Yevamot 92a · Talmud

כֹּל קָלָא דְּבָתַר נִשּׂוּאִין לָא חָיְישִׁינַן! מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וַאֲתַאי לְבֵי דִינָא וּשְׁרֵינַן, כְּקָלָא דְּקַמֵּי נִשּׂוּאִין דָּמֵי וְתִיתְּסַר, קָא מַשְׁמַע לַן. נִיסֵּת עַל פִּי בֵּית דִּין תֵּצֵא וְכוּ׳. אָמַר זְעֵירִי: לֵיתַהּ לְמַתְנִיתִין, מִדִּתְנַן בֵּי מִדְרְשָׁא. דְּתָנֵי בֵּי מִדְרְשָׁא: הוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁשָּׁקְעָה חַמָּה, וּלְבַסּוֹף זָרְחָה — אֵין זוֹ הוֹרָאָה, אֶלָּא טָעוּת. וְרַב נַחְמָן אָמַר: הוֹרָאָה הִיא. אָמַר רַב נַחְמָן: תֵּדַע דְּהוֹרָאָה הִיא, דִּבְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ עֵד אֶחָד לָא מְהֵימַן וְהָכָא מְהֵימַן, מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּהוֹרָאָה הִיא. אָמַר רָבָא: תֵּדַע דְּטָעוּת הוּא, דְּאִילּוּ הוֹרוּ בֵּית דִּין בְּחֵלֶב וּבְדָם לְהֶיתֵּירָא, וַהֲדַר חֲזוֹ טַעְמָא לְאִיסּוּרָא, כִּי הָדְרִי וְאָמְרִי לְהֶיתֵּירָא — לָא מַשְׁגְּחִינַן בְּהוּ. וְאִילּוּ, הֵיכָא דַּאֲתָא עֵד אֶחָד — שְׁרֵינָא. אֲתוֹ תְּרֵי — אֲסַרְנָא. כִּי הֲדַר אֲתָא עֵד אַחֲרִינָא — שָׁרֵינַן לַהּ. מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דְּטָעוּת הוּא?! וְאַף רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר דְּטָעוּת הוּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר, וְתָבִיא חַטַּאת שְׁמֵינָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּטָעוּת הוּא — מִשּׁוּם הָכִי מַתְיָא קׇרְבָּן, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּהוֹרָאָה הִיא, אַמַּאי מַתְיָא קׇרְבָּן? וְדִלְמָא קָסָבַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר יָחִיד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין חַיָּיב?! אִם כֵּן, מָה ״יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר״. הוֹרוּהָ בֵּית דִּין לְהִנָּשֵׂא כּוּ׳. מַאי ״קִלְקְלָה״? רַבִּי אֶלְיעָזָר אוֹמֵר: זִינְּתָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. מַאן דְּאָמַר זִינְּתָה — כׇּל שֶׁכֵּן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. מַאן דְּאָמַר אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, אֲבָל זִינְּתָה — לָא. מַאי טַעְמָא — [דְּאָמְרָה] אַתּוּן הוּא דְּשַׁוִּיתוּן פְּנוּיָה. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הוֹרוּהָ בֵּית דִּין לְהִנָּשֵׂא וְהָלְכָה וְקִלְקְלָה, כְּגוֹן: אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט — חַיֶּיבֶת בְּקׇרְבָּן עַל כׇּל בִּיאָה וּבִיאָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: קׇרְבָּן אֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁאִם נִשֵּׂאת לַחֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם — שֶׁחַיֶּיבֶת בְּקׇרְבָּן עַל כׇּל אֶחָד וְאֶחָד, הוֹאִיל וְגוּפִין מוּחְלָקִין. מַתְנִי׳ הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וּבְנָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ: מֵת בַּעְלִיךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנֵךְ, וְנִשֵּׂאת, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָהּ: חִילּוּף הָיוּ הַדְּבָרִים — תֵּצֵא, וְהַוָּלָד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן מַמְזֵר. אָמְרוּ לָהּ: מֵת בְּנֵךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִיךְ, וְנִתְיַיבְּמָה, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָהּ: חִילּוּף הָיוּ הַדְּבָרִים — תֵּצֵא, וְהַוָּלָד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן מַמְזֵר. אָמְרוּ לָהּ: מֵת בַּעְלִיךְ וְנִיסֵּת, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָהּ: קַיָּים הָיָה וָמֵת — תֵּצֵא, וְהַוָּלָד רִאשׁוֹן — מַמְזֵר, וְהָאַחֲרוֹן — אֵינוֹ מַמְזֵר. אָמְרוּ לָהּ: מֵת בַּעְלִיךְ, וְנִתְקַדְּשָׁה, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ — מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר לוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לָהּ אַחֲרוֹן גֵּט — לֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָא: ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ״ — וְלֹא מֵאִישׁ שֶׁאֵינוֹ אִישָׁהּ. גְּמָ׳ מַאי רִאשׁוֹן וּמַאי אַחֲרוֹן? אִילֵּימָא רִאשׁוֹן — לִפְנֵי שְׁמוּעָה, וְאַחֲרוֹן — לְאַחַר שְׁמוּעָה, לִיתְנֵי: הַוָּלָד מַמְזֵר! מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא: אָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעְלִיךְ וְנִשֵּׂאת, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָהּ קַיָּים הָיָה וּמֵת, הָרִאשׁוֹן מַמְזֵר וְהָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מַמְזֵר — תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן מַמְזֵר. תָּנוּ רַבָּנַן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּיבֵי לָאוִין. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מַמְזֵר מִיְּבָמָה. וְלֵימָא: אֵין מַמְזֵר מֵחַיָּיבֵי לָאוִין! הַאי תַּנָּא — הָךְ תַּנָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא הוּא, דְּאָמַר: מֵחַיָּיבֵי לָאוִין דִּשְׁאֵר הָוֵי מַמְזֵר, מֵחַיָּיבֵי לָאוִין גְּרִידִי — לָא הָוֵי מַמְזֵר. אָמַר רַב יְהוּדָה

כל קלא דבתר נשואין - כגון כהן שנשא אשה ואח"כ יצא עליה קול גרושה או זונה: כיון דאתאי לב"ד ושרינן לה - הואיל והוצרכה לבא לב"ד להתירה אלמא בחי הוה מספקינן ליה קודם נשואין והלכך כמי שיצא הקול מאותה שעה דמי קמ"ל: הורו בית דין ששקעה חמה - בשבת והתירו לעשות מלאכה: אין זו הוראה - לסמוך עליה ולפטור יחיד שעשה על פיהם או אם עשו צבור על פיהם אין מביאין פר כשאר העלם דבר אלא כל אחד כשבה או שעירה שאין זה העלם דבר אלא טעות כסבורים שבא בעולם דבר שלא בא דהא לכ"ע גליא השתא דטעות הואי. והכא נמי דמתני' טעות היא כסבורים שמת והנה בא בעלה והכל רואים אלא אעד סמוך: תדע דהוראה היא - ע"י הוראת ב"ד היא ניסת ועלייהו תליא ולא אעד דהא בכל התורה עד אחד לא מהימן והכא מהימן דתורה לא האמינתו והם האמינוהו ועבדינן אפומייהו: מאי טעמא לאו משום דהוראה היא - וכשהורו שחלב הקיבה מותר דאיעלם מינייהו וסמוך אדעתייהו. והכא נמי אדעתייהו הוא דסמוך דאמרי כל אשה דייקא ומינסבא ונמצא דטעו בהוראתן דהא לא דייקא ואינסבא: חזו טעמא - טעם מובהק: וכי הדר אמרי להיתירא - בטעם שאינו מובהק מי משגיחין בהו: אתו תרי ואסרוה - הרי טעם ברור: כי הדר אתא עד - אחד ואמר עכשיו מת שרינן לה: מ"ט לאו משום - דאמרינן עד קמא אטעיין והאי בתראה מהימן דאי קמייתא הוראה היא דאדעתין סמכי מכי חזינן טעמא על ידי השנים הללו דלא אורינן שפיר היכי מצינן למיהדר לדעתין קמייתא: יקוב הדין את ההר - בניסת ע"פ ב"ד לא אמרינן ע"פ ב"ד הוא ומפטרא אלא הולכין אחר עומק הדברים ואמרינן טעותא הוא דאעד סמוך ותביא חטאת שמינה: א"כ מאי יקוב כו' - מדתני הכי משמע דאי לא מעיינין בה שפיר לפום ריהטא הוה פטר לה: כל שכן אלמנה לכהן - דלהכי לא שריוה: על כל ביאה וביאה - קסבר רבי אלעזר ביאות מחלקות וטעמא במס' כריתות (דף טו.): קרבן אחד על הכל - הואיל ולא נודע לה בינתיים והויא לה כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד: מתני' ואחר כך מת בנך - ולא הוזקקה לייבום ונשאת לשוק: ראשון ואחרון - מפרש בגמ': ממזר - וכר"ע מיתוקמא דאמר (לעיל יבמות דף מט.) יש ממזר מחייבי לאוין: קיים היה - כשניסת: הולד הראשון - שהיה לה בעודנו חי: גמ' אין ממזר מיבמה - שנשאת לשוק בלא חליצה הואיל וליתה עליה אלא בלאו: האי תנא - וחכ"א אין ממזר מיבמה אלמא סבירא להו דיש חייבי לאוין שהולד ממזר מהן תנא דבי ר"ע היא דאיכא תנא בפר' החולץ (לעיל יבמות מט.) אליבא דר"ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין דשאר דמחמת קורבה כגון אנוסת אביו לר' יהודה דאמר קאי עלה בלאו בפ' נושאין (לקמן יבמות צז.) וכגון נושא את חלוצתו דקאי עלה בלא יבנה (דברים כה) ולאו דקורבא הוא הוי ממזר: מחייבי לאוין גרידי - כגון יבמה לשוק ודומה לה:

כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן - י"מ דוקא דיצא הקול שתחלת הנשואין היו באיסור דלקלא כי האי לא חיישינן דמדעבד נשואין מסתמא דיקו בה במלתא ושקר הוה אבל במאי דהוה אחר נשואין אסרינן שפיר בקלא ולפי זה אתי שפיר ההיא דרוכל דלעיל (יבמות דף כד:) ואר"י דאי איפשר לומר כן דבהדיא אמרינן בגיטין (דף פא. ושם) דבכל ענין לא חיישינן גבי כתב גט לאשתו והיא יושבת ומשמשתו תצא והדבר צריך בדיקה ופריך עלה והאמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן וההיא דרוכל דלעיל כדפי' לעיל (יבמות דף כד: ד"ה אמר): ואמרו לה מת בעליך והדר מת בנך כו' הולד הראשון והאחרון ממזר - אמר ר"י דראשון היינו לפני שמועה והאחרון אחר שמועה כי ההיא דסיפא כדמפרש בגמ' דאין לפרש דלמסקנא דגמ' הוי דהכא מבעל ראשון ומבעל אחרון דהיינו מיבם דקנסו נמי לאוסרה איבם דהא ע"כ האי ממזר דהכא מדאורייתא קאמר כמו שאפרש ומיבם לא הוי ממזר מדאורייתא אפילו לר"ע דמשוי זנות יבמה כזנות דאשת איש לאוסרה איבם דאפילו אשת איש לא מיתסרא מדאורייתא ע"י טעות ואפילו מדרבנן לא מיתסרא איבם הכא למאי דמוקי לה לקמן (יבמות דף צד.) בתרי ותרי ובעידי הזמה וגט נמי לא בעי' מאותו מן השוק אם מתחלה נשאת בשני עדים כמו שהיתה מותרת לבעל אם היה קיים: אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה - וא"ת הא משמע בגיטין דאפי' לרבנן הוי ממזר מיבמה לשוק דבפרק הזורק (גיטין דף פ: ושם) בעי הש"ס אמשנה דכל עריות שאמרו צרותיהן מותרות נישאו אין זינו לא לימא תיהוי תיובתא לרב המנונא ובנישואין דוקא משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים או דלמא נישאו וה"ה זינו ומסייע לרב המנונא א"כ בעי למימר דההיא משנה אתיא כרבנן דלר' עקיבא הא ודאי אסורה ליבם אפילו מאן דלית ליה דרב המנונא כדמוכח בסוטה בפרק היה מביא (סוטה דף יח: ושם) ובההיא משנה קתני כל הדרכים האלו בה אלמא הוי ממזר לרבנן מיבמה ואר"י דהתם הוי ממזר מדרבנן משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה אבל מתני' משמע ליה דהוי ממזר מדאורייתא מדקתני סיפא אמרו לה מת בעליך ונשאת כו' והאחרון אינו ממזר ואי רישא ממזר מדרבנן האחרון אמאי אינו ממזר דכי היכי דקנסוה גבי בעל ה"נ קנסי לה לגבי בועל דאפילו אחר שמת בעלה או גירשה אסור בה והולד ממזר ממנו ואי מיירי בנשאת בעדים ולכך לא קנסוה א"כ ברישא למה קנסו לגבי יבמה ואין להקשות כיון דלרבנן נמי הוי ממזר מיבמה מדרבנן היכי קאמר לעיל סוף פ"ק (דף טו: ושם) בני צרות מעיד אני לכם שהם כהנים גדולים אפי' לב"ש שהיו בני יבמה לשוק דהתם שלא נשאת בטעות אלא בהוראת ב"ד ואין עומדת לצאת כלל דלא שייך טעמא דמיחלפא באשה אלא דוקא בנשאת בטעות שעומדת לצאת ובירושל' מוקי לההיא דגיטין כר' עקיבא ואמר ר"י דירושל' אתי כלישנא קמא דרב גידל דבסמוך דאמר יבמה קדושין ונשואין אין בה דנשואין נמי לא אסרי לה איבם דלית ליה דרב המנונא וכיון דבמזיד בזנות לא מיתסרא בנשואי שוגג נמי לא גזרו וליכא למגזר שמא יאמרו חלץ זה ונשא זה נמצא מחזיר חלוצתו דהא אפילו באשה לא חיישינן להכי אלא משום קנס דהא בנתקדשה מותרת לחזור לו ולא חיישינן להכי משום דלא קנסינן לה ולא חיישינן נמי להאי לישנא דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ולהאי לישנא על כרחך ההיא דהזורק (גיטין דף פ: ושם) כר"ע והא דאמר לקמן (יבמות דף צד.) בסוגיא דעד אחד ביבמה מהו לר' עקיבא איצטריך דס"ד הואיל ואמר רבי עקיבא יש ממזר מיבמה חיישינן לקלקולא (ודייקא) משמע דלרבנן ליכא קלקולא בנשאת לשוק בשמועת טעות לאו משום דרב המנונא ולאו משום דמיחלפא ע"כ ההיא סוגיא לא אתיא כסתמא דהש"ס דגיטין אלא כלישנא קמא דרב גידל וכירושלמי אי נמי פשיטא להו כיון דרגילה ההוא דסניא ליה טפי מדרחמא ליה סברא דלא חיישינן אלא אקלקולא דאורייתא אע"ג דבעלמא חיישינן אקלקולא דרבנן תדע דהא מסיק דאפילו לקלקולא דאורייתא לא חיישינן הלכך אין תימה אי לא איצטריך ליה לאשמועינן דאקלקולא דרבנן לא חיישינן ונראה לר"י כתרי לישני בתראי דרב גידל דהולד ממזר לרבנן כסוגיא דגיטין (דף פ: ושם) אע"ג דליתא לדרב המנונא כדאמרינן בסוטה (דף יח: ושם) מ"מ מטעם דמחלפא הוי ממזר מדרבנן ואפילו אם תמצא לומר דהלכתא כלישנא קמא דרב גידל וכירושלמי דלרבנן לא הוי ממזר מ"מ תצא וכן פסק ר"ח ורב אלפס דאפי' יש לה כמה בנים תצא ואפי' לרבנן וכן יש בירושלמי דמוקי מתניתין דגיטין כר"ע אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה אבל לצאת תצא ובשיש לה בנים איירי דהא קאמר התם תצא מזה ומזה ושלשה עשר דבר בה ודלא כה"ג דמחלקי בין יש לה בנים לאין לה בנים ויש ספרים שכתוב בהם לקמן כל לשון ה"ג:

יבמות צב.

Navigate the library