יבמות ק:

פרק יא׳ · נושאין על האנוסה

Yevamot 100b · Chapter 11: Nosin Al HaAnusah

הָיוּ לוֹ אַחִים מִן הָרִאשׁוֹן וְאַחִים מִן הַשֵּׁנִי, שֶׁלֹּא מֵאוֹתָהּ הָאֵם — הוּא חוֹלֵץ וּמְיַיבֵּם, וְהֵם — אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַיבֵּם. הָיָה אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֵן — נוֹשֵׂא אִשָּׁה רְאוּיָה לְכֹהֵן, וְאֵין מִטַּמֵּא לְמֵתִים. וְאִם נִטְמָא — אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, וְאִם אָכַל — אֵינוֹ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ. וְאֵינוֹ חוֹלֵק עַל הַגּוֹרֶן. וּמוֹכֵר הַתְּרוּמָה, וְהַדָּמִים שֶׁלּוֹ. וְאֵינוֹ חוֹלֵק בְּקׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. וְאֵין נוֹתְנִין לוֹ אֶת הַקֳּדָשִׁים, וְאֵין מוֹצִיאִין אֶת שֶׁלּוֹ מִיָּדוֹ. וּפָטוּר מִן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּיבָה. וּבְכוֹרוֹ יְהֵא רוֹעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְנוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי כֹּהֲנִים וְחוּמְרֵי יִשְׂרְאֵלִים. הָיוּ שְׁנֵיהֶם כֹּהֲנִים — הוּא אוֹנֵן עֲלֵיהֶם, וְהֵם אוֹנְנִים עָלָיו. הוּא אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶם, וְהֵם אֵינָן מְטַמְּאִים לוֹ. הוּא אֵינוֹ יוֹרֵשׁ אוֹתָן, אֲבָל הֵם יוֹרְשִׁין אוֹתוֹ. וּפָטוּר עַל מַכָּתוֹ וְעַל קִלְלָתוֹ שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה. עוֹלֶה בְּמִשְׁמָרוֹ שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה, וְאֵינוֹ חוֹלֵק. אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּמִשְׁמָר אֶחָד — נוֹטֵל חֵלֶק אֶחָד. גְּמָ׳ דַּוְקָא מִיחְלָץ וַהֲדַר יַבּוֹמֵי, אֲבָל יַבּוֹמֵי בְּרֵישָׁא — לָא, דְּקָא פָגַע בִּיבָמָה לַשּׁוּק. אָמַר שְׁמוּאֵל: עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים עוֹמְדִים, וּפֵירַשׁ אֶחָד מֵהֶם, וּבָעַל — הַוָּלָד שְׁתוּקִי. מַאי ״שְׁתוּקִי״? אִילֵימָא שֶׁמְּשַׁתְּקִין אוֹתוֹ מִנִּכְסֵי אָבִיו — פְּשִׁיטָא! מִי יָדְעִינַן אֲבוּהּ מַנּוּ? אֶלָּא שֶׁמְּשַׁתְּקִין אוֹתוֹ מִדִּין כְּהוּנָּה. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו״, בָּעֵינַן זַרְעוֹ מְיוּחָס אַחֲרָיו, וְלֵיכָּא. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: אֶלָּא מֵעַתָּה גַּבֵּי אַבְרָהָם, דִּכְתִיב: ״לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ״, הָתָם מַאי קָא מַזְהַר לֵיהּ רַחֲמָנָא? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לָא תִּנְסַב גּוֹיָה וְשִׁפְחָה, דְּלָא לֵיזִיל זַרְעָךְ בָּתְרַהּ. מֵיתִיבִי: רִאשׁוֹן רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל. וְהָא בָּעֵינַן זַרְעוֹ מְיוּחָס אַחֲרָיו, וְלֵיכָּא! זַרְעוֹ מְיוּחָס אַחֲרָיו — דְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. וְכִי גְּזוּר רַבָּנַן — בִּזְנוּת, בְּנִשּׂוּאִין לָא גְּזוּר רַבָּנַן. וּבִזְנוּת מִי גְּזוּר רַבָּנַן? וְהָתְנַן: מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְנִשֵּׂאת וְיָלְדָה. מַאי ״אַחַר בַּעְלָהּ״? אִילֵימָא אַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ, אֵימָא סֵיפָא: הוּא אוֹנֵן עֲלֵיהֶם, וְהֵם אוֹנְנִים עָלָיו. בִּשְׁלָמָא הוּא אוֹנֵן עֲלֵיהֶם — מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּנִשּׂוּאִין דְּשֵׁנִי וְלִיקּוּט עֲצָמוֹת דְּקַמָּא. אֶלָּא: הֵם אוֹנְנִים עָלָיו, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? קַמָּא הָא מִית לֵיהּ! וְאֶלָּא בִּגְרוּשָׁה, וּמַאי ״אַחַר בַּעְלָהּ״ — אַחַר גֵּט בַּעְלָהּ. אֵימָא סֵיפָא: הוּא אֵין מִטַּמֵּא לָהֶם וְהֵם אֵינָן מִטַּמְּאִין לוֹ. בִּשְׁלָמָא הֵן אֵין מִטַּמְּאִין לוֹ — לְחוּמְרָא, דְּכֹל חַד וְחַד דִּלְמָא לָאו בְּרֵיהּ הוּא. אֶלָּא הוּא אֵין מִטַּמֵּא לָהֶם, אַמַּאי? בִּשְׁלָמָא לְשֵׁנִי לָא לִיטַּמֵּי לֵיהּ, אֶלָּא לְרִאשׁוֹן לִיטַּמֵּי לֵיהּ מִמָּה נַפְשָׁךְ? אִי בְּרֵיהּ הוּא — שַׁפִּיר קָא מִטַּמֵּא לֵיהּ, וְאִי בַּר בָּתְרָא הוּא — שַׁפִּיר קָא מִטַּמֵּא לֵיהּ, דְּחָלָל הוּא. אֶלָּא לָאו, בִּזְנוּת. וּמַאי ״אַחַר בַּעְלָהּ״ — אַחַר בּוֹעֲלָהּ. וְקָתָנֵי סֵיפָא: עוֹלֶה בְּמִשְׁמָר שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה. וּתְיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל! אָמַר רַב שְׁמַעְיָא: בִּמְמָאֶנֶת. מְמָאֶנֶת מִי קָא יָלְדָה? וְהָתָנֵי רַב בִּיבִי קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: שָׁלֹשׁ נָשִׁים מְשַׁמְּשׁוֹת בְּמוֹךְ: קְטַנָּה, מְעוּבֶּרֶת, וּמְנִיקָה. קְטַנָּה — שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְתָמוּת, מְעוּבֶּרֶת — שֶׁמָּא תַּעֲשֶׂה עוּבָּרָהּ סַנְדָּל, מְנִיקָה — שֶׁמָּא תִּגְמוֹל אֶת בְּנָהּ וְיָמוּת. וְאֵיזוֹ הִיא קְטַנָּה — מִבַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד עַד בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. פָּחוֹת מִיכֵּן אוֹ יָתֵר עַל כֵּן — מְשַׁמֶּשֶׁת כְּדַרְכָּהּ וְהוֹלֶכֶת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת כְּדַרְכָּהּ וְהוֹלֶכֶת, וּמִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה׳״! מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּקִידּוּשֵׁי טָעוּת, וְכִדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ — אֲסוּרָה, הָא נִתְפָּשָׂה — מוּתֶּרֶת. וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּשָׂה, מוּתֶּרֶת. וְאֵי זוֹ — זוֹ שֶׁקִּדּוּשֶׁיהָ קִידּוּשֵׁי טָעוּת, שֶׁאֲפִילּוּ בְּנָהּ מוּרְכָּב לָהּ עַל כְּתֵפָהּ — מְמָאֶנֶת וְהוֹלֶכֶת לָהּ.

היו לו אחין מן הראשון ומן האחרון שלא מאותה האם הוא או חולץ או מייבם - לאשת בן הראשון אם אחיו הוא הרי טוב ואם לאו נכרית היא אצלו וכגון שאין אח אלא הוא דליכא לספוקי ביבמה לשוק וכן לאשת בן האחרון: והן - אחין אחד חולץ ואחד מייבם או בן הראשון או בן האחרון חולץ לה וחברו מייבם אם יבמתו היא הרי טוב ואם לאו נכרית היא ומשום יבמה לשוק ליכא שהרי חלץ לה יבמה: אין סופג - דלמא לאו כהן הוא: הוא אונן עליהם - לחומרא שמא זה אביו וביום מיתתו אסור זה לאכול בקדשים שמא אנינות חלה עליו וכן הן אוננים עליו וביום מותו אסורים שניהם בקדשים. ופריך בגמרא ה"ד דשניהם חיין א"ת בגרושה אמאי הוא אין מטמא לראשון אם בנו הוא הרי טוב ואם אינו בנו הרי הוא חלל וכו' מפרש בגמרא: הוא אינו יורש אותן - דיורשיו מדחין אותו אלו אצל אלו והן יורשין אותו דמי מעכב על ידן והוי ממון המוטל בספק וחולקין בין שניהם: ועולה במשמרו כו' - לעבוד ואין בני משמר מעכבין עליו אבל אינו חולק דכל משמר דחי ליה לגבי חבריה: גמ' דוקא מיחלץ והדר יבומי - היו לו אחין מן הראשון ומן השני שלא מאותה האם דקתני מתני' והן אחד חולץ ואחד מייבם דוקא מיחלץ חד והדר יבומי חבריה אבל יבומי ברישא לא דלמא פגע ביבמה לשוק שמא יבמתו של חברו היא ולא שלו: הולד שתוקי - וכשר הוא דהא פשיטא לן דבן כהן הבא על הפנויה הוא: מדין הכהונה - מלעבוד עבודה. ואף על גב דלענין יוחסין לישא אשה כשר הוא פסול לעבודה: אחריו - שניכר זרעו שהוא שלו: מאי קא מזהר ליה רחמנא - הואיל וההוא אחריו קא דרשת ליה לענין פסול כהונה הכא מאי פסול קא דרשת ביה הא ודאי גבי ישראל כשר הוא כגון עשרה כשרים עומדים ופירש אחד מהם ובעל: זרעך בתרה - כדאמר בפ"ג דקידושין (דף סח:) שפחה הוולד כמוה דכתיב האשה וילדיה עובדת כוכבים דכתיב כי יסיר את בנך בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה: ראשון ראוי להיות כ"ג - היכא שמייבם אשת אחיו בתוך ג' וילדה ספק בן ט' לראשון ספק בן שבעה לאחרון בפרק החולץ: בשלמא הוא אונן עליהם משכחת לה - אפילו בנשואין ואע"ג דקמא מית ליה כגון שלקטו עצמותיו לסוף שנים מרובות אונן זה ספק עליהם ואסור בקדשים דתנן בפסחים (דף צא:) השומע על מתו והמלקט עצמות אוכל בקדשים לערב אבל כל היום אסור: בשלמא לשני לא ליטמא - שמא בן הראשון הוא וכהן כשר הוא: אלא לאו בזנות - ששניהם באו עליה בזנות והלכך אין מיטמא להן דבין כך ובין כך כהן כשר הוא ומשכחת הוא אונן עליהם והן עליו דהא תרווייהו חזו ליה: בממאנת - לעולם בזנות לא מיתוקמא דהא פסול לעבודה ולא מצי למיתני עולה במשמרו של זה ושל זה אלא היכי משכחת לה דרואה במיתת שניהם ואין מיטמא להן דכהן כשר הוא בממאנת יתומה שמיאנה בבעלה ולא שהתה שלשה חדשים וניסת: משמשות במוך - מותרות (לשמש) ליתן מוך באותו מקום שלא יתעברו: שמא תעשה עוברה סנדל - עובר שני דוחק את הראשון ופוחת את צורתו בהמפלת (נדה כה.): ואי זו היא קטנה - שמתעברת ומתה: מבת י"א כו' - ולענין מיאון נמי בת י"ב ויום אחד לא ממאנת ומקמי הכי קתני דאי מיעברא מתה פחות מכאן אינה מתעברת כלל יותר על זה אי מיעברא לא מתה: בקידושי טעות - על תנאי ולא נתקיים דנפקא מיניה בלא גיטא וניסת בתוך ג' ומשכחת לה דרואה מיתת שניהן וכהן כשר הוא לפיכך אין מיטמא להן ועולה במשמרו לעבוד דבזנות כהאי גוונא דהוי ע"י נשואין לא גזור רבנן: היא - מיעוטא הוא והכי קאמר היא כלומר אשה גמורה דכי לא נאנסה וזינתה אסורה ויש לך אחרת שאף על פי שנבעלה תחת בעלה ברצון מותרת לבעלה ואי זו זו כו': והולכת לה - וכיון דלא בעיא מיניה גיטא לאו אשתו הויא ואי זינתה הרי היא כפנויה שזינתה ומותרת לו:

היו לו אחין מן הראשון ומן השני כו' - פי' ומתו כולן ולא נשאר כי אם הוא לבדו חולץ או מייבם אבל אם היה לו אח אחר לא דהויא לה יבמה לשוק: ואי זו זו שקידושיה קדושי טעות - אסמכתא בעלמא היא דפשיטא דלאו קידושי נינהו: