יבמותפ.
טוען את הדף…
שֶׁלֹּא רָאָה שָׁעָה אַחַת בְּכַשְׁרוּתוֹ. מְנָא יָדְעִינַן? אָמַר אַבָּיֵי: כׇּל הַמֵּטִיל מַיִם וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה כִּיפָּה. מִמַּאי הָוֵאי? דְּאָפְיָה אִימֵּיהּ בְּטִיהֲרָא וְשָׁתְיָא שִׁיכְרָא מַרְקָא. אָמַר רַב יוֹסֵף: הַיְינוּ דְּשָׁמַעְנָא לְאִמִּי דְּאָמַר: ״כֹּל שֶׁמִּמְּעֵי אִמּוֹ לָקוּי״, וְלָא יָדַעְנָא מַאי נִיהוּ. וְלֵיחוּשׁ שֶׁמָּא הִבְרִיא בֵּינָתַיִם! כֵּיוָן דִּתְחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ לָקוּי — לָא חָיְישִׁינַן. מֵתִיב רַב מָרִי, רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים יוֹם! לְחַד אֵבֶר חָיְישִׁינַן, לְכוּלֵּיהּ גּוּפָא לָא חָיְישִׁינַן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לֹא כִּי וְכוּ׳. וּרְמִינְהוּ: בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — יָבִיאוּ רְאָיָה שֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים, וְהוּא הַסָּרִיס — לֹא חוֹלֵץ וְלֹא מְיַיבֵּם. בַּת עֶשְׂרִים וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — יָבִיאוּ רְאָיָה שֶׁהִיא בַּת עֶשְׂרִים, וְהִיא הָאַיְלוֹנִית — לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת, דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה בְּנֵי שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַזָּכָר כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל, וּנְקֵבָה כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, מִפְּנֵי שֶׁהָאִשָּׁה מְמַהֶרֶת לָבֹא לִפְנֵי הָאִישׁ! אָמַר רָמֵי בַּר דִּיקּוּלֵי אָמַר שְׁמוּאֵל: חָזַר בּוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מֵהֵי הֲדַר בֵּיהּ? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: סְרִיס חַמָּה — חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁכֵּן בְּמִינָן מִתְרַפְּאִין בַּאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לְעוֹלָם לָא הֲדַר בֵּיהּ. וְכִי תְּנַן הָהִיא — לָעוֹנָשִׁין. אִיתְּמַר: אָכַל חֵלֶב, מִבֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה [וְיוֹם אֶחָד] עַד בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְנוֹלְדוּ בּוֹ סִימָנֵי סָרִיס, וּלְאַחַר מִכָּאן הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. רַב אָמַר: נַעֲשֶׂה סָרִיס לְמַפְרֵעַ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: קָטָן הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: לְרַב, אַיְלוֹנִית לְרַבִּי מֵאִיר יְהֵא לָהּ קְנָס! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִקַּטְנוּתָהּ יָצְתָה לְבֶגֶר. אֲמַר לֵיהּ: כֹּל כִּי הָנֵי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא יִתְאַמְּרוּ מִשְּׁמַאי. דְּתַנְיָא: אֵין הַסָּרִיס נִידּוֹן כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה — לְפִי שֶׁאֵין בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִידּוֹן אֶלָּא בַּחֲתִימַת זָקָן הַתַּחְתּוֹן. וְאֵין אַיְלוֹנִית נִידּוֹנֶית כְּנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה — שֶׁמִּקַּטְנוּתָהּ יָצְתָה לְבֶגֶר. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: סִימָנֵי סָרִיס, וְאַיְלוֹנִית וּבֶן שְׁמֹנֶה אֵין עוֹשִׂין בָּהֶן מַעֲשֶׂה — עַד שֶׁיְּהוּ בֶּן עֶשְׂרִים. וּבֶן שְׁמֹנֶה מִי קָחָיֵי? וְהָתַנְיָא: בֶּן שְׁמֹנֶה — הֲרֵי הוּא כְּאֶבֶן, וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ, אֲבָל אִמּוֹ שׁוֹחָה עָלָיו וּמְנִיקָתוֹשלא ראה שעה אחת בכשרותו - שלקה ממעי אמו: כיפה - אדול"ר שאין קילוח השתן הולך למרחוק כשהוא מטיל כלפי מעלה ואין נעשה ככיפה: דאפיה אימיה - לחם בתנור: בטיהרא - שמחממתה חום התנור וחום הצהרים: שיכרא מרקא - שכר מזוג. ואיכא דאמרי חזק: ולא ידענא מאי ניהו - כלומר ולא ידענא ממאי הוי. לישנא אחרינא ה"ג היינו דשמענא לאמי כל שממעי אמו לקוי ולא ידענא מאי היא כלומר לא הוה ידענא אהיכא קאי אבל השתא ודאי ידענא דסריס חמה קמפרש ואזיל: וליחוש שמא הבריא בינתים - שעה אחת ואשתכח דהוה ליה שעת הכושר: בודקין אותו - בבכורות קאי. חוורור והמים הקבועים הרי זה מום ואיזה הוא חוורור הקבוע כל ששהה שמונים יום רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר בודקין אותו שלש פעמים בתוך פ' יום בראש פ' ובאמצע פ' ובסוף פ' אבל בבדיקה תחלה וסוף לא סגי שמא בינתים עבר ונמצא שאין קבוע ולא אמרינן הואיל ותחלתו וסופו לקוי ודאי לא עבר: לחד אבר - לעין: לכוליה גופא - סריס חמה מחמת חולי כל הגוף הוא: יביאו ראיה - אם ב"ד מצריכין את היבמה לחלוץ ולייבם יביאו קרובי היבמה ראיה שהוא בן כ' ותיפטר בלא חליצה ויבום: והוא הסריס - כלומר ונולדו בו סימני סריס. והכי מפרש בנדה בפ' יוצא דופן (נדה דף מז:) דאי לא נולדו לו סימני סריס אמרינן האי דלא מייתי משום קטנות הוא ומחזקינן ליה כקטן עד רוב שנותיו: הזכר כדברי ב"ה - אלמא לר' אליעזר סריס חמה לא חליץ: ת"ש כו' - כי מתני' וסמי הך דלעיל מקמי תרתי ושמע מינה מההיא הדר ביה. אי נמי מדקא מייתי מעשה דאלכסנדריא לדבריו ש"מ מההיא דלעיל הדר ביה וממתניתין ליכא למיפשט הכי דקתני שיש לו רפואה משום דמשמע דמסברא קאמר הכי: וכי תנן ההיא - הזכר כדברי ב"ה לאו אמאי דאמרי לא חולץ אלא לאשמועי' דעד שיהא בן עשרים חשבינן ליה קטן אם לא הביא ומכאן ואילך אמרינן גדול הוא אם לא הביא אלא שהוא סריס וחייב בעונשין שבתורה: איתמר - גרסינן: מבן י"ב עד י"ח - אתינוקת קאי כרבי אליעזר דאמר נקבה כב"ש ומרישא נמי שמעינן ליה דקאמר י"ב ויום אחד ואי בתינוק אין זמנו להביא עד י"ג שנה ויום אחד בפ' יוצא דופן (נדה דף מו.): מבן י"ב - דפחות מי"ב ולא הביאה ודאי קטנה היא דזמן הבאת ב' שערות לתינוקת מי"ב ואילך בפ' יוצא דופן במסכת נדה (שם): נעשה סריס למפרע - איידי דאיירי בלשון זכר קתני סריס כיון שעברה שמנה עשרה כרבי אליעזר ולא הביא אע"פ שחזר והביא אינו כלום דלא אמרינן כיון דהשתא אייתי איגלאי מילתא דעד השתא קטן הוה דבשערות תליא מילתא אלא בסריס מחזקינן ליה וחשבינן לה בת עונשין משנים עשר ואילך שהיתה ראויה להביא דאמר האי דלא אייתי משום דסריס הוה והא דתניא לקמן דאפילו הביא לאחר מכאן הרי הוא כסריס לכל דבריו למפרע הוא דקאמר ומשנים עשר הויא גדולה וסריס הוה: ושמואל אמר קטן היה באותה שעה - דלא מחזקינן ליה בגדול אלא משמונה עשר ואילך שהוא מוחזק בסריס והא דתניא לקמן הרי הוא כסריס לכל דבריו מכאן ולהבא קאמר אבל למפרע הוי קטן. והוא הדין נמי דאפילו לא הביא לאחר זמן קחשיב ליה שמואל קטן עד י"ח ומשום רב נקיט ליה לאשמועינן רבותא דאע"ג דחזר והביא סריס הוא: לרב - דאמר נעשה גדול למפרע מי"ב ואילך: איילונית לר"מ יהא לה קנס - חמשים כסף אלמה תניא במסכת כתובות (דף לה:) איילונית אין לה לא קנס ולא פתוי באלו נערות ומוקמינן לה כר"מ דאמר קטנה אין לה קנס ואיילונית הואיל ואין לה שערות קטנה היא בימים שהיתה ראויה לנערות ולא אמרינן כיון שעברו י"ח ולא הביאה נעשית גדולה למפרע לחייב קנס את האונסה בימי נערות: א"ל אביי מקטנותה יצתה לבגר - לעולם נעשית גדולה למפרע והא דאין לה קנס לר"מ משום דמקטנותה יצתה לבגר דנערות בסימנים תלוין וזו שאין לה סימנים חשבינן כל ימי קטנותה קטנה ובימי נערות בוגרת וזו וזו לר"מ אין לה קנס אבל לרבנן איילונית בימי קטנותה יש לה קנס דרבנן פליגי עליה ואמרי קטנה יש לה קנס ימי קטנות עד שנים עשר שנה ויום אחד: א"ל - רב יוסף שפיר קאמרת וכל כי הני מילי מעלייתא כו': סימני סריס ואיילונית אין עושין בהן מעשה - להחזיקם בגדולים וסריסים עד שיהו בני עשרים ולא הביאו ומשנים עשר עד עשרים מצפים להם אם יביאו הרי הם קטנים עד עכשיו ואם לא יביאו גדולים הם: ובן ח' - שנולד לח' חדשים אין עושין בו מעשה להחזיקו כבן קיימא בשביל סימנים כלומר אע"פ שגמרו סימני שערו וצפרניו כשנולד אפ"ה לא אמרינן בר קיימא הוא ודאי עד שיהיה בן עשרים שנה:אכל חלב מבן י"ב שנה ועד בן י"ח - בנקבה איירי וכר' אליעזר ואיידי דנקט לשון זכר נקט סימני סריס ולא נקט סימני אילונית דלא מסתבר למימר דסברי לה כב"ש: ולאחר מכאן הביא שערות - רבותא נקט דאף על פי שהביא שערות לא אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע שהיה קטן עד עכשיו שהביא שערות אלא חשיב ליה גדול לרב משתים עשרה ולשמואל מי"ח: נעשה סריס למפרע - ולקי על חלב שאכל דלא חשיב התראת ספק אע"ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלאי למפרע שהיה גדול בשעת התראה ולא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה (מכות טז.) דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידיע איזהו אביו: אילונית לר"מ יהא לה קנס - לשמואל ניחא כיון שימי קטנות נמשכים עד י"ח א"כ אין כאן נערות דימי נערות הם בששה חדשים הסמוכים לשתים עשרה כשפוסקין אז ימי קטנות אבל לרב יהא לה קנס שפוסקין בזאת ימי קטנות כמו בשאר נשים: והא תניא בן שמונה אסור לטלטלו - ואם יכול להיות בר קיימא לא היה אסור לטלטלו ומשני הב"ע שגמרו סימנים דע"י סימנים יש היכירא להוציאו מתורת נפל בכ' שנה לרבנן כדאשכחן לרבי דכי גמרו סימנים חשיב בר קיימא בשלשים יום כשאר ולדות ומילתיה דר' אבהו כרבנן אבל אין לפרש דלרבנן אין יוצא לעולם מתורת נפל ולרבי בכ' שנה ור' אבהו כרבי דא"כ כי פריך ארבה תוספאה כמאן כרבי הוה ליה למיפרך אר' אבהו דקאי ביה ועוד דאם כן רבה תוספאה אפילו כרבי לא אתי דלא חשיב לר' בר קיימא לומר דאישתהי אלא ע"י הוכחה יתירא שחי כ' שנה אלא נראה לר"י כדפירשנו ונראה דאפילו נגמרו סימנים דאסור לטלטלו דבתוספתא בתר ההיא דבן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו קתני איזהו בן שמונה שלא כלו לו חדשיו והיינו אפילו גמרו דאין יוצא מתורת נפל בשלשים יום אלא ע"י עשרים ומילתא דלא שכיח היא ואסור לטלטלו: