נדהמא.
טוען את הדף…
אַחַר שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב וּמִיעֵט, אָמַרְתָּ: מְרַבֶּה אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁהָיָה פְּסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁלֹּא הָיָה פְּסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ. קָתָנֵי מִיהַת יוֹצֵא דּוֹפֶן דְּלָא, מַאי לַָאו יוֹצֵא דּוֹפֶן דְּקָדָשִׁים? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: לָא, יוֹצֵא דּוֹפֶן דִּבְכוֹר. בְּכוֹר — מִ״פֶּטֶר רֶחֶם״ נָפְקָא! אֶלָּא מַאי, דְּקָדָשִׁים? מֵ״אִמּוֹ״ ״אִמּוֹ״ נָפְקָא! הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּקָדָשִׁים — הַיְינוּ דְּאִצְטְרִיכִי תְּרֵי קְרָאֵי; חַד לְבֶהֱמַת חוּלִּין דְּאוֹלִיד דֶּרֶךְ דּוֹפֶן וְאַקְדְּשַׁהּ, וְחַד לְבֶהֱמַת קָדָשִׁים דְּאוֹלִיד דֶּרֶךְ דּוֹפֶן, וְקָסָבַר וַלְדוֹת קָדָשִׁים בַּהֲוָיָיתָן הֵן קְדוֹשִׁים. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דִּבְכוֹר — מִ״פֶּטֶר רֶחֶם״ נָפְקָא! הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי: ״הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע וְהַמּוּקְצֶה וְהַנֶּעֱבָד וְהַכִּלְאַיִם״. הָנֵי מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא! ״מִן הַבְּהֵמָה״ — לְהוֹצִיא הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע, ״מִן הַבָּקָר״ — לְהוֹצִיא אֶת הַנֶּעֱבָד, ״מִן הַצֹּאן״ — לְהוֹצִיא אֶת הַמּוּקְצֶה, ״וּמִן הַצֹּאן״ — לְהוֹצִיא אֶת הַנּוֹגֵחַ. וְתוּ, כִּלְאַיִם מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז״ — ״שׁוֹר״ פְּרָט לְכִלְאַיִם, ״אוֹ עֵז״ פְּרָט לְנִדְמֶה! אֶלָּא, אִצְטְרִיכוּ תְּרֵי קְרָאֵי: חַד לְבֶהֱמַת חוּלִּין, וְחַד לְבֶהֱמַת קָדָשִׁים. הָכָא נָמֵי: אִיצְטְרִיךְ תְּרֵי קְרָאֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְקַשָּׁה שְׁלֹשָׁה יָמִים, וְיָצָא וָלָד דֶּרֶךְ דּוֹפֶן — הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, וְדָם הַיּוֹצֵא מִשָּׁם טָמֵא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. בִּשְׁלָמָא רֵישָׁא — רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ וְרַבָּנַן לְטַעְמַיְיהוּ, אֶלָּא סֵיפָא בְּמַאי פְּלִיגִי? אָמַר רָבִינָא: כְּגוֹן שֶׁיָּצָא וָלָד דֶּרֶךְ דּוֹפֶןאחר שריבה הכתוב ומיעט אמרת כו' - הואיל וכתוב אחד ריבה וכתוב אחד מיעט מעתה יש לך לילך אחר אומד הדעת: מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש - שלאחר שבאו לעזרה אירע פסולן: מפטר רחם נפקא - דלא קדיש וכיון דחולין הוא למה לי למעוטי פשיטא אם עלה ירד: מאמו אמו נפקא - נמי דלא קדיש דגמר מבכור: תרי קראי - אמו אמו וזאת: חד לבהמה דחולין ואוליד דרך דופן ואקדשיה - ושמעינן מאמו אמו דלא קדיש וחד לבהמה דקדשים דעל כרחך ולד היוצא ממנה קדוש מאליו ואיצטריך למעוטי מזאת דאע"ג דקדיש אם עלה ירד הואיל ולא היה פסולו בקדש: וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין - נראה בעיני דלא גרסי' ליה ופירוש משובש הוא דכל שכן למאן דאמר משעת יצירה הן קדושים דהיינו במעי אמו דאיצטריך למעוטי מזאת: הכי נמי מסתברא - דכל הני פסולין דהכא בבהמות קדשים קאמר. ורובע ונרבע כגון שהקדישן ולבסוף נרבעו. ומוקצה ונעבד נמי בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הן ויכול לאוסרן והכי נמי מוקמינן בפרק בתרא דזבחים (דף קיד.). ואתנן ומחיר כשנתן לה עובר בהמת קדשים קלים באתנן וקסבר בהוייתן הם קדושים ולא קודם לכן לפיכך איסור אתנן ומחיר חל עליהם וקדושה דממילא נמי חיילא עלייהו והרי הם קדושים. וכלאים וטרפה ויוצא דופן נמי בולדות קדשים: הכי נמי מסתברא - דבקדשים קאי ותרי קראי איצטריכא ליה כדאמר מדקתני הרובע והנרבע וקא ממעט להו מהאי קרא וכי מהכא נפקא מהתם נפקא: מן הבהמה - אדם כי יקריב מכם מן הבהמה ולא כל בהמה להוציא את הרובע והנרבע: נוגח - שהמית את האדם. והאי רובע ונרבע ונוגח דקתני כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים דמודה בקנס פטור הלכך להדיוט שרי ולגבוה אסור אבל ע"פ שני עדים בסקילה הוא ולהדיוט נמי אסור: כלאים - מן העז ומן הכבש: נדמה - אביו ואמו מן העז והוא כבש. וכיון דנפקי מהתם דלא קדש למה לי למעוטי מהכא דירדו הא חולין נינהו: לבהמה דחולין - ואקדשה: המקשה ג' ימים - בימי זיבה וראתה דם כל שלשה דרך רחם: ויצא ולד דרך דופן הרי זו יולדת בזוב - כלומר זבה היא דכי טיהר רחמנא מזיבה דם הקושי הני מילי בלידה מעלייתא אבל דרך דופן לאו לידה היא: אין זו יולדת בזוב - ור"ש לטעמיה דאמר יוצא דופן ולד מעליא הוא ומטהר את קישויו: ודם היוצא משם - לקמן מפרש מאי קאמר: ר"ש לטעמיה - דאמר במתניתין יושבין עליו ימי טומאה אפילו בלידה יבשתא וימי טהרה אלמא ולד הוא הלכך לענין קושי נמי ולד הוא ומטהר את קישויו: אלא סיפא במאי פליגי - הא ליכא למימר דם היוצא עמו דרך דופן יהיה טמא כדם הלידה דאם כן איפכא מבעי ליה רבי שמעון מטמא דאמר ולד הוא וחכמים מטהרים אלא ודאי אפי' לרבי שמעון לא הוי אלא כדם המכה והא דאמר רבי שמעון במתניתין יושבין עליו ימי טומאה משום ולד קאמר ולא משום דם:שהיה פסולן בקדש. שאין פסולן יכול להיות עד אחר שהוקדש אבל רובע ונרבע מצי להיות בעודן חולין וקשה דאמרינן בזבחים פ' חטאת העוף (זבחים דף סח:) זר וסכין מטמאין אלמא חשיב אין פסולן בקדש אע"ג דלא שייכי עד לאחר שהוקדש ושמאל ולילה נמי הוה מטמאין אי לאו דאית להו הכשר במקום אחר כדאמר התם ודוקין שבעין קאמר רבי עקיבא דאם עלו לא ירדו משום דכשר בעוף אלמא חשיב פסולו בקודש אע"ג דיכול להיות קודם הקדש ונראה לפרש דהיכא דכיוצא בו כשר במקום אחר קרי פסולו בקדש ונשחט בלילה אית ליה הכשר באברים ופדרים ויוצא דמה שכן כשר באימורים ואימורים שכן כשר בבמה ונשפך דמה כיון שקבלה היתה בהכשר מיקרי פסולו בקדש ולשון פסולו בקדש היינו שאין כאן פסול גמור אלא נפסל בקדושתו וכן משמע דפריך התם מ"ש שמאל דאית ליה הכשר ביום הכיפורים ולילה באברים ופדרין ולכך אין מטמאין דהוי פסולן בקדש: היינו דאיצטריך תרי קראי. וא"ת וליבעי ג' קראי בכל הפסולין כמו בטרפה דחשיב הכא בהדייהו דבפרק קמא דמנחות (דף ו.) מצריך ב' קראי בטרפה חד לנטרפה קודם הקדשה וחד לנטרפה לאחר הקדשה ואפילו הכי איצטריך הכא למעוטי מזאת דאם עלתה תרד וה"נ בשאר פסולין ליבעי תרי קראי בלא קרא דזאת חד לקודם הקדש וחד לאחר הקדש דלא יעלו וקרא דזאת לירדו ויש לומר כיון דגלי לן קרא בטרפה ה"ה לשאר פסולים: קסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים. פרש"י דל"ג ליה דהא כ"ש למ"ד במעי אמן הן קדושים דאיצטריך למעוטי מזאת ונראה דגרס ליה ולרבותא נקטיה דאע"ג דבהויתן הן קדושים ולא קדם הקדשן לפסולן אצטריך קרא למעוטי כיון דהפסול לא בא תחלה אלא בבת אחת אבל לא מצי למגרס קסבר במעי אמן הן קדושים דהא בסוף פרק דם שחיטה (כריתות דף כג:) קאמר דקסבר ר"ש בהויתן הן קדושים וכן מוכח משמעתין דמוקי קרא דזאת לבהמת קדשים ואתנן ומחיר לא אשכחן אחר הקדש אפי' לרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון הדיוט הוא דאמר בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צ.) לכל נדר פרט לנדור שאין אתנן חל עלייהו ולא משכחת אלא בולדות קדשים וכמ"ד בהויתן הן קדושים ונתנם לזונה בעודם בבטן והכי מוקי לה בפ' פרת חטאת (זבחים דף קיד.) וכן פ"ה וא"ת דבשילהי תמורה (דף לג:) תנן אלו הן הנקברים קדשים שהפילו וחולין שנשחטו בעזרה ור"ש אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו משמע דלא פליג אקדשים שהפילו וכיון דבהוייתן הן קדושים אמאי יקברו והלא אין קדושה חלה עלייהו כדתנן פרק כיצד מערימין (תמורה דף כד:) רשב"ג אומר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עלייהו וקאמר דקסבר דבהויתן הן קדושים ואפילו קדושת דמים אין חלה עלייהו דאי חלה הא אמר בפרק אלו קדשים (תמורה דף יט:) מגו דנחתא קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף ואם כן קדשים שהפילו דאסורים בהנאה לרבי שמעון אמאי ויש לומר דפליג גם ארישא אלא דלא נחת לפלוגי אלא בחולין שנשחטו בעזרה תדע דהא חשיב התם נמי בשר בחלב בקבורה ולרבי שמעון שרי בהנאה בפ"ק דבכורות (דף י.) א"נ י"ל דנפל קדושה חלה עלויה טפי מטומטום ואנדרוגינוס משום דאי הוה בר קיימא היה ראוי לקרבן וא"ת כיון דסבר בהויתן הן קדושים היאך קדושה חלה על יוצא דופן וכלאים דמ"ש מטומטום ואנדרוגינוס וי"ל דמיירי כגון שהקדישן בפה קודם שנולדו דאע"ג דאין קדושת אמן חלה עליהם קדושת פה חלה עליהם מיהו מתני' דכיצד מערימין (תמורה דף כד:) משמע דאפילו בקדושת פה אין קדושה חלה עליהם ועוד דבשילהי פ"ב דתמורה (דף יז.) קאמר אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים ואליבא דרבי יהודה ואמאי לא משכחת בהקדישו בפה ושמא י"ל דדווקא טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם: ורבנן לטעמייהו. וא"ת אע"ג דלא מטמאי לידה מ"מ ליטהר דם קישויה דאפי' בהפילה רוח פריך בפ"ק (לעיל נדה דף ח:) שיהא קישויה טהור אע"ג דאין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ויש לומר דהתם משום דבעי למימר דמיקרי לידה כדמייתי קרא כמו ילדנו רוח אבל הכא מיעטיה קרא מדין ולד: