יבמות קיד:

פרק טו׳ · האשה שלום

Yevamot 114b · Chapter 15: HaIshah Shalom

מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָן בְּמַשֶּׁהוּ, אֲבָל דָּם — דְּעַד דְּאִיכָּא רְבִיעִית, אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן דָּם — מִשּׁוּם דְּאִיכָּא כָּרֵת, אֲבָל שְׁרָצִים, אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי — מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָן שָׁוֶה בַּכֹּל, אֲבָל טוּמְאָה, אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן טוּמְאָה — כֹּהֲנִים שָׁאנֵי, מִשּׁוּם דְּרִיבָּה בָּהֶן מִצְוֹת יְתֵרוֹת, אֲבָל הָנֵי, אֵימָא לָא, צְרִיכָא. תָּא שְׁמַע: שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד פִּקֵּחַ וְאֶחָד חֵרֵשׁ, נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּקְּחוֹת. מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל פִּקַּחַת, מָה יַעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת? תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, מָה יַעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל פִּקַּחַת? מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו אֲסוּרָה לְעוֹלָם. אַמַּאי מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט? תִּיתִּיב גַּבֵּיהּ, קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת הוּא! מִשּׁוּם אִיסּוּרָא דִידַהּ. תָּא שְׁמַע: שְׁנֵי אַחִין פִּקְחִין נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל חֵרֶשֶׁת, מָה יַעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת? תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, מָה יַעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל חֵרֶשֶׁת? מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בַּגֵּט, וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה. וְאַמַּאי מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט? תִּיתֵּיב גַּבֵּיהּ, קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת הוּא! מִשּׁוּם אִיסּוּרָא דִּידֵיהּ. אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת. מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת, מָה יַעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת? תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, מָה יַעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת? מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו אֲסוּרָה לְעוֹלָם. וְהָא הָכָא דְּלָאו אִיסּוּרָא דִידַהּ אִיכָּא, וְלָאו אִיסּוּרָא דִּידֵיהּ אִיכָּא, וְקָתָנֵי: מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט! אָמַר רַב שְׁמַעְיָה: גְּזֵירָה מִשּׁוּם הַתָּרַת יְבָמָה לַשּׁוּק. הֲדַרַן עֲלָךְ חֵרֵשׁ הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם. שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם. וּבָאָה וְאָמְרָה: ״מֵת בַּעְלִי״ — תִּנָּשֵׂא. ״מֵת בַּעְלִי״ — תִּתְיַיבֵּם. שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וּמִלְחָמָה בָּעוֹלָם. קְטָטָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם. וּבָאתָה וְאָמְרָה: ״מֵת בַּעְלִי״ — אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאתָה בּוֹכָה, וּבְגָדֶיהָ קְרוּעִין. אָמְרוּ לוֹ: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ תִּנָּשֵׂא. גְּמָ׳ תְּנָא ״שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ״, מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי ״קְטָטָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ״. תְּנָא ״שָׁלוֹם בָּעוֹלָם״, מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי ״מִלְחָמָה בְּעוֹלָם״. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּמִלְחָמָה — מִשּׁוּם דְּאָמְרָה בִּדְדָמֵי: סָלְקָא דַּעְתָּא בְּכֹל הָנֵי דְּאִיקְּטוּל, הוּא פָּלֵיט? אִם תִּימְצָא לוֹמַר, כֵּיוָן דְּשָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ נָטְרָא עַד דְּחָזְיָא, זִימְנִין דְּמָחוּ לֵיהּ בְּגִירָא אוֹ בְּרוּמְחָא וְסָבְרָא וַדַּאי מֵת, וְאִיכָּא דְּעָבֵד סַמְתָּרִי וְחָיֵה. סָבַר רָבָא לְמֵימַר רְעָבוֹן אֵינוֹ כְּמִלְחָמָה, דְּלָא אָמְרָה בִּדְדָמֵי. הֲדַר אָמַר רָבָא: רְעָבוֹן הֲרֵי הוּא כְּמִלְחָמָה. דְּהָהִיא דַּאֲתָת לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַרָה לֵיהּ: ״בַּעְלִי מֵת בָּרָעָב״. אֲמַר לַהּ: שַׁפִּיר עֲבַדְתְּ דְּשֵׁיזִבְתְּ נַפְשִׁיךְ? סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּבְהָהוּא פּוּרְתָּא דִּנְפָפִיתָא דִּשְׁבַקְתְּ לֵיהּ הֲוָה חָיֵי? אֲמַרָה לֵיהּ: מָר נָמֵי יָדַע דְּכִי הַאי גַוְונָא לָא חָיֵי. הֲדַר אָמַר רָבָא: רְעָבוֹן גְּרִיעָה מִמִּלְחָמָה. דְּאִילּוּ מִלְחָמָה, כִּי אָמְרָה: ״מֵת בַּעְלִי בַּמִּלְחָמָה״ הוּא דְּלָא מְהֵימְנָא, הָא ״מֵת עַל מִטָּתוֹ״ — מְהֵימְנָא. וְאִילּוּ גַּבֵּי רְעָבוֹן, עַד דְּאָמְרָה: ״מֵת וּקְבַרְתִּיו״. מַפּוֹלֶת — הֲרֵי הוּא כְּמִלְחָמָה, דְּאָמְרָה בִּדְדָמֵי. שִׁילּוּחַ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים — הֲרֵי הֵן כְּמִלְחָמָה, דְּאָמְרָה בִּדְדָמֵי. דֶּבֶר — אָמְרִי לַהּ הֲרֵי הוּא כְּמִלְחָמָה, וְאָמְרִי לַהּ אֵינוֹ כְּמִלְחָמָה. אָמְרִי לַהּ הֲרֵי הוּא כְּמִלְחָמָה, דְּאָמְרִי בִּדְדָמֵי. וְאָמְרִי לַהּ אֵינוֹ כְּמִלְחָמָה, דְּסָמְכִי אַדְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: שַׁב שְׁנִין הָוֵה מוֹתָנָא, וְאִינָשׁ בְּלָא שְׁנֵי לָא אָזֵיל. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֶחְזִיקָה הִיא מִלְחָמָה בָּעוֹלָם, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן מָה לָהּ לְשַׁקֵּר,

במשהו - בכעדשה כטומאתן: משום דידה - שהיא פקחת ובת עונשין. ובמציעא גרס משום דידיה: משום גזירת התרת יבמה לשוק - דאי אמרי' תיתיב חרשת גבי חרש לא ידעי אינשי דטעמא משום קטן אוכל נבלות הוא וסברי דקדושין דידה דחו לה לזיקה דפקחת אחותה ואין בועל אחות זקוקתו הילכך אתי למישרייה לאחותה לשוק כשאר אחות אשה שפטורה מן החליצה: מתני' האשה ושלום בעולם - שאין שעת חירום דתימא בדדמי מאומד לבה אם פירש הימנה חדש או חדשים ודאי הואיל ולא חזר הרגוהו ליסטים דהואיל ולאו שעת חירום אי לא חזיתיה דמית חיישא לקלקולא שמא יבא לאחר שניסת ותהא מקולקלת כדאמר בהאשה רבה (לעיל יבמות דף פז:) ולא אמרה בדדמי: קטטה בינו לבינה - י"ל מתוך ששונאתו היא רוצה לאסור עצמה עליו: גמ' בדדמי - מאומד לבה ואע"ג דלא חזיתיה דמית כדפרישית דסברה סלקא דעתא בכל הני דאיקטול הוא פליט בתמיה: סמתרי - תחבושת: שפיר עבדת - לנסותה ולתופשה מתוך דבריה נתכוון: דשיזבת נפשך - שהנחת אותו אפי' חי וברחת לך משום דכי תעלה בדעתיך דבההוא פורתא דנפפיתא קמח מנופה בנפה חיי בתמיה: מר נמי ידע כו' - אלמא אמרה בדדמי ומשום האי מעשה הדר ביה רבא: מת וקברתיו - דאילו במלחמה סברה שמא ברח וניצל אבל ברעב היא סבורה איך יחיה: מפולת - שנפל הבית עליו או בא רוח סערה והיה מפיל כל בתי העיר: החזיקה היא מלחמה בעולם - שלא היינו יודעים שיש מלחמות באותן מדינות אלא מפיה:

משום דאיסורן במשהו - פי' בקונט' איסורן בכעדשה ולא דק דבהדיא אמר במעילה בפרק קדשי מזבח (מעילה דף טז: ושם) דשרצים לוקין עליהם בכזית דאכילה כתיב בהו ואמרי' נמי בפ' בתרא דמכות (דף טז: ושם) ריסק ט' נמלים ואחד חי והשלים לכזית וכן משמע בכמה דוכתי אלא יש לפרש דאיסורן במשהו דלוקה על נמלה משום דהוי בריה וכן נראה לר"י: מתני' האשה שלום. אמרו לו אחת זו ואחת זו תנשא - אין להקשות דהיינו ת"ק דהא מעיקרא לא פי' אי מיירי אפי' בלא בוכה והכא מפרש ליה: תנא שלום בינו לבינה ושלום בעולם - דלא צריך למיתני דהא סתמא דמילתא הכי הוא דשלום בינו לבינה ושלום בעולם אלא תניא משום סיפא: זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא - והיא יראה לעמוד עד שימות לפי שזורקין חצים ואבני בלסטראות במלחמה ואינם מתכוונים על מי שיפול אבל לקמן גבי נפלו עלינו לסטים נאמנת לומר נהרג שעומדת שם עד שימות ולא אמרה בדדמי: מי אמרי' (כו') מה לי לשקר ומרע ליה לחזקיה - תימה לר"י דע"כ לא שייך מיגו כיון דאמרה בדדמי דאי שייך מיגו א"כ במלחמה בעולם אמאי לא מהימנא במיגו דאי בעיא אמרה מת על מטתו אלא ש"מ דלא שייך מיגו כיון דאינה חשודה לשקר ואר"י כיון דדייקא כולי האי שהחזיקה מלחמה בעולם ואומרת כי מלחמה היא אם כן ודאי לא אמרה בדדמי ומטעמא דמיגו דאי בעיא אמרה שלום הוא בעולם יש לה להאמינה כיון דדייקא כולי האי אבל כי לא החזיקה אינה נאמנת לומר מת בעלה במלחמה מתוך שיכולה לומר מת על מטתו דאין זה מיגו כיון שידוע לעולם שהיא מלחמה יראה לומר מת על מטתו וידוע שהיא משקרת אבל בהחזיקה ודאי דייקא טפי ומיהו קשה לר"י דאמר פ' כל הנשבעין (שבועות דף מה: ושם) גבי שכיר נשבע ונוטל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתי ונתתי לך שכרך ומה מגו הוא זה והלא אינו חשוד לשקר [אלא] דבעל הבית טרוד בפועליו הוא כדאמר התם ואמר בדדמי ומהאי טעמא מיבעי ליה הכא דלמא לא אתי מה לי לשקר ומרע לחזקה משום דאמרה בדדמי וי"ל דשאני התם דנהי דטרוד בפועליו הוא מכל מקום נחשב קצת שקרן במה שטוען דרך ודאי שפרעו ולכך יש להאמינו במיגו דלא שכרתיך כיון שטוען שברור לו שפרעו ואינו תולה בשכחה וגם יש לו מיגו: