יבמותטו.
טוען את הדף…
שֶׁיְּהוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת. לֹא הִסְפִּיקוּ לִגְמוֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁנִּטְרְפָה הַשָּׁעָה. אֲמַר לֵיהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מָה נַעֲשֶׂה לָהֶם לַצָּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת מֵעַתָּה? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא עָשׂוּ — הַיְינוּ דְּקָאָמַר מָה נַעֲשֶׂה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לֹא עָשׂוּ, מַאי מָה נַעֲשֶׂה? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְצָרָה עַצְמָהּ, ״וּמָה נַעֲשֶׂה״ הָכִי קָאָמַר: הָנָךְ צָרוֹת דְּבֵית הִלֵּל, לְבֵית שַׁמַּאי הֵיכִי נַעֲבֵיד לְהוּ? לִיחְלְצוּ — מִימַּאֲסִי אַגַּבְרַיְיהוּ. וְכִי תֵּימָא לִימַּאֲסָן — ״דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכׇל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם״. תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: תְּאֵבַנִי, מָתַי תָּבֹא צָרַת הַבַּת לְיָדִי וְאֶשָּׂאֶנָּה! אֵימָא וְאַשִּׂיאֶנָּה. וְהָא תְּאֵבַנִי קָאָמַר! לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. תָּא שְׁמַע: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיְתָה נְשׂוּאָה לְאַבָּא אָחִיו, וּמֵת בְּלֹא בָּנִים, וְיִיבֵּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֶת צָרָתָהּ. וְתִסְבְּרָא, רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי הוּא? אֶלָּא שָׁאנֵי בִּתּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, דְּאַיְלוֹנִית הֲוַאי. הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אֲחֵרִים אוֹמְרִים בִּתּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל אַיְלוֹנִית הָיְתָה, מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר לָאו אַיְלוֹנִית הָיְתָה! הִכִּיר בָּהּ וְלֹא הִכִּיר בָּהּ, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כָּנַס וּלְבַסּוֹף גֵּירַשׁ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. אִיבָּעֵית אֵימָא: יֵשׁ תְּנַאי בְּבִיאָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מֵתִיב רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁלִּיקֵּט אֶתְרוֹג בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, וְנָהַג בּוֹ שְׁנֵי עִשּׂוּרִין. אֶחָד כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְאֶחָד כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל. שְׁמַע מִינַּהּ עָשׂוּ! רַבִּי עֲקִיבָא גְּמָרֵיהּ אִסְתַּפַּק לֵיהּ, וְלָא יְדַע אִי בֵּית הִלֵּל בְּאֶחָד בִּשְׁבָט אֲמוּר, אוֹ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט אֲמוּר. מֵתִיב מָר זוּטְרָא: מַעֲשֶׂה וְיָלְדָה כַּלָּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, וּפִיחֵת אֶת הַמַּעֲזִיבָה, וְסִיכֵּךְ עַל גַּבֵּי מִטָּה בִּשְׁבִיל קָטָן. שְׁמַע מִינַּהּ עָשׂוּ! הָתָם, הָרוֹאֶה אוֹמֵר לְאַפּוֹשֵׁי אֲוִיר קָעָבֵיד. מֵתִיב מָר זוּטְרָא: מַעֲשֵׂה בְּשׁוֹקֶת יֵהוּא שֶׁהָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם, וְהָיְתָה נְקוּבָה לַמִּקְוֶה, וְכׇל טְהָרוֹת שֶׁהָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם נַעֲשִׂים עַל גַּבָּהּ. וְשָׁלְחוּ בֵּית שַׁמַּאי וְהִרְחִיבוּהָ, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּיפָּחֵת בְּרוּבָּהּ, וּתְנַן: עֵירוּב מִקְוָאוֹת, כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד בְּעוֹבְיָיהּ וּבַחֲלָלָהּ, כִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת חוֹזְרוֹת לִמְקוֹמָן. שְׁמַע מִינַּהּ עָשׂוּ! הָתָםשיהו חולצות - וינשאו לשוק בהכשר לדברי הכל: מה נעשה לצרות הראשונות - שנתייבמו ובניהם ממזרים אם נגמור הלכה שלא יתייבמו: לצרה עצמה - ואצרות דב"ה שנישאו לשוק קאי והאי ומאי נעשה לאו אבנים קאי דהא אפי' לב"ש כשרים לקהל אלא אצרה עצמה: רבי טרפון - מתלמידי ב"ש היה: מתי תבא צרת הבת - מאחי לידי: ואשאנה - אייבם אותה כדברי ב"ש: ואשיאנה - לשוק כדברי ב"ה: והא תאבני קאמר - ואם כב"ה מה חידוש כ"ע הכי נהגו: לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי - דאמר תקנתא דחולצות: מתלמידי ב"ש הוא - בתמיה והלא מבני בניו של הלל הוא: אילונית היתה - ותנן או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות: ה"ג הכיר בה ולא הכיר בה איכא בינייהו - ול"ג אלא לת"ק דוקא דלא הכיר בה הוא דהוי מקח טעות אבל הכיר בה צרתה אסור' ולאחרים אפי' הכיר בה מותר' דקתני היתה ולא קתני נמצאת: כנס ולבסוף גירש איכא בינייהו - לת"ק על ידי שגירש אחיו את בתו קודם מיתה אע"פ שכבר כנס הנכרית והיו צרות זו על זו מותרת הואיל וגירש את הערוה לבסוף ולאחרים הואיל וכנס את הנכרית קודם גירושין דערוה אסורה אלא בתו של ר"ג אילונית היתה: יש תנאי בביאה - הכונס אשה על תנאי שאין עליה מומין או נדרים ונמצא שיש עליה לת"ק מהני תנאי והוי מקח טעות ותנאי היה לו לאחיו של ר"ג בבתו ולא נתקיים הילכך לאו אשתו היא וצרתה מותרת ואחרים סברי דאין תנאי מועיל בביאה דכיון דבעיל אחולי אחיל כדאמרינן בכתובות בהמדיר (כתובות ד' עג.) אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא משום דאילונית היתה: באחד בשבט - ושנה שניה הנכנסת לשלישית היתה ונהג בה שני עישורין מעשר שני כב"ה דאמרי ט"ו בשבט ר"ה לאילנות ואכתי שניה היא ומעשר עני כב"ש דאמרי בא' בשבט ר"ה לאילנות ושלישית היא: מעזיבה - טיח טיט שעל התקרה: בשביל קטן - דסבירא לי' לשמאי קטן הצריך לאמו חייב בסוכה: שוקת - אבן חלולה שתחת צנור המקלח מים מן ההר והיתה נקראת שוקת יהוא: נעשים על גבה - מטבילים בתוכה ואין בה מ' סאה אבל מקוה שלם היה במים שבצדה ומתערבין ממעיין השוקת דרך נקב כשפופרת הנוד: הרחיב לו את הנקב - הרחיבו ופיחתו רובה לערב המקוה יפה: עירוב מקואות - מקוה חסר שבצד מקוה שלם ומתערבים המים דרך חריץ ונקב. ושיעור הנקב לצרף המקואות ולהכשיר החסר: כשפופרת הנוד - קנה שנותנים בפי הנוד שיהא שיעור חלל החריץ כעוביה וחללה של שפופרת דהיינו כשתי אצבעות: החוזרות למקומן - מתהפכות בחלל הנקב בריוח. והיינו כבית הלל אבל לבית שמאי עד שתפחת רובה:ונהג בו שני עשורין - בירושלמי מפרש דהפריש מעשר שני ופדאו וחלק המעשר לעניים והמעות אכל בירושלים: גמריה איסתפק ליה - הוה מצי למימר וליטעמיך היכי עביד כחומרי דמר וכחומרי דמר והכתיב (קהלת ב׳:י״ד) הכסיל בחשך הולך דהכי פריך עלה בפ"ק דעירובין (דף ז.) ובפ"ק דר"ה (דף יד:): וסיכך על גבי מטה ש"מ עשו - מכאן משמע דמ"ד לא עשו אפי' היכא דב"ש לחומרא היו עושים כב"ה לקולא: עירוב מקואות כשפופרת הנוד כו' - וא"ת והא תנן במס' טהרות (פ"ח מ"ט) ומייתי לה בריש פ"ב דגיטין (דף טז. ושם) הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור לא לטומאה ולא לטהרה אבל טופח להטפיח חיבור ואמר ר"ת דנקב בעינן כשפופרת הנוד אבל במים הבאים תוך הנקב סגי בטופח להטפיח ואין נראה לר"י דתנן במס' מקואות בפ' ששי (מ"ט) כותל שבין ב' מקואות שנסדק לשתי מצטרף לערב אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד רבי יהודה אומר חילוף הדברים נפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום על רוחבו כשפופרת הנוד משמע דלמעלה כשאין דבר מפסיק צריך שיהא צף על רומו כקליפת השום וברוחב שפופרת ולא סגי בטופח להטפיח ובנקובה זו לזו ומפסיק הכותל משמע דצריך מים כשפופרת ועוד דאם אין במים הבאים דרך הנקב אלא טופח להטפיח אין כאן נקב רוחב מים כשפופרת שאין הנקב מרובע אלא עגול כדקאמרינן כשתי אצבעות חוזרות למקומן אלא ודאי נקב מלא בעינן וכשצפין למעלה סגי בקליפת השום כרוחב שפופרת ונראה לר"י דההיא דנצוק וקטפרס לא לענין חיבור מקואות איירי אלא לענין השקה דאם יש כאן מים טמאים ומשיקן בנהר ומחברן ע"י נצוק וקטפרס ומשקה טופח אין חיבור אבל בטופח להטפיח הוי חיבור והשתא הוי לטהרה דומיא דלטומאה ובהדיא מיתנייא לענין השקה במס' טהרות בסוף פרק שמיני ובריש פרק שני דגיטין (דף טז. ושם) מסיק עלה דלמא לענין מקואות ורבי יהודה היא מכלל דעד השתא לא הוי מוקי לה לענין מקואות והשתא נמי דמוקי לה לענין מקואות מוקי לה דוקא כר' יהודה אבל לרבנן לא הוי חיבור בטופח להטפיח ולר' יהודה נמי טופח להטפיח לא הוי חיבור אלא משום גוד אחית כההיא דאם היו רגליו נוגעות במים דאיירי בה רבי יהודה אבל היכא דלא שייך גוד אחית כמו בקרקע שוה לא הוי טופח להטפיח חיבור אלא בעי מים צפים כקליפת השום וכן משמע דנפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום אתי כרבי יהודה דהוזכר שם ברישא ומה שקשה על זה בכל שאר הדיבור פרשנו פרק שני דגיטין ואין להאריך כאן: