקת שאינה טרפה אלא לא חשיב אותה חזקה כדפרישית וצ"ע להתיר הגבינות: להלל קשה ודאי. דמדקאמר ר' שמעון בסיפא ברה"י תולין מכלל דטמאות דקאמרי רבנן ברישא היינו ודאי: השתא הוא דחזאי. ורב דאמר בפ' י' יוחסין (קידושין עט.) הרי היא בוגרת לפנינו גבי קדשה אבי' בדרך וקדשה עצמה בעיר ושניהם ביומא דמשלים ו' חדשים שבין נערות לבגרות ולא קאמר השתא הוא דבגרה היינו משום דרגילות שערות לבא מצפרא וכי פריך התם לשמואל ממקוה וחבית ה"נ מצי למיפרך לרב דדוקא בשערות קאמר רב אלא דפריך לשמואל טפי בפשיטות והא דקאמר התם לימא רב דאמר כר' נתן דאמר אם בריא הוא עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה אע"ג דרב דוקא בשערות קאמר התם נמי רוב העולם בריאים ואית לן למימר דבריא היה כמו שהוא עכשיו: התם תרתי לריעותא. תימה דבפ"ק דחולין (דף י. ושם) אמרינן שחטה ונמצא הסכין פגום ושבר בו עצמות אחרי כן רב חסדא אמר כשרה משום דעצם ודאי פוגם כו' ופריך ליה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה ומשני סכין איתרעי בהמה לא איתרעי והשתא הא איכא תרתי לריעותא דהרי פגום לפניך והעמד בהמה בחזקת איסור כדאמר הכא דה"נ איתרעי מקוה ואדם לא איתרעי ואפ"ה מטמאינן וי"ל דהתם משום דעצם ודאי פוגם כדאמר התם א"נ אין סברא לחלק בין מקוה איתרעי לאדם איתרעי והתם ה"פ סכין איתרעי ואיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגם ואפי' בעור נפגם שמא נפגם במיעוט בתרא ואת"ל נפגם במיעוט קמא שמא לא שחט כנגד הפגימה אך קשה דאמר התם מנלן דאזלינן בתר חזקה דכתיב ויצא הכהן מן הבית ודילמא אדנפיק ואתי בציר ליה שיעורא אלא אוקמי' אחזקה וקשה התם משום דליכא ריעותא ואכתי היכא דאיכא ריעותא מנלן דאזלינן בתר חזקה וי"ל דמוכח היכא דבא כהן בסוף שבוע וראה והנה כהה הנגע ואיתרע חזקה מטמאינן אדם הנכנס שם באותו שבוע וחייב קרבן אם נכנס בעזרה וקשה אדרבה נימא התם הרי חסר הנגע לפניך ואוקי גברא בחזקת טהרה כדאמר הכא גבי מקוה לטמא בודאי וי"ל דגבי מקוה רגילות להתחסר מעט מעט ולכך איכא למימר דמעיקרא חסר אבל הנגע רגילות להתחסר בבת אחת פחות מכגריס לכך אמרינן התם השתא הוא דחסר ואוקי הנגע בחזקת שלם ביציאת כהן מן הבית וכשטימא הכהן את הבית אפי' נתחסר הנגע אחרי כן קודם שנכנס זה גזירת הכתוב הוא שהבית טמא עד שיראה הכהן בסוף שבוע ויטהרנו: היה בודק את החבית. אפי' לרבנן דאית להו בהמוכר את הספינה (ב"ב פד.) יין וחומץ מין אחד הוא היינו כשמתכוין לתרום מן החומץ והכא מיירי שנתכוין לתרום מן היין ונמצא חומץ דהוה ליה תרומה בטעות כדמשמע בתוספתא דתרומות פרק התודה והמעשר:

נדה ב:

Navigate the library