יבמותנו.
טוען את הדף…
מִכָּאן וְאֵילָךְ — אֵינוֹ אֶלָּא נְשִׁיקָה, וּפָטוּר עָלֶיהָ. וּפְלִיג אַדִּשְׁמוּאֵל. אֶחָד הַמְעָרֶה וְאֶחָד הַגּוֹמֵר — קָנָה. מַאי קָנָה? רַב אָמַר: קָנָה לַכֹּל, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לֹא קָנָה אֶלָּא לִדְבָרִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה: לִירַשׁ בְּנִכְסֵי אֶחָיו, וּלְפוֹטְרָהּ מִן הַיִּיבּוּם. מִן הַנִּשּׂוּאִין — לְדִבְרֵי הַכֹּל אָכְלָה, דְּהָא הֲוָת קָאָכְלָה מֵעִיקָּרָא. כִּי פְּלִיגִי מִן הָאֵירוּסִין. רַב אָמַר: אוֹכֶלֶת, דְּהָא רַבִּי רַחֲמָנָא בִּיאַת שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כִּי רַבִּי רַחֲמָנָא, לְאוֹקְמֵיהּ בִּמְקוֹם בַּעַל, לְאַלּוֹמֵי מִבַּעַל — לָא. וְאַזְדָּא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּל שֶׁהַבַּעַל מַאֲכִיל — יָבָם מַאֲכִיל, וְכֹל שֶׁאֵין הַבַּעַל מַאֲכִיל — יָבָם אֵינוֹ מַאֲכִיל. מֵיתִיבִי: בַּת יִשְׂרָאֵל פִּקַּחַת שֶׁנִּתְאָרְסָה לְכֹהֵן פִּקֵּחַ, וְלֹא הִסְפִּיק לְכוֹנְסָהּ עַד שֶׁנִּתְחָרֵשׁ — אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. מֵת, וְנָפְלָה לִפְנֵי יָבָם חֵרֵשׁ — אוֹכֶלֶת, וּבָזוֹ יָפֶה כֹּחַ הַיָּבָם מִכֹּחַ הַבַּעַל. בִּשְׁלָמָא לְרַב נִיחָא — אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא! אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל, אֵימָא הָכִי: וְלֹא הִסְפִּיק לְכוֹנְסָהּ עַד שֶׁנִּתְחָרֵשׁ — אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, כָּנַס וְאַחַר כָּךְ נִתְחָרֵשׁ — אוֹכֶלֶת. מֵת וְנָפְלָה לִפְנֵי יָבָם חֵרֵשׁ — אוֹכֶלֶת. וּמַאי ״בָּזוֹ״? דְּאִילּוּ בַּעַל חֵרֵשׁ מֵעִיקָּרָא — לֹא אוֹכֶלֶת. וְאִילּוּ יָבָם חֵרֵשׁ מֵעִיקָּרָא — אָכְלָה. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מִן הָאֵירוּסִין — דִּבְרֵי הַכֹּל לָא אָכְלָה, דְּהָא לָא אָכְלָה בְּחַיֵּי בַעַל. כִּי פְּלִיגִי מִן הַנִּשּׂוּאִין. רַב אָמַר: אוֹכֶלֶת, דְּהָא הֲוָת אָכְלָה מֵעִיקָּרָא, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, כִּי רַבִּי רַחֲמָנָא בִּיאַת שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד — לִדְבָרִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה, אֲבָל לְכֹל מִילֵּי — לָא. וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּל שֶׁהַבַּעַל מַאֲכִיל — יָבָם מַאֲכִיל! אֵימָא: כׇּל בִּיאָה שֶׁהַבַּעַל מַאֲכִיל בָּהּ — יָבָם מַאֲכִיל בָּהּ, וְכׇל בִּיאָה שֶׁאֵין הַבַּעַל מַאֲכִיל בָּהּ — אֵין הַיָּבָם מַאֲכִיל בָּהּ. מֵיתִיבִי: בַּת יִשְׂרָאֵל פִּקַּחַת שֶׁנִּתְאָרְסָה לְכֹהֵן פִּקֵּחַ, וְלֹא הִסְפִּיק לְכוֹנְסָהּ עַד שֶׁנִּתְחָרֵשׁ — אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. מֵת, וְנָפְלָה לִפְנֵי יָבָם חֵרֵשׁ — אוֹכֶלֶת. וּבָזוֹ יָפֶה כֹּחַ יָבָם מִכֹּחַ בַּעַל. בִּשְׁלָמָא לְרַב — מְתָרֵץ כִּדְתָרֵיץ מֵעִיקָּרָא. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא! קַשְׁיָא. תָּנוּ רַבָּנַן: בַּת יִשְׂרָאֵל פִּקַּחַת שֶׁנִּתְאָרְסָה לְכֹהֵן פִּקֵּחַ, וְלֹא הִסְפִּיק לְכוֹנְסָהּ עַד שֶׁנִּתְחָרֵשׁ — אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. נוֹלַד לָהּ בֵּן — אוֹכֶלֶת. מֵת הַבֵּן, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אוֹכֶלֶת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי נָתָן? אָמַר רַבָּה: הוֹאִיל שֶׁכְּבָר אָכְלָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּיסֵּת לְכֹהֵן וּמִית לֵיהּ, תֵּיכוֹל, שֶׁכְּבָר אָכְלָה! אֶלָּא כֵּיוָן דְּמִית לֵיהּ, פְּקַעָ לֵיהּ קְדוּשְׁתֵּיהּ מִינַּהּ. הָכָא נָמֵי: כֵּיוָן דְּמִית לֵיהּ, פְּקַעָ קְדוּשְׁתֵּיהּ מִינַּהּ! אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: קָסָבַר רַבִּי נָתָן נִשּׂוּאֵי חֵרֵשׁ מַאֲכִילִין בִּתְרוּמָה, וְלָא גָּזְרִינַן נִשּׂוּאֵי חֵרֵשׁ אַטּוּ קִדּוּשֵׁי חֵרֵשׁ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי הָכִי, נוֹלַד לָהּ בֵּן לְמָה לִי? מִשּׁוּם רַבָּנַן. וְלִיפְלוֹג רַבִּי נָתָן עֲלַיְיהוּ בְּרֵישָׁא! שָׁבֵיק לְהוּ לְרַבָּנַן עַד דִּמְסַיְּימִי מִילְּתַיְיהוּ וַהֲדַר פְּלִיג עֲלַיְיהוּ. אִי הָכִי, לִיתְנֵי: מֵת הַבֵּן אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אוֹכֶלֶת! קַשְׁיָא. וְכֵן הַבָּא עַל אַחַת מִכׇּל הָעֲרָיוֹת. אָמַר רַב עַמְרָם: הָא מִלְּתָא אֲמַר לַן רַב שֵׁשֶׁת,מכאן ואילך - מהכנסת עטרה ולמטה אינו אלא נשיקה ופטור ומדפטר בנשיקה ודאי פליג אדשמואל דנשיקה קרי לה העראה והעראה רבינן לה לחיובי: קנה לכל - באחת מן הביאות גרועות הללו קנה לה לכל דבר ואוכלת בתרומה מיד אם כהן הוא אפי' הלך למדינת הים ולא בא עליה ביאה גמורה: האמורים בפרשה - בפרשת יבמים שכתב בה מקרא זה יבמה יבא עליה דדרשינן ליה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון: לירש - דכתיב יקום על שם אחיו (דברים כ״ה:ו׳): ולפוטרה מייבום - דאם מת ולו בנים מאשה אחרת מותרת לשוק או אם הוציאה בגט לא בעיא חליצה או אם היתה לה צרה נפטרה בביאתו של זו: מן הנשואין - היכא דנפלה לפניו מן הנשואין שכבר היתה אוכלת בימי אחיו וכשמת ובטל קנינו פסקה מלאכול דכ"ע לא פליגי דקניא לה הך ביאה גרועה להאכילה: לאוקמיה במקום בעל - שאם היתה אוכלת בחייו תאכל בשביל זה אבל לאלומי מבעל דבחיי הבעל לא היתה אוכלת דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה האי נמי לא אלים מיניה ודוקא בביאה בלא דעת קנין אבל בביאה גמורה אשתו גמורה היא ואוכלת אפי' לשמואל: אין היבם מאכיל - בביאה גרועה: אינה אוכלת - (דהך חופה לאו חופה היא) דגזרינן נשואי חרש אטו קידושי חרש כדאמרינן לקמן: מת - חרש זה לאחר שכנסה ונפלה לפני יבם חרש: אוכלת - דלא גרעה ביאת חרש מביאת שוגג וזנות ואונס שאין מתכוין לקנות ורבייה רחמנא לגבי יבם: לשמואל קשיא - דהא לא הוה אכלה מעיקרא וקאכלה השתא: אימא כנסה ואח"כ נתחרש אוכלת - מת אחר שכנסה ונתחרש ונפלה כו' אוכלת דהא אכלה מעיקרא: ומאי בזו - יפה כחו ומאי ייפוי כח איכא הא בעל נמי חרש הוא ומאכילה: חרש מעיקרא - קודם שכנסה: דהא אכלה מעיקרא - והשתא הדרא בהך ביאה דהא רחמנא רבייה: כל ביאה שהבעל מאכיל - כגון ביאת חופה: בשלמא לרב - אע"ג דהא מתני' פריכא ליה דקתני אכלה ואע"ג דלא אכלה מעיקרא והויא כנופלת מן האירוסין דאמרן לא אכלה אפי' לרב: מתרץ לה כדמתרצינן מעיקרא - אליבא דשמואל חסורי מחסרא והכי קתני כנסה ואח"כ נתחרש אוכלת מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת דהא אכלה מעיקרא: אלא לשמואל - דאפי' האוכלת בחיי בעלה אינה אוכלת בשביל היבם בביאה גרועה: קשיא - דהא ביאת חרש כביאת שוגג ואונס היא בלא כוונת קנין ואכלה: נולד לה בן אוכלת - בשביל בנה כדכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו (ויקרא כ״ב:י״א) קרי ביה יאכילו: מת הבן - והאב קיים: ר' נתן אומר אוכלת - בשביל בעלה: ומית ליה - בלא בן: קסבר ר' נתן נשואי חרש - דקדשה כשהוא פקח מאכילין בתרומה דמדאורייתא משעת אירוסין אוכלת דכתיב (שם) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו מיד ורבנן הוא דגזרי עד שתכנס לחופה משום גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותה כדאמרינן בכתובות באע"פ (כתובות דף נז:) הלכך כיון דהאי בשעת קנין הוי בן דעת והשתא הכניסה לחופה וליכא למיגזר שמא תשקה אכלה אבל לא גזרינן נשואי חרש אטו קידושי חרש דלאו בר קנין הוא ורבנן דאסרי גזרי נשואי חרש דהוי בן דעת בשעת קידושין אטו היכא דקדשה כשהוא חרש דקנינו לאו קנין: נולד לה בן למה לי - בלא בן נמי אכלה לרבי נתן: משום רבנן - לאשמועינן היכא דנולד לה בן מודו: והדר פליג עלייהו - ואוכלת דקאמר רבי נתן אכולה מילתא קאי בין אסיפא דמת הבן בין ארישא קודם שנולד לה בן דקאמרי רבנן אינה אוכלת: אי הכי - דרבי נתן ארישא נמי פליג ומנטר הוא דנטר לרבנן עד סיומא: ליתני מת הבן אינה אוכלת רבי נתן אומר אוכלת - דתיהוי כולה מילתא דרבנן כחדא והדר ליפלוג רבי נתן אכולה אבל השתא ליכא למימר דנטר להו אסיומא ובמת הבן לחודא פליג:לדברים האמורים - אע"ג דכל שאר דברים כתובים נמי בפרשה כדדרשינן כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר כיון דביאת שוגג לא קני בעלמא סברא הוא דלא רבייה אלא לדברים המפורשים בפרשה בהדיא כגון לירש בנכסי אחיו דכתיב יקום על שם אחיו לנחלה ולפטור אשת אחיו מן היבום דכתיב לו לאשה ולא לאחיו לאשה דפקע מינה זיקת אחיו ולפטור צרתה דכתיב בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים דהנהו דברים הוו לאוקמיה במקום בעל אבל בתרומה לא אכלה ע"י ביאה גרועה ולא יורשה ולא מיטמא לה ולא מיפר נדריה דהיינו לאלומי מבעל אבל מן הנשואין זכאי בכולהו דלא הוי אלא לאוקמיה במקום בעל דילפינן מהני דכתיבי ולא פליגי אלא בביאת שוגג וכיוצא בה אבל בהעראה דקניא נמי בעלמא וביאה היא לכל דבר לא פליגי בה ומה שקבע מחלוקתן כאן אמתני' דאחד הגומר ואחד המערה לאו משום דעלה פליגי אלא משום דמסיים בה קנה דקאי נמי אביאת שוגג כן נראה לר"י ובירושלמי איכא פלוגתייהו ואיכא דמוקי פלוגתייהו בהעראה: מן הנשואין כ"ע לא פליגי דאכלה - ע"י ביאה וה"ה דהוה מצי למינקט לענין ליורשה ולהטמא לה ולהפר נדריה אלא נקט אכילת תרומה לרבותא וכ"ש לשאר דברים דזימנין שהיא כאשתו לכל דבר ולא אכלה בתרומה כדאמר בכתובות בפ' נערה (כתובות דף מח: ושם) מסורה לכל חוץ לתרומה גבי מסר האב לשלוחי הבעל. [וע' היטב תוס' סוטה כד: ד"ה דהאמר רב]: מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת - וא"ת ואמאי אוכלת וניחוש לסימפון שהרי לא בדקה שלא הספיק לכונסה עד שנתחרש וא"כ אינה זקוקה לו ולקמן נמי דקאמר דגזרינן נישואין דחרש אטו קידושין תיפוק ליה משום סימפון ולר' נתן נמי אמאי אוכלת ואור"י דלא חיישינן לסימפון אלא כשיכול הדבר להתגלות שיש סימפון ויהיו קידושי טעות אבל הכא דנתחרש לא חיישינן שמא יתפקח וימצא סימפון: כל ביאה שהבעל מאכיל בה - אי ביאה אירוסין עושה אר"י דכל ביאה שהבעל מאכיל בה ע"י חופה שאחריה קאמר: