Niddah 64a · Talmud

גְּמָ' אִיתְּמַר, רָאֲתָה יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ זֶה, וְיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ זֶה, וְיוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ זֶה — רַב אָמַר: קָבְעָה לָהּ וֶסֶת לְדִילּוּג, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עַד שֶׁתְּשַׁלֵּשׁ בְּדִילּוּג. נֵימָא רַב וּשְׁמוּאֵל בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל קָמִיפַּלְגִי, דְּתַנְיָא: נִיסֵּת לָרִאשׁוֹן וָמֵת, לַשֵּׁנִי וָמֵת — לַשְּׁלִישִׁי לֹא תִּנָּשֵׂא, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לַשְּׁלִישִׁי תִּנָּשֵׂא, לָרְבִיעִי לֹא תִּנָּשֵׂא. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: רַב סָבַר חֲמִשָּׁה עָשָׂר מִמִּנְיָנָא, וּשְׁמוּאֵל סָבַר כֵּיוָן דְּלָאו בְּדִילּוּג חֲזֵיתֵיהּ — לָאו מִמִּנְיָנָא הוּא. אֵיתִיבֵיהּ: הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וְשִׁינְּתָה לְיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר — זֶה וָזֶה אֲסוּרִין. שִׁינְּתָה לְיוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר — הוּתַּר שִׁשָּׁה עָשָׂר, וְנֶאֱסַר חֲמִשָּׁה עָשָׂר וְשִׁבְעָה עָשָׂר. שִׁינְּתָה לְיוֹם שְׁמוֹנָה עָשָׂר — הוּתְּרוּ כּוּלָּן, וְאֵין אָסוּר אֶלָּא מִשְּׁמוֹנָה עָשָׂר וְאֵילָךְ. קַשְׁיָא לְרַב! אָמַר לְךָ רַב: לְמוּדָה שָׁאנֵי. וּדְקָאָרֵי לַהּ, מַאי קָאָרֵי לַהּ? לְמוּדָה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דִּלְמוּדָה וַעֲקַרְתֵּיהּ — בִּתְרֵי זִימְנֵי עָקְרָה לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. מֵיתִיבִי: רָאֲתָה יוֹם עֶשְׂרִים וְאֶחָד בְּחֹדֶשׁ זֶה, יוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם בְּחֹדֶשׁ זֶה, יוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה בְּחֹדֶשׁ זֶה — קָבְעָה לָהּ וֶסֶת. סֵירְגָה לְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה — לֹא קָבְעָה לָהּ וֶסֶת. תְּיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל! אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל: הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דִּרְגִילָה לְמִחְזֵי בְּיוֹם עֶשְׂרִים, וְשִׁינְּתָה לְיוֹם עֶשְׂרִים וְאֶחָד. דַּיְקָא נָמֵי, דְּשַׁבְקֵיהּ לְיוֹם עֶשְׂרִים וְנַקְטֵיהּ לְיוֹם עֶשְׂרִים וְאֶחָד — שְׁמַע מִינַּהּ. שֶׁאֵין הָאִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת עַד שֶׁתִּקְבָּעֶנָּה וְכוּ׳. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְמִקְבְּעַהּ, אֲבָל לְמֵיחַשׁ לַהּ בַּחֲדָא זִימְנָא חָיְישָׁא. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וְשִׁינְּתָה לְיוֹם עֶשְׂרִים — זֶה וְזֶה אֲסוּרִין! אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי — הֵיכָא דְּקָיְימָא בְּתוֹךְ יְמֵי נִדָּתָהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא קָיְימָא בְּתוֹךְ יְמֵי נִדָּתָהּ — אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵינָהּ מִטַּהֶרֶת מִן הַוֶּסֶת וְכוּ׳. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דִּקְבַעְתֵּיהּ תְּלָתָא זִימְנֵי, דִּצְרִיכִי תְּלָתָא זִימְנֵי לְמִעְקְרֵיהּ, אֲבָל תְּרֵי זִימְנֵי — בַּחֲדָא זִימְנָא מִיעֲקַר. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: אֵין הָאִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת עַד שֶׁתִּקְבָּעֶנָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים! מַהוּ דְּתֵימָא: חֲדָא — לְחַד, תְּרֵי — לְתַרְתֵּי, וּתְלָתָא — לִתְלָתָא, קָא מַשְׁמַע לַן. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאָה יוֹם עֶשְׂרִים, וְשִׁינְּתָה לַיּוֹם שְׁלֹשִׁים — זֶה וָזֶה אֲסוּרִין. הִגִּיעַ יוֹם עֶשְׂרִים וְלֹא רָאֲתָה — מוּתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ עַד יוֹם שְׁלֹשִׁים, וְחוֹשֶׁשֶׁת לְיוֹם שְׁלֹשִׁים. הִגִּיעַ יוֹם שְׁלֹשִׁים וְרָאֲתָה, הִגִּיעַ יוֹם עֶשְׂרִים וְלֹא רָאֲתָה, וְהִגִּיעַ יוֹם שְׁלֹשִׁים וְלֹא רָאֲתָה, וְהִגִּיעַ יוֹם עֶשְׂרִים וְרָאֲתָה — הוּתַּר יוֹם שְׁלֹשִׁים,

קבעה לה וסת לדילוג - ואסורה ליום י"ח לחדש רביעי וליום י"ט בחדש חמישי וכן לעולם: עד שתשלש בדילוג - ויום ט"ו אינו מן המנין שהוא תחלת ראייתה ואין שם דילוג: היתה למודה - וסת קבוע לט"ו ושינתה לי"ו זה וזה אסורין כלומר כשיגיע ט"ו וי"ו עוד תאסר חזרה ושינתה בשניה [לשבעה עשר] הותר ט"ז מכאן ואילך שלא קבעתו אלא פעם אחת הלכך בפעם אחת הוא נעקר: הותרו כולן - ט"ו שהרי עקרתו שלשה פעמים וט"ז וי"ז בחדא זימנא מיעקר ואפילו י"ח הבא לא יאסר אלא י"ט כדקתני משמונה עשר ואילך שהרי שילשה בדילוג וקבעה לה וסת לדילוג: תיובתא דרב - דהא קתני שינתה לשבעה עשר נאסר ט"ו וי"ו ולא קתני מי"ז ואילך ואע"ג דדילגה ב' זימני אלמא ראייה קמייתא לאו ממנינא: למודה שאני - כיון דוסתה קבוע לט"ו שדינן ראייה של ט"ו עם ראיות שעברו עליה שהרי בזמנה ראתה והיכי הוה מצינן למימנייה עם הני דדילוג וכי אמינא אנא היכא דראיית ט"ו שהיתה תחלת ראייתה או שלא היה לה וסת קודם לכן או שהיה לה וסת ליום עשרים: ודקארי לה מאי קארי לה - הא ודאי היכי מצי לאקשויי מלמודה: קס"ד ה"ה לשאינה למודה בעינן תלתא זימני דילוג והאי דנקט למודה לאו משום עקירת וסת דילוג למידק דלמודה הוא דבעי שתשלש בדילוג אלא משום עקירת וסת ראשון דקתני חזרה ושינתה לי"ז הותר ט"ז ונאסר ט"ו וי"ז ואע"ג דעקרתיה לט"ו תרי זימני דסד"א כיון דלמודה הואי בט"ו ועקרתיה ב' זימני תו לא הדרה ותשתרי לט"ו הבא: קמ"ל - דאין וסת קבוע נעקר בפחות משלש פעמים: סירגה - מיום כ"ב ליום כ"ד: לא קבעה לה וסת - שאין דילוג זה דומה לראשון דראשון יום אחד וזה שני ימים כאחד. קתני מיהא קבעה לה וסת בג' ראיות וראשונה בכלל: ושינתה ליום כ"א - דאיכא דילוג תלת זימני: דיקא נמי מדשבקינן ליום עשרים - דהוה ליה למיתני ראתה ביום עשרים בחדש זה ויום עשרים ואחד בחדש זה ויום עשרים ושנים בחדש זה שכן דרך לשון תנאים לשנות כלל ולשון קצרה: לא אמרן - דאין קובעת עד שתקבענו שלש פעמים אלא למקבעיה דתהוי דיה שעתה ולא יעקר בפחות מג': אבל למיחש בחדא זימנא חיישא - ליה שאם ראתה ביום ט"ו פעם אחת חוששת לט"ו הבא ולא תשמש: הני מילי היכא דקאים - ליה אותו יום ששינתה בו בתוך ימים שראויה להיות בהן נדה כי מתני' שהיא למודה להיות רואה ביום ט"ו לטבילתה שהוא כ"ב לראייתה וכדאוקימנא בבנות כותים (לעיל נדה לט.) ושינתה ליום עשרים לטבילה שהן עשרים ושבע לראייה דכי הדר מטי יום ט"ו לטבילתה קיימא לה בימים הראויים לנדה שהרי שלמו לאחר טבילה י"א שבין נדה לנדה ונכנסה ארבעה ימים בימים הראויים לנדות אבל היכא דקאי בתוך ימי זיבתה כגון שהיתה למודה לראות ליום חמשה עשר לטבילתה והקדימה וראתה בתוך ימי הזוב כגון ליום עשירי לטבילה: אימא לא - תיחוש לה דכי מטיא טבילתה אחריתי ותטבול ויגיע יום עשרים לא תאסר לשמש דהא קיימא לן בפרק דלעיל (נדה דף לט.) כל אחד עשר בחזקת טהרה שאינה מוחזקת רואה הלכך משום חדא זימנא לא תיחוש לה דאקראי בעלמא הוה קמ"ל: תנינא אין האשה קובעת ואינה מטהרת - ומדתנא להו גבי הדדי משמע דלא בעי עקירה שלש פעמים אלא למי שנקבע שלש פעמים: חד לחד - חדא עקירה לחד קביעות וקא משמע לן דאפילו קבעתיה תרי זימני מיעקרא בחד זימנא: כוותיה - דאפילו קבעתיה תרי זימני מיעקר בחד זימנא: ה"ג מותרת לשמש עד יום שלשים - כל ימים שבינתים מותרים: הגיע יום שלשים ולא ראתה הגיע יום עשרים וראתה הותר שלשים - העתיד לבא דהא איעקר מינה ואף על גב דקבעתיה תרי זימני מיעקר בחד זימנא:

איתמר ראתה ט"ו בחדש זה וט"ז בחדש זה. פי' דווקא בכי האי גוונא אבל ראתה בג' חדשים או בב' לחדש או באחד לכ"ע אין צריך יותר כדאמר לעיל בסוף בנות כותים (נדה דף לט:) דחזאי ריש ירחא וריש ירחא כו' ואפילו שאחד מלא ואחד חסר ואין הימים שבין ראייה לראייה שוין מ"מ קביעות החדש גורם והיכא דבראשונה אין לה שיעור בחדש שתהא השניה נראת דילוג מן הראשונה דכ"ע דאין הראשונה מן המנין ובעינן שתשלש בדילוג כגון ראתה עכשיו ושניה בעשרים לה ושלישית בכ"א לשניה ומשום הכי נקט ט"ו בחדש זה ולפירוש זה קשה דבפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק לז:) מדמה נגח יום חמשה עשר בחדש זה וששה עשר בחדש זה ושבעה עשר בחדש זה לפלוגתא דהכא ואם כן היכי קאמר התם לעיל גבי ראה שור ונגח שור ולא נגח דהויא ראשונה מן המנין הא בכי האי גונא אפי' רב מודה דלא הוי ראשונה מן המנין שהרי לא היתה לשום זמן לא לחדש ולא לשבת ויש לחלק בין סירוגין דימים לסירוגין דשוורים ור"ח פי' קבעה לה וסת לדילוג כשעשתה שלש פעמים כסדר הזה כגון שראתה ט"ו בניסן וי"ו באייר וי"ז בסיון וכן ראתה ט"ו בתמוז וי"ו באב וי"ז באלול ועוד ראתה ט"ו בתשרי וי"ו במרחשון וי"ז בכסליו חוששת מכאן ואילך ט"ו לחדש זה וי"ו לשני וי"ז לשלישי ולשמואל צריכה שתשלש בדילוג שתראה בחדש רביעי יום י"ח ובג' חדשים שאחריהם יום י"ו וי"ז וי"ח וכן בשלישי עוד שאחרי כן דראייה של ט"ו יום בחדש הראשון לא היה ממנינא ותימה למה פי' כן דא"כ כששאל הש"ס לימא בדרבי ורשב"ג קמיפלגי לא פליגי בראייה ראשונה לחוד אלא בשלש ראיות של דילוג ראשון ובמסקנא יהיה הפירוש בע"א ואמאי לא סגי בג' חדשים כדפי' בקונטרס: ואינה אסורה אלא מי"ח ואילך. וא"ת ויאסר נמי יום י"ח כי שינתה לי"ז שהרי דילגה ויהיה בכלל וסת דילוג כמו ט"ו וי"ו דחיישינן בחדא זימנא ואומר הר"י דאין לחוש בדילוג משום חדא זימנא: מיחש בחדא זימנא חיישינן. פירש"י דחיישינן לתשמיש וכן צריך לפרש מדלא פרי' הש"ס בהדיא לטהרות ואין להזכיר בשום קביעות וסת ג' פעמים לגבי תשמיש דהא בחדא זימנא חיישינן אלא לגבי שאם נקבעו שלש פעמים חוששין לו עד שיעקר שלש פעמים:

נדה סד.

Navigate the library