נדהסז:
טוען את הדף…
שָׁלֹשׁ אֵינָן חוֹצְצוֹת, שְׁתַּיִם אֵינִי יוֹדֵעַ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא אַחַת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: דְּבַר תּוֹרָה, רוּבּוֹ הַמַּקְפִּיד עָלָיו — חוֹצֵץ, רוּבּוֹ וְאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו — אֵינוֹ חוֹצֵץ, וְגָזְרוּ עַל רוּבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד מִשּׁוּם רוּבּוֹ הַמַּקְפִּיד, וְגָזְרוּ עַל מִיעוּטוֹ הַמַּקְפִּיד מִשּׁוּם רוּבּוֹ הַמַּקְפִּיד. וְלִגְזוֹר נָמֵי עַל מִיעוּטוֹ שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד, מִשּׁוּם מִיעוּטוֹ הַמַּקְפִּיד! הִיא גּוּפַהּ גְּזֵרָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִגְזוֹר גְּזֵרָה לִגְזֵרָה?! אָמַר רַב: נִדָּה בִּזְמַנָּהּ אֵינָהּ טוֹבֶלֶת אֶלָּא בַּלַּיְלָה, וְשֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ טוֹבֶלֶת בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בֵּין בִּזְמַנָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ אֵינָהּ טוֹבֶלֶת אֶלָּא בַּלַּיְלָה, מִשּׁוּם סֶרֶךְ בִּתָּהּ. וְאַף רַב הֲדַר בֵּיהּ, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: נִדָּה, בֵּין בִּזְמַנָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, אֵינָהּ טוֹבֶלֶת אֶלָּא בַּלַּיְלָה, מִשּׁוּם סֶרֶךְ בִּתָּהּ. אַתְקֵין רַב אִידִי בְּנַרֶשׁ לְמִטְבָּל בְּיוֹמָא דִּתְמָנְיָא, מִשּׁוּם אַרְיָוָתָא; רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב בְּפַפּוֹנְיָא, מִשּׁוּם גַּנָּבֵי; רַב יְהוּדָה בְּפוּמְבְּדִיתָא, מִשּׁוּם צִנָּה; רָבָא בְּמָחוֹזָא, מִשּׁוּם אֲבוּלָּאֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא וּלְאַבָּיֵי: מִכְּדֵי הָאִידָּנָא כּוּלְּהוּ סָפֵק זָבוֹת שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן, לַיטְבְּלִינְהוּ בִּימָמָא דְּשִׁבְיעָאה? מִשּׁוּם דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתַנְיָא: ״אַחַר תִּטְהָר״ — אַחַר, אַחַר לְכוּלָּן, שֶׁלֹּא תְּהֵא טוּמְאָה מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״אַחַר תִּטְהָר״ — אַחַר מַעֲשֶׂה תִּטְהָר. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁמָּא תָּבֹא לִידֵי סָפֵק. אָמַר רַב הוּנָא: אִשָּׁה חוֹפֶפֶת בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, וְטוֹבֶלֶת בִּשְׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת, שֶׁכֵּן אִשָּׁה חוֹפֶפֶת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְטוֹבֶלֶת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. אִשָּׁה חוֹפֶפֶת בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, וְטוֹבֶלֶת בִּרְבִיעִי בַּשַּׁבָּת — שֶׁכֵּן אִשָּׁה חוֹפֶפֶת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְטוֹבֶלֶת בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת. אִשָּׁה חוֹפֶפֶת בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, וְטוֹבֶלֶת בַּחֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת — שֶׁכֵּן אִשָּׁה חוֹפֶפֶת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְטוֹבֶלֶת בְּמוֹצָאֵי שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: כּוּלְּהוּ אָמְרִינַן, ״שֶׁכֵּן״ לָא אָמְרִינַן. הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר — אֶפְשָׁר, הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר — לָא אֶפְשָׁר. וְרַב יֵימַר אָמַר: אֲפִילּוּ ״שֶׁכֵּן״ נָמֵי אָמְרִינַן, לְבַר מֵאִשָּׁה חוֹפֶפֶת בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת וְטוֹבֶלֶת בַּחֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת, דִּלְמוֹצָאֵי שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלְּאַחַר הַשַּׁבָּת לֵיתַהּ, דְּאֶפְשָׁר דְּחוֹפֶפֶת בַּלַּיְלָה וְטוֹבֶלֶת בַּלַּיְלָה. דְּרַשׁ מָרִימָר: הִלְכְתָא כְּרַב חִסְדָּא, וּכְדִמְתָרֵץ רַב יֵימַר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: אִשָּׁה מַהוּ שֶׁתָּחוֹף בַּלַּיְלָה וְתִטְבּוֹל בַּלַּיְלָה? מָר זוּטְרָא אוֹסַר, וְרַב חִינָּנָא מִסּוּרָא שָׁרֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא לְרַב חִינָּנָא מִסּוּרָא: לָאו הָכִי הֲוָה עוֹבָדָא בִּדְבֵיתְהוּ דְּאַבָּא מָרִי רֵישׁ גָּלוּתָא, דְּאִיקּוּט, אֲזַל רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְפַיּוֹסַהּ, וַאֲמַרָה לֵיהּ: מַאי אִיתֵיהּ הַשְׁתָּא?שלש - לא מיהדקי: דבר תורה - הלכה למשה מסיני דאמר מר (סוכה דף ה:) שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני: רובו - רוב שערו קשור אחת אחת: בזמנה - בשביעי. ובנדה דאורייתא קמיירי שלא ספרה ז' נקיים: בלילה - דכתיב בה (ויקרא ט״ו:י״ט) תהיה בנדתה תהא בנדתה כל ז': שלא בזמנה - בשמיני: משום סרך בתה - שנוהגת אחריה לטבול ביום ואפילו בזמנה ואתיא לידי כרת ולא ידעה דאמה בשמיני הוא דטבלה ביום: אבולאי - שוערי העיר ועובדי כוכבים הן. ל"א בנינים של מערות היו בדרך בית הטבילה ואם תפול שם תסתכן: ספק זבות שוינהו - שאפילו נדה סופרת ז' נקיים דהחמירו על עצמן כדר' זירא: ליטבלה ביממא דשבעה - ממה נפשך אם נדה היא הרי יום טבילתה יותר מז' לראייתה ואם זבה היא טובלת זבה ביום: אחר מעשה - כיון שספרה מקצת היום של ז' תטהר ע"י טבילה: לידי ספק - שמא תשמש בו ביום ותראה מיד לאחר תשמיש ונמצא סותרת כל שלפניה וטבילתה פסולה: שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת למוצ"ש - דהא אינה יכולה לחוף בשבת ודנין אפשר משאי ואפשר: כולהו אמרי' - היכא דהגיע טבילתה במוצ"ש חופפת בע"ש ואם הגיע טבילתה במוצאי י"ט אחר השבת או למוצאי ב' ימים טובים של ר"ה אחר השבת חופפת נמי מבע"ש דהא לא אפשר לחוף ביו"ט: שכן לא אמרי' - היכא דטובלת בליל יום חול שיכולה לחוף היום אסורה לחוף מאתמול כדקאמרן משום טעמא דשכן אשה חופפת בע"ש וטובלת למוצאי שבת דהתם לא אפשר אבל מוצאי יום חול אפשר לחוף היום: אפילו שכן אמרינן - דאפילו טבלה מוצאי יום חול יכולה לחוף מאתמול: לבד מאשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת - דרחוק יותר מדאי ואפילו טעמא דשכן ליכא למימר דאפילו במוצאי שני ימים טובים של ר"ה שאחר השבת אסורה לחוף בע"ש ומוטב שתחוף בליל טבילתה: והלכתא כרב חסדא - לחומרא דאמר שכן לא אמרינן דהיכא דטבלה מוצאי יום חול לא תחוף מאתמול ובמאי דאמר רב חסדא כולהו אמרינן דהיכא דטבלה במוצאי ב' ימים טובים [של ראש השנה] אחר השבת חופפת בע"ש לית הלכתא כוותיה אלא כדמתרץ רב יימר חייפא בליליא וטבלה בליליא. מרימר חומרי חומרי נקט מדרב חסדא ומדרב יימר: מהו שתחוף בלילה - בליל טבילתה מי אמרינן מתוך שממהרת לטבילתה לא חייפא שפיר: דאיקוט - לשון קטטה ולא רצתה לטבול: מאי איתיה השתא - מה לך למהר הלילה:משום סרך בתה. ליכא לפרושי דדוקא בנדה אסור משום סרך בתה שתהא סבורה שהוא שביעי ותטבול בשביעי ותשמש ואיכא כרת אבל זבה אפילו אם בתה סבורה שהוא שביעי ליכא איסורא דאורייתא אלא חששא בעלמא שמא תראה אחר שתטבול ביום שביעי כדר"ש הא ליכא למימר דהא אתקין רבא למטבל ביממא דתמינאה במחוזא משום אבולאי משמע הא לאו אבולאי אסור אע"ג דחומרא דרבי זירא היתה נוהגת בימיו וטובלת בשמיני כדא"ל רב פפא לאביי ולרבא מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו רבנן ואביי ורבא בדור אחד היו הילכך אפי' בזמן הזה אסור לטבול בין בח' בין בט' ביום ומיהו אומר ר"ת שאין קפידא רק כשתשוב לביתה שיהיה לילה וא"צ שתצא בלילה מביתה דשוב לא יבוא לידי ספק ליכא למיחש אם תטבול היא ביום סמוך לחשיכה תטבול בתה בעוד היום גדול דמרגשת הבת בכך שתטבול סמוך לחשיכה כאמה אבל במקום שיש לירא מפריצי העיר או מגנבים שרי כדאיתא בשמעתין ורבינו משולם התיר לאשה בעיר שהיה לחוש לגנבים לחוף בע"ש בז' שלה ולטבול ביום שבת שהוא שמיני מבעוד יום משום גנבים ור"ת אוסר דתרי קולי לא אשכחן דשרי הש"ס הרחקת חפיפה מטבילה וסרך בתה: אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבוא לידי ספק. צ"ל אסור לעשות כן לטבול דאי אתשמיש מהו שלא תבוא לידי ספק הא כבר באה בשעת תשמיש שמא תראה והוה ליה למימר שלא תבא לידי ודאי ועוד היכי שרו רבנן לשמש הא ודאי אמרי' לקמן במתני' (נדה דף עב.) הרי זה תרבות רעה גבי שומרת יום כנגד יום שטבלה בשני לראייתה וקאמר מגעה ובעילתה תלויה וכן משמע בשמעתין מדפריך ונטבלינהו ביממא דז' ומשני משום דר"ש אלמא אטבילה קאמר ר"ש דאסור ומיהו זה יש לדחות דלעולם קאי אתשמיש אבל טבילה שריא לר"ש אלא אח"כ החמירו לאסור בה הטבילה גזרה שמא תשמש אבל קשה דלעיל פ' המפלת (נדה דף כט:) בשמעתין דטועה פריך בכ"א תשמש ומשני ר"ש היא דאמר אבל אסור לעשות כן אם כן אתשמיש קאי דהא ודאי ביממא מטבלינן לה משום טבילה בזמנה מצוה וי"ל דה"פ ר"ש היא דאמר גבי ודאי זבה דאסור לעשות כן לטבול ביום שמא תבא לידי ספק לשמש שבעילתה תהא תלויה הילכך בהך טועה אע"ג דאיכא בה כמה ספקות דשמא לא היתה זבה כלל ואם היתה זבה אימר הרחיקה לידתה ושמא לא תראה אסורה לשמש לר' שמעון אבל טבילה תהא מותרת אפילו לר"ש דשרי לה לטבול משום טבילה בזמנה מצוה: