יבמות מח:

פרק ד׳ · החולץ

Yevamot 48b · Chapter 4: HaCholetz

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״אָבִיהָ״ — אָבִיהָ מַמָּשׁ, ״אִמָּהּ״ — אִמָּהּ מַמָּשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אָבִיהָ וְאִמָּהּ״ — זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אוֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְגוֹ׳״. ״יֶרַח יָמִים״ — יֶרַח שְׁלֹשִׁים יוֹם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, תִּשְׁעִים יוֹם: ״יֶרַח״ — שְׁלֹשִׁים, ״יָמִים״ — שְׁלֹשִׁים, ״וְאַחַר כֵּן״ — שְׁלֹשִׁים. מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: אֵימָא: ״יֶרַח״ — שְׁלֹשִׁים, ״יָמִים״ — שְׁלֹשִׁים, ״וְאַחַר כֵּן״ — כִּי הָנֵי? קַשְׁיָא. תָּנוּ רַבָּנַן: מְקַיְּימִין עֲבָדִים שֶׁאֵינָם מָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין מְקַיְּימִין. אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ״! אָמַר לוֹ: בְּלוֹקֵחַ עֶבֶד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלֹא הִסְפִּיק לְמוּלוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת ״וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ״ — בְּעֶבֶד עָרֵל כְּתִיב, מַאי מַשְׁמַע? דְּתַנְיָא: ״וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ״ — בְּעֶבֶד עָרֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּעֶבֶד עָרֵל, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּעֶבֶד מָהוּל? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ״, הֲרֵי עֶבֶד מָהוּל אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ״ — בְּעֶבֶד עָרֵל. ״וְהַגֵּר״ — זֶה גֵּר תּוֹשָׁב. אַתָּה אוֹמֵר זֶה גֵּר תּוֹשָׁב, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא גֵּר צֶדֶק? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ״, הֲרֵי גֵּר צֶדֶק אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְהַגֵּר״ — זֶה גֵּר תּוֹשָׁב. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הַגּוֹי וְלֹא רָצָה לָמוּל — מְגַלְגֵּל עִמּוֹ עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לֹא מָל — חוֹזֵר וּמוֹכְרוֹ לְגוֹיִם. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, כְּמַאן — דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא. דְּאִי רַבִּי עֲקִיבָא, הָאָמַר: אֵין מְקַיְּימִין! אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא פַּסְקַהּ לְמִילְּתֵיהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּפַסְקַהּ לְמִילְּתֵיהּ — פַּסְקַהּ. אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא, אָמַר לִי: אִי הָכִי, כִּי אֲמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא בְּלוֹקֵחַ עֶבֶד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, לִישַׁנֵּי לֵיהּ הָא! חֲדָא מִתְּרֵי טַעְמֵי קָאָמַר. שְׁלַח רָבִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אִילְעַאי, וְכׇל רַבּוֹתַי אָמְרוּ לִי מִשְּׁמוֹ: אֵיזֶהוּ עֶבֶד עָרֵל שֶׁמּוּתָּר לְקַיְּימוֹ — זֶה שֶׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְמוּלוֹ. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: כְּמַאן? דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאִי רַבִּי עֲקִיבָא, הָאָמַר: אֵין מְקַיְּימִין! אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אַתְנִי בַּהֲדֵיהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאַתְנִי — אַתְנִי. אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא, וַאֲמַר לִי: אִי הָכִי, כִּי קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא בְּלוֹקֵחַ עֶבֶד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלֹא הִסְפִּיק לְמוּלוֹ — לִישַׁנֵּי לֵיהּ הָא! וְלִיטַעְמָיךְ, לִישַׁנֵּי לֵיהּ הָךְ! אֶלָּא, חַד מִתְּרֵי וּתְלָת טַעְמֵי קָאָמַר. יְתֵיב רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי וְרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אַקִּילְעָא דְּרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי: עִיר אַחַת הָיְתָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא רָצוּ עֲבָדֶיהָ לָמוּל, וְגִלְגְּלוּ עִמָּהֶם עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְחָזְרוּ וּמְכָרוּם לְגוֹיִם. כְּמַאן — כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הַגּוֹי וְלֹא רָצָה לָמוּל — מְגַלְגֵּל עִמּוֹ עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, לֹא מָל — חוֹזֵר וּמוֹכְרוֹ לְגוֹיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין מְשַׁהִין אוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי הֶפְסֵד טְהָרוֹת. וּבָעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר אֵין מְשַׁהִין אוֹתוֹ כׇּל עִיקָּר, שֶׁמָּא יִשְׁמַע דָּבָר וְיֵלֵךְ וְיֹאמַר לַחֲבֵרוֹ גּוֹי. תַּנְיָא, רַבִּי חֲנַנְיָא בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה גֵּרִים בִּזְמַן הַזֶּה מְעוּנִּין, וְיִסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן — מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִיְּימוּ שֶׁבַע מִצְוֹת בְּנֵי נֹחַ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר — כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵי. אֶלָּא מִפְּנֵי מָה מְעוּנִּין — לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת כְּיִשְׂרָאֵל. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר: לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה, אֶלָּא מִיִּרְאָה. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁשִּׁהוּ עַצְמָם לְהִכָּנֵס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא, מַאי קְרָאָה: ״יְשַׁלֵּם ה׳ פׇּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת וְגוֹמֵר״.

