יבמותעב:
טוען את הדף…
אֵין נִימּוֹלִין אֶלָּא בְּיוֹם, שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ — נִימּוֹלִין בְּיוֹם וּבַלַּיְלָה. מַאי לָאו, בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר מָשׁוּךְ דְּאוֹרָיְיתָא, וּמָר סָבַר מָשׁוּךְ דְּרַבָּנַן. וְתִסְבְּרָא? קָטָן שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּרַבָּנַן? אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא: מָשׁוּךְ — דְּרַבָּנַן, וְקָטָן שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ — דְּאוֹרָיְיתָא. וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר דָּרְשִׁינַן ״וּבַיּוֹם