Niddah 37a · Talmud

אֲזַל שֵׁילָא, אֲמַר לִדְבֵיתְהוּ: צְבִית לִי זְוַודְתָּא דְּלָא לֵיזִיל וְלֵימָא לֵיהּ לְרַב מִילֵּי עִילָּוַאי. צְבִיתָה לֵיהּ זְוַודְתָּא. נָח נַפְשֵׁיהּ דְּשֵׁילָא, חֲזוֹ דְּפָרְחָא אָסָא מֵהַאי פּוּרְיָא לְהַאי פּוּרְיָא, אָמְרִי: שְׁמַע מִינַּהּ עֲבַדוּ רַבָּנַן פְּיָיסָא. בָּעֵי רָבָא: קוֹשִׁי מַהוּ שֶׁתִּסְתּוֹר בְּזִיבָה? דָּבָר הַמְטַמֵּא סוֹתֵר, וְהַאי נָמֵי מְטַמֵּא כִּימֵי נִדָּה הוּא, אוֹ דִילְמָא דָּבָר הַגּוֹרֵם סוֹתֵר, וְהַאי לָאו גּוֹרֵם הוּא? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אוֹנֶס בְּזִיבָה יוֹכִיחַ, שֶׁאֵינוֹ גּוֹרֵם, וְסוֹתֵר! אֲמַר לֵיהּ: לָאיֵי, הַאי נָמֵי גּוֹרֵם הוּא, דִּתְנַן: רָאָה רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה — בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, שְׁנִיָּה — בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, שְׁלִישִׁית — אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר: אַף בַּשְּׁלִישִׁית בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, הָכִי נָמֵי כֵּיוָן דְּלָא גָרֵים לָא סָתַר? אֲמַר לֵיהּ: לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָכִי נָמֵי. תָּא שְׁמַע: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף בַּשְּׁלִישִׁית בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, בָּרְבִיעִית אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. מַאי לַָאו לִסְתִירָה? לָא, לְטַמּוֹיֵהּ לְהַהִיא טִיפָּה בְּמַשָּׂא. תָּא שְׁמַע: בַּשְּׁלִישִׁית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, בָּרְבִיעִית אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. לְקׇרְבָּן אָמַרְתִּי, וְלֹא לִסְתִירָה. אֶלָּא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, תִּפְשׁוֹט דְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ גּוֹרֵם סוֹתֵר, לְרַבָּנַן מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין: מָה גָּרַם לוֹ זוֹבוֹ — שִׁבְעָה, לְפִיכָךְ סוֹתֵר שִׁבְעָה; מָה גָּרַם לוֹ קִרְיוֹ — יוֹם אֶחָד, לְפִיכָךְ סוֹתֵר יוֹם אֶחָד. מַאי שִׁבְעָה? אִילֵּימָא דִּמְטַמֵּא שִׁבְעָה — הַאי ״מָה זוֹבוֹ טָמֵא שִׁבְעָה״ מִבָּעֵי לֵיהּ, אֶלָּא לָאו דָּבָר הַגּוֹרֵם סוֹתֵר, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גּוֹרֵם אֵינוֹ סוֹתֵר? שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר אַבָּיֵי: נָקְטִינַן, אֵין קוֹשִׁי סוֹתֵר בְּזִיבָה. וְאִי מַשְׁכַּחַתְּ תַּנָּא דְּאָמַר סוֹתֵר — הָהוּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא. תַּנְיָא, רַבִּי מָרִינוּס אוֹמֵר: אֵין לֵידָה סוֹתֶרֶת בְּזִיבָה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ שֶׁתַּעֲלֶה? אַבָּיֵי אָמַר: אֵינָהּ סוֹתֶרֶת וְאֵינָהּ עוֹלָה. רָבָא אָמַר: אֵינָהּ סוֹתֶרֶת וְעוֹלָה. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: ״וְאַחַר תִּטְהָר״ — ״אַחַר״, ״אַחַר״ לְכוּלָּן, שֶׁלֹּא תְּהֵא טוּמְאָה מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶם. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא עוֹלָה — הַיְינוּ דְּלָא מַפְסְקָה טוּמְאָה, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֵינָהּ עוֹלָה — אַפְסִיק לֵיהּ לֵידָה! וְאַבָּיֵי אָמַר לָךְ: שֶׁלֹּא תְּהֵא טוּמְאַת זִיבָה מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶם. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: ״מִזּוֹבָהּ״ — ״מִזּוֹבָהּ״ וְלֹא מִנִּגְעָהּ, ״מִזּוֹבָהּ״ וְלֹא מִלֵּידָתָהּ. וְאַבָּיֵי אָמַר לָךְ: תְּנִי חֲדָא ״מִזּוֹבָהּ״ וְלֹא מִנִּגְעָהּ, וְלָא תִּתְנֵי ״וְלֹא מִלֵּידָתָהּ״. וְרָבָא, הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״מִזּוֹבָהּ״ וְלֹא מִלֵּידָתָהּ, אַיְּידֵי דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לֵידָה, תְּנָא נִגְעָהּ אַטּוּ לֵידָה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ ״מִזּוֹבָהּ״ וְלֹא מִנִּגְעָהּ, הַאי מִ״וְּכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ״ נָפְקָא — ״מִזּוֹבוֹ״ וְלֹא מִנִּגְעוֹ! וְאַבָּיֵי — חַד בְּזָב וְחַד בְּזָבָה. וּצְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא

אזל שילא אמר לדביתהו צבית לי זוודתא - תכריכין: מילי - שלא ילשין עלי בפני רב: דקא פרח אסא - רגילין היו להניח הדס על המטה וההדס של אלו פורח היה והולך ממטה למטה: פייסא - שלום: קושי מהו שתסתור בזיבה - כל מה שספרה: דבר הגורם - לידי זיבה אם ראתה שלש והאי לאו גורם הוא דלא אתיא בה לידי זיבה. ואי קשיא והרי קרי שאינו גורם כדקי"ל וסותר ההיא לאו סתירה היא דחד יומא הוא דסותר וכי קא בעי רבא לסתור הכל: שאינו גורם - כדקי"ל ולא מחמת אונסו: וסותר - כדאמר בפירקין ברביעית אין בודקין אותו: לאיי - באמת אונס נמי גורם הוא לידי זוב שאם ראה שתים שלא באונס ושלישית באונס מצטרפין לקרבן דתנן שלישית אין בודקין אותו: לקרבן אמרתי - דבעי בדיקה ולא לסתירה: אלא - לא תוקי כדתרצה לטמויי במשא אלא ודאי לסתירה ובעיין לא תפשוט דאנן לרבנן בעינן ואת פשטת מדר"א: ש"מ - מדנקט לשון גרמא מכלל דקיימא ליה דבר הגורם סותר: רבי אליעזר היא - דאמר אונס סותר ואינו גורם: מהו שתעלה - אם ילדה בזוב ובימי לידתה לא ראתה מהו שיעלה לה לנקיים ולא תצטרך לספור אחריהן: אינה סותרת - אם היתה זבה ופסקה והתחילה לספור וילדה אינה סותרת וימי לידתה אפי' אינה רואה בהן אין משלימין לספירתה אלא משלמת אחריהן אם טהרה: מזובה - וספרה לה מזובה: ולא מנגעה - כיון שטהרה מזובה סופרת מיד ותביא קרבן לזיבתה ואז תטהר מלטמא בועלה ואפילו מנוגעת ולא צריכה להמתין עד שתטהר אף מנגעה: ולא מלידתה - כיון שטהרה מזובה סופרת מיד ואינה צריכה להמתין עד שיעברו ימי לידתה. אלמא ילדה בימי ספירה אינה סותרת ועולה:

דבר הגורם סותר כו'. וא"ת יולדת בזוב תוכיח דסותרת לרב דאמר מעין אחד הוא אע"ג דדם טוהר אינו גורם שום טומאה וי"ל דדם טוהר חשיב גורם טפי כיון שאם לא ילדה הויא זבה או נדה לרב דאמר מעין אחד הוא ולא דמי לקושי דלעולם דם שתראה מחמת קושי לידה אינו גורם זיבה: נקטינן דאין קושי סותר. מכאן משמע דלא דרשי אתים אם לא שנפרש לעיל (נדה דף לה.) ורבנן אתים לא דרשי היינו להך דרשא אך משמע דלא דרשי כלל: אביי אמר אינה סותרת ואינה עולה. כתב רש"י בתשובה אחת דאביי מודה דימי לידה שאינה רואה בהן עולים לספירת זיבתה דהכי מוכח פרק בא סימן (לקמן נדה דף נד:) מן הברייתא והכא אליבא דר' מרינוס קיימין תדע דאין רגילות למיבעי חדא מילתא בתרי דוכתי דבעי לה הכא ובשילהי בפ' בא סימן (שם) ותו היאך חולק אביי אברייתא דהתם ותו דמה להם לאביי ורבא להזכיר סתירה לא היה להם להזכיר אלא עלייה דפליגי בה אלא אליבא דר' מרינוס בעי מהו שתעלה דמדנקט אין לידה סותרת ולא קאמר נמי דעולה מכלל דסבירא ליה דאינה עולה או דלמא הא בהא תליא כיון דאינה סותרת ע"כ עולה מואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ומייתי רבא מנא אמינא לה דמסתמא רבי מרינוס לא פליג אקרא ואביי מייתי מנא אמינא לה דאיכא תנא דפליג אברייתא דבא סימן (שם) ואיכא למימר דר' מרינוס סבירא ליה נמי הכי מדלא קאמר ר' מרינוס אינה סותרת ועולה וה"ה דהוה מצי אביי לאתויי ברייתא דטועה בהמפלת (לעיל נדה דף כח:) דסברה דאין עולה אלא דרבא הוה מוקי לה כר' אליעזר כדמוקי ברייתא דבסמוך כן פרש"י ומה שפירש דמייתי רבא מנא אמינא לה דמסתמא לא פליג ר' מרינוס אקרא קשה דהא ע"כ ר"א פליג וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך אלא בלאו הכי דחי ליה אביי שפיר ומה שפירש ברייתא דהמפלת (שם דף כח:) מוקי לה רבא כרבי אליעזר דוקא בהא הויא כרבי אליעזר דאין עולין לה אבל לגמרי לא הויא כר' אליעזר דהא מוקי לה כר"ע דבעי ספורים בפנינו ור"א פליג עליה בפ"ק (לעיל נדה דף ז:) ור"ת מפרש דהלכתא כאביי דאין עולין וכברייתא דהמפלת (שם דף כט:) ומדקדק מדלא קאמר עלה (לעיל נדה ל.) ש"מ ארבע דימי לידה אין עולין לאפוקי מן הברייתא דלעיל ללוי לחד שינוייא ומברייתא דבא סימן (לקמן נדה דף נד:) דסברי דעולין אלא אינו מונה אלא דברים של חדוש אבל הא פשיטא לן דאין עולין ועוד אומר ר"ת דברייתא דבא סימן איכא למימר כדמפרש ליה רב פפא משום דאימא ילדה זכר להכי עולה שבוע שני לספירת זיבתה ודבריו נראה טפי מדקתני ואין קרבנו נאכל א"כ איכא למימר אימר לא ילדה ואפי' ילדה אימא ילדה זכר ותדע דלא קיבל דברי רב הונא דהתם ולא הדר ביה אלא סבר דאין עולין מדקאמר בשמעתין רב פפא אמר ע"כ הקישן הכתוב ואי סבר עולין א"כ ע"כ צריך לאוקמי כר"א כדמוקי רבא ואמאי דחיק לאוקמי כרבנן דר"א דאמרי אין דנין אפשר משאי אפשר כיון דבלאו הכי צריך לאוקמי כר"א דאמר אין עולין אלא ודאי לא הדר ביה ומיהו אי גרסינן לעיל דאמר סותר רבי אלעזר והכא רבי אליעזר אין להוכיח כלום ודברי רב פפא דלקמן איכא למימר דאינו עיקר אע"פ דהוי ספק ספיקא שבוע שני אינו עולה לספירת זיבתה דאיכא למיחש דילמא נקבה היא כדאמר רב הונא התם משום דאיכא נמי ספק ספיקא בסוף ימי טוהר דסתרה לה כדפרישית לעיל גבי המפלת חיה ועוף (דף כז. סד"ה חומר) ומיהו כיון דאין קרבנה נאכל איכא בלאו הכי ספק ספיקא שמא לא ראתה ואפילו ראתה שמא לא ילדה ואומר ר"ת דימי לידה שאינה רואה בהן הוא למ"ד מיע"ל קג"ם ולא לחי העומד מאיליו בפ"ק דעירובין (דף טו.) ורב סעדיה כתב דנשים שלנו דחשבינן להו כיולדות בזוב אם עברו ימי טומאת ז' לזכר או י"ד לנקבה וספרה שבעה נקיים בימי טוהר או אפילו בימי טומאה מותרת לבעלה עד מ' לזכר ופ' לנקבה אע"פ שרואה דם הכתוב קראו דם טוהר שכן שנו חכמים ימי לידה שאינה רואה בהן עולים לה לימי ספירת זיבתה הרי בהדיא חולק על ר"ת והא דלא קאמר בהמפלת (שם דף ל.) ש"מ ד' איכא למימר משום דלא קאמר אלא היכא דמצי למימר הא מני פלוני היא כדקאמר ש"מ ר"ע היא ש"מ ר"ש היא ש"מ טבילה בזמנה מצוה לאפוקי מדר' יוסי בר' יהודה אבל בהא דאין עולין לא מצי למימר הא מני רבי אליעזר היא דלאביי לכ"ע אין עולין: רבא אמר אינה סותרת. וא"ת והא רב סובר בפ"ב (דף טו) דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וא"כ תסתור דהכא בעינן שבעה נקיים מדם וי"ל דרב אליבא דר' מרינוס קאמר כדפרישית וסבר דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם דהא קאמר דאינה סותרת:

נדה לז.

Navigate the library