כי הני - ששים ואחר כן תבא אליה אחר שיעור אחר כזה תבא אליה: הרי הוא אומר וינפש בן אמתך - והאי בעבד ערל כתיב כדמפרש לקמן: בין השמשות של ע"ש ולא הספיק למולו - ומזהירו הכתוב לרבו על עבדו לנוח ביום המחרת ולא על שבת הבאה שהרי צריך למולו בשבת זו וכיון דמל מקרא אחר נפקא מלמען ינוח עבדך דלקמן מוקי לה בעבד שמל: גר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת דמחלל את השבת כעובד עבודת כוכבים: האמר אין מקיימין - אפילו יום אחד: ה"מ - דאין מקיים: היכא דלא פסקא למילתיה - דלא קיבל מעולם להתגייר ולא פסק מגיותו: אבל היכא דפסקא למילתיה - בשעת לקיחתו ונתפייס להתגייר ואחר כך חזר בו מגלגלין שמא יחזור ויתרצה לשון מורי: לישנא אחרינא ה"מ - דאין מקיימין היכא דלא פסק למילתיה שמקיימין סתם אבל היכא דפסק דאמר לו הריני מגלגל עמך י"ב חדש ואם לא תמול אמכור אותך מותר דהוי גביה כשכיר בעלמא: לשמעתא - האי תרוצא דרב פפא דהיכא דפסק למילתיה משהינן: לישני ליה הא - כגון דפסק למילתיה דיכול לקיימו כל י"ב חדש: חד מתרי טעמי - שני ליה: וכל רבותי אמרו לי משמיה - דרבי אלעאי: הפסד טהרות - שמטמא את התרומות דעובד כוכבים גזרו עליו שיהא טמא כזב לכל דבריו: לספר - מרק"א (גבול, סְפַר) בלע"ז כרך המבדיל בין ארץ ישראל לארץ העמים: שלא קיימו ז' מצות - בעודן עובדי כוכבים ועד השתא לא איפרעו מינייהו דפורענות גנוזה להם לעתיד לבא אבל כשמתגיירין נפרעין מהם כדי למרק חובתן: כקטן שנולד - ואינו נענש על שעבר: מיראה - מיראת גיהנם והפורענות האמורה עליהם: אשר באת - שמיהרת ולא איחרת:

רבי אליעזר אומר אביה כו' - למיסבר קראי פליגי אי נמי נפקא מינה אם מתו אביה ואמה או נתגיירו וריב"ן פירש דלר"ע צריכה שתכפור בעבודת כוכבים קודם שתבעל לו ולפירושו לא אתי כר"ע הא דקתני לעיל בד"א שלא קיבלה עליה: ירח שלשים יום - וכן בפ"ק דנזיר (דף ה. ושם) ואימא שלשים יום כדכתיב עד חדש ימים משמע דסתם חדש שלשים והא דאמרי' בר"ה (דף יט:) ובסנהדרין (דף יא. ושם) כמה עיבור שנה שלשים יום רשב"ג אומר חודש היכא דמוכח שאני: אין מקיימין - פירש ריב"ן שלא ינסך יינו וקשיא לר"י דא"כ כי אתני בהדיה נמי ועוד דמתשובתו של ר' ישמעאל משמע דמדאורייתא פליגי ונראה לר"י דטעמא דר' עקיבא לפי שצוה הקב"ה לאברהם למול עבדיו לכך אסור לקיים שאינם מולין: זה גר תושב - פירש בקונטרס שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ומחלל שבת כעובד עבודת כוכבים וקשה דאם כן נפישי להו משבע מצות ובמסכת ע"ז (דף סד:) משמע דבשבע מצות שקבלו בני נח איקרי גר תושב ועוד דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) אמרי' דעובד כוכבים ששבת חייב מיתה אפילו בחול כל שכן בשבת ובפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט. ושם) קאמר ר"ע דגר תושב אין מוזהר על השבת ונראה דהכא בעושה מלאכה לצורך ישראל דומיא דוינפש בן אמתך: היכא דלא פסקא וכו' - פר"ת דהני מילי אדר' יהושע קאי ולא פסקא למילתיה היינו שכל שעה דוחה אותו מיום ליום שימול אבל היכא דפסקא למילתיה שלא ימול כלל התם אין מקיימין ולא משמע כן דה"מ אדר"ע קאי ונראה לר"י כפירושו אבל אדר"ע קאי דהיכא דנתרצה למול ודוחהו התם אין מקיימין הואיל ומצוה למול דשהויי מצוה לא משהינן אבל היכא דפסק שלא ימול אינו מחויב למולו בעל כרחו ומגלגל י"ב חדש עמו אולי יתרצה וכן פי' בשערי דרב האי בשער רביעי: שאין עושין מאהבה אלא מיראה - בפרק נוטל (בסוטה דף כב: ושם) משמע ששניהם רעים ובפרק כשם (שם דף לא. ושם) משמע דשניהם לשבח ואומר ר"י דמאהבת המקום ומיראת המקום הוו תרוייהו לשבח מאהבת אדם ומיראת אדם תרוייהו לגריעותא או כמו שפירש שם בקונט' מאהבת שכר וכגון שאם לא יהיה לו שכר תוהא על הראשונות ואין עושה אלא על מנת לקבל פרס ומיראה היינו מיראת עונש אבל הכא קשה דנקט מאהבה לשבח ומיראה לגריעותא והוי מצי למימר איפכא או תרוייהו לגריעותא או תרווייהו לשבח: אשר באת לחסות - פירוש שמיהרת ותימה דבפ' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר דף כג: ושם) אומר רות בת בנו של עגלון בנו של בלק מלך מואב היתה וכשתחשוב שנותיו של אהוד שהרג עגלון עד סוף ימים של אבצן דהיינו בועז תמצא יותר ממאתים שנה ולעת זקנתו נשאה דכתיב לבלתי לכת אחרי הבחורים וי"ל דבת בנו של עגלון לאו דוקא אלא כלומר דמזרעו היתה כמו בן בנו של נמרוד הרשע (חגיגה דף יג.) ובקרא קרי לה נערה: