Yevamot 41a · Talmud

הָךְ דְּאָזְלָא בַּהֲדַהּ לְבֵי דִינָא, גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. הַאי דְּלָא אָזְלָא בַּהֲדַהּ לְבֵי דִּינָא, לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. מַתְנִי׳ הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, וְנָשָׂא אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ, וָמֵת — חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְנָשָׂא אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ, וָמֵת — הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה. שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁקִּידֵּשׁ אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ — מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אָמְרוּ, אוֹמְרִים לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אָחִיךָ מַעֲשֶׂה. חָלַץ לָהּ אָחִיו אוֹ כְּנָסָהּ — יִכְנוֹס אֶת אִשְׁתּוֹ. מֵתָה הַיְּבָמָה — יִכְנוֹס אֶת אִשְׁתּוֹ. מֵת יָבָם — יוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה. גְּמָ׳ מַאי ״וְכֵן״? אֵימָא: ״אֲבָל הַמְגָרֵשׁ״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כָּאן שָׁנָה רַבִּי: אֲחוֹת גְּרוּשָׁה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֲחוֹת חֲלוּצָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁקִּידֵּשׁ וְכוּ׳. אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מֵתָה אִשְׁתּוֹ, מַהוּ בִּיבִמְתּוֹ? רַב וְרַבִּי חֲנִינָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מֵתָה אִשְׁתּוֹ — מוּתָּר בִּיבִמְתּוֹ. שְׁמוּאֵל וְרַב אַסִּי דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מֵתָה אִשְׁתּוֹ — אָסוּר בִּיבִמְתּוֹ. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַב — מִשּׁוּם דַּהֲוַאי יְבָמָה שֶׁהוּתְּרָה וְנֶאֶסְרָה, וְחָזְרָה וְהוּתְּרָה, תַּחְזוֹר לְהֶיתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן. מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: שְׁלֹשָׁה אַחִין, שְׁנַיִם נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד מוּפְנֶה. מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, וְעָשָׂה בָּהּ מוּפְנֶה מַאֲמָר, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו הַשֵּׁנִי, וְאַחַר כָּךְ מֵתָה אִשְׁתּוֹ אַחֲרָיו — אוֹתָהּ יְבָמָה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וְאַמַּאי? תֶּיהְוֵי כִּיבָמָה שֶׁהוּתְּרָה וְנֶאֶסְרָה וְחָזְרָה וְהוּתְּרָה, תַּחְזוֹר לְהֶיתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן! אִישְׁתִּיק. לְבָתַר דִּנְפַק אֲמַר: אַמַּאי לָא אֲמַרְתְּ לֵיהּ, רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: כֵּיוָן שֶׁעָמְדָה עָלָיו שָׁעָה אַחַת בְּאִסּוּר — נֶאֶסְרָה עָלָיו עוֹלָמִית? הֲדַר אֲמַר: אֵימוֹר דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר — הֵיכָא דְּלָא חַזְיָא בִּשְׁעַת נְפִילָה, אֲבָל הֵיכָא דְּחַזְיָא בִּשְׁעַת נְפִילָה, מִי אָמַר? הֲדַר אֲמַר: אִין, וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מֵתָה יְבִמְתּוֹ — מוּתָּר בְּאִשְׁתּוֹ, מֵתָה אִשְׁתּוֹ — אוֹתָהּ יְבָמָה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. לֵימָא שְׁמוּאֵל וְרַב אַסִּי דְּאָמְרִי כְּרַבִּי אֶלְעָזָר? אֲפִילּוּ תֵּימָא כְּרַבָּנַן, עַד כָּאן לָא קָמִיפַּלְגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּמִנְּפִילָה וְאֵילָךְ לָא מִיתְּסַר עֲלַיְיהוּ, אֲבָל הָכָא דְּאִיתְּסַר — אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ. מַתְנִי׳ הַיְּבָמָה לֹא תַּחֲלוֹץ וְלֹא תִּתְיַיבֵּם עַד שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. וְכֵן כׇּל שְׁאָר הַנָּשִׁים לֹא יִתְאָרְסוּ וְלֹא יִנָּשְׂאוּ עַד שֶׁיְּהוּ לָהֶן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים: אֶחָד בְּתוּלוֹת וְאֶחָד בְּעוּלוֹת, אֶחָד גְּרוּשׁוֹת וְאֶחָד אַלְמָנוֹת, אֶחָד נְשׂוּאוֹת וְאֶחָד אֲרוּסוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַנְּשׂוּאוֹת — יִתְאָרְסוּ, וְהָאֲרוּסוֹת — יִנָּשְׂאוּ. חוּץ מִן הָאֲרוּסוֹת שֶׁבִּיהוּדָה, מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל הַנָּשִׁים יִתְאָרְסוּ, חוּץ מִן הָאַלְמָנָה,

הך דאזלא בהדה לבי דינא - כשלאה חולצת מוליכה אחותה עמה לב"ד וכ"ע לא ידעי הי מנייהו יבמתו ואיכא דסבר דלרחל חלץ וכי נסיב צרת רחל דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו הוו שהרי חלץ לרחל: האי דלא אזלא בהדה לבי דינא - כשהיבמה חולצת אין צרתה הולכת עמה הלכך כי נסיב אחות צרה לא אמרינן אחות חלוצתו נסיב: מתני' ולא מתייבמת - דהויא לה אחות חלוצתו. ומיהו מחליצה לא מפטרא דמדאוריית' רמיא קמיה ואע"ג דאחותה קיימת דאחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים: וכן המגרש - בגמרא בעי מאי וכן: פטורה - אף מן החליצה דיוצאה משום אחות אשה הואיל ואשתו קיימת ואחות גרושה מדברי תורה דכתיב (ויקרא י״ח:י״ח) עליה בחייה כל שבחייה: שומרת יבם שקדש - אחד מן האחין את אחותה לאחר שנפלה זו לפניהם והוזקקה לכולן: המתן - מלכנוס דקא פגעת באחות זקוקה: עד שיעשה מעשה - שיכנסו האחין את היבמה או יחלצו ותעקר זיקתה ממך: מתה היבמה יכנוס את אשתו - דאפילו כנסה ומתה מותר באחותה: מת היבם - ולא נותר לו אח אלא זה: ואת אשת אחיו בחליצה - אבל יבומי לא דאחות גרושתו היא: גמ' הלכה כרבי יהודה - דיש זיקה ואלימא למיסרא עליו: מהו ביבמתו - מי אמרינן כיון דמתה פקע איסור אחות אשה ושריא או דלמא אע"ג דפקע איסור אחות אשה קם עליה באיסור אשת אח הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בשעה שהיתה זקוקה ליבם ואין אני קורא בה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עולמית עליו: מ"ט דרב - דשרי הרי נאסרה עליו שעה אחת: שהותרה - בשעת נפילתה: נאסרה - כשקידש זה אחותה: ואח"כ מת אחיו הב' - ונפלה אחותה ואסרתה לראשונה עליו משום אחות זקוקה ואע"ג דעבד בה מאמר כדתנן בפ' ארבעה אחין ב"ה אומרים אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו: ואח"כ מתה אשתו של שני אחריו - ונשארה בעלת מאמר זו: ר' אלעזר היא - בפרק ב"ש המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם רבי אלעזר אוסר הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור גרושת אח: דבשעת נפילה לא איתחזאי - דמקמי נפילה איתסרא עליה: מתה יבמתו - אמקדש אחות יבמתו קאי: חולצת - כשמואל ורב אסי: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר - בפרק בית שמאי אלא גבי מגרש אשה והחזירה משום דמנפילה ואילך לא איתסרא עליה ואיסור שבחיי אחיו לא מהני השתא דליכא למימר אין אני קורא בה בשעת נפילה דלאו בשעת נפילה הואי אבל בברייתא דמקדש אחות יבמתו דמנפילה ואילך איתסרא עליה והרי אין אני קורא בה בשעת זיקת יבום יבמה יבא עליה לא פליגי: מתני' לא תחלוץ - מפרש טעמא בגמרא: בתולות ובעולות ארוסות ונשואות - בגמרא בעי מאי הפרש איכא בין בתולות לארוסות בין נשואות לבעולות: הנשואות יתארסו - דטעמא משום להבחין בין זרע ראשון לזרע שני הוא שלא תלד ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון ובאירוסין ליכא למימר הכי: והארוסות ינשאו - מיד דהא לא איעברא מן הראשון: חוץ מארוסה שביהודה - דתנן פרק קמא דכתובות (דף יב.) ביהודה היו מייחדים החתן והכלה קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה כלומר רגיל ומצחק עמה שלא יהיו בושין זה מזה בבעילת מצוה הלכך חיישינן דלמא בעיל: כל הנשים יתארסו - רבי יוסי אנשואות קאי והכי (קא"ל ר' יהודה) כל הנשים נשואות יתארסו כדקאמרת ולא גזרינן אירוסין אטו נשואין ומיהו בהא פליגנא עלך שלא חלקת בין אלמנה לגרושה והתרת אלמנה ליארס בתוך ימי אבלה ואנא סבירא לי אלמנה מן הנשואין לא תארס כל שלשים ימי אבלה:

הך דאזלא בהדה לבי דינא - פי' בקונטרס כשלאה חולצת מוליכה רחל אחותה עמה לב"ד ואיכא דסברי שרחל חלצה ולהכי אסורה גם צרתה אפילו שתיהן נשואות לנכרי דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו היו שהרי חלץ לרחל ותימה גדולה פירש דהא תנן במתניתין ובאחותה בזמן שהיא קיימת הא מתה שריא ותנן נמי לקמן (יבמות דף מט.) חלץ לה ומתה מותר באחותה ואמאי והא סברי שלאחותה חלץ ועוד דתנן האחין מותרין אע"ג דאזלי בהדיה לבי דינא ועוד דלא מיתסר צרה אלא דוקא במצוה כדאמרינן בפ' קמא (לעיל יבמות ח.) ולעיל בריש ארבעה אחין (יבמות דף כז. ושם) גבי התחיל באחיות מייתי לה למתני' דהכא דהיינו ששניהן נשואות לאחיו ופ"ה יש לישב קצת בנשואה לאחיו ולא לנכרי ונרא' לר"י דגרסי' הא דאזלא בהדיה לבי דינא פי' שהולכת לחלוץ וכיון דחלצה דמיא לגרושה טפי ואסרו גם צרת קרובתה כנשואה לאחין דדמיא לצרת ערוה אבל כשחולצת צרת לאה ולא לאה לא דמיא לאה לגרושה ואפילו רחל שהיא קרובת צרת חלוצה שריא ויש ספרים דלא גרסי לא בהדיה ולא בהדה אלא הא דאזלא לבי דינא והא דלא אזלא: יוציא את אשתו בגט - בפ' ארבעה אחין (לעיל יבמות כט.) לא בעי למימר דזו היא למעוטי הך דהכא דפשע כדפרישית לעיל: מתה אשתו מותר ביבמתו - ומתני' דקתני מתה יבמתו ולא נקט מתה אשתו דהוי רבותא טפי איידי דבעי למיתני מת היבם תנא נמי מתה היבמה: מאי טעמא דרב משום דהוי יבמה שהותרה - ואע"פ דבפ' ארבעה אחין (יבמות דף כז:) שרי רב אפילו לא הותרה לכתחלה דקאמר מתה הראשונה מותר בשניה היינו דוקא בזיקה דרבנן אבל הכא אחות אשה דאורייתא דוקא משום דהותרה: עשה בה מופנה מאמר - לא אצטריך אלא לאפוקי מב"ש דאמר (לעיל יבמות דף כט.) מאמר קונה קנין גמור אי נמי נקט עשה בה מאמר לאשמועינן דאע"ג דאין זיקת השניה גמורה אפילו הכי אוסרת את זו: ואמאי תיהוי יבמה שהותרה כו' - תימה דלא פריך מהך ברייתא לרב בריש פרק ארבעה אחין (לעיל יבמות דף כח.) ולישני דרבי אלעזר היא כדמשני הכא: הדר אמר אימור דאמר רבי אלעזר כו' - אכתי הוה מצי למימר דטעמא דר' אלעזר כדמפרש לקמן בפרק ב"ש (יבמות דף קט. ושם) אבל בהך ברייתא דלמא לא פליגי: רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו - בעירובין (דף מז.) פי' בקונט' דאפילו ארוסות דוקא יתארסו אבל ינשאו לא דגזר רבי יוסי ארוסה אטו נשואה ואין נראה דאי גרס בברייתא דרדופה רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד א"כ קשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי דהכא גזר אפילו ארוסה אטו נשואה כ"ש דהוה ליה למיגזר נשואה רדופה אטו שאינה רדופה ואפילו גרס בברייתא דרדופה רבי יהודה מ"מ קשיא דהיכי מוכח בפרק מי שהוציאוהו (ג"ז שם) ובגמ' דיחידאה פליג עליה מברייתא דרדופה ותנא קמא דמתניתין הוא ר"מ דלמא ר"מ דרדופה הוא כר' יוסי דמתניתין דלא שרי אלא ליארס אבל לינשא לא וצריכות להמתין שלשה חדשים דקאמר ר"מ היינו מלינשא אבל ליארס מיד שרי ואף על גב דקתני סתמא צריכות להמתין הכי נמי קתני בפרק ד' אחין (לעיל יבמות דף לה. ושם) גבי גיורת ושבויה ואנוסה ומפותה צריכות להמתין סתמא דברי רבי יהודה וע"כ היינו דוקא לינשא דליארס אפי' נשואה שרי הכא ר"י ועוד היכי מוכח בגמ' דהדר ביה ר' יוחנן ממתני' דכרמא דקתני כולן צריכות להמתין דלמא לינשא קאמר אבל ליארס שרי ונראה כמו שפי' רש"י כאן דרבי יוסי שרי נמי ארוסה לינשא ולא פליג ארבי יהודה אלא באיבול לחודיה ומיהו מה שהביא ראיה דשמעינן לרבי יוסי דמיקל בהבחנה טפי מרבי יהודה בסוף פרק ד' אחין (ג"ז שם) אינה ראיה דדלמא בגיורת ואנוסה מיקל משום דמתהפכת שלא תתעבר כדאמרינן לעיל (יבמות דף לה.) אבל לעולם גזר ארוסה אטו נשואה ומברייתא דרדופה היה יכול לדקדק אי גרס בה ר' יוסי דלא גזר אפי' נשואה רדופה אטו שאין רדופה כ"ש דלא גזר ארוסה אטו נשואה והא דפסיק רבי יוחנן כר' יוסי ולא נקט ר' יהודה כיון דשניהם שוין משום שבא לפסוק כרבי יוסי גם באיבול או נקט ר' יוסי כדפי' בקונטרס משום דנימוקו עמו וא"ת כשמגיה בגמרא (לקמן יבמות מג.) אימא רבי יוסי אומר כל הנשים ינשאו ופריך ולית ליה לרבי יוסי להבחין ומאי קשיא ליה נימא דכל הנשים לאו דוקא ואארוסות דוקא קאי ולא אנשואות דמעיקרא נמי לא הוי כל דוקא דלא הוי קאי אלא אנשואות דארוסות שרי אפילו לינשא וי"ל דלא דמי דהשתא הוי כל דוקא וקאי שפיר בין אארוסות בין אנשואות אלא שהדיוק דמשמע יתארסו אין ינשאו לא לא קאי אכל נשים אלא אנשואות לחוד אבל פשטא דמתניתין אכל נשים קאי אבל קשה לר"ת דקתני לקמן בברייתא וכולן לא ינשאו עד שיהו להם שלשה חדשים משמע אפילו ארוסות כמו כל הנשים ודוחק לחלק בין וכולן לכל הנשים ואר"ת דגרס בברייתא דרדופה רבי יוסי מתיר ליארס ול"ג לינשא וגזר ר' יוסי ארוסה אטו נשואה ודוחק הוא למחוק הספרים דבכולהו גרס לינשא ועוד דליארס אפילו נשואה שרי:

יבמות מא.

Navigate the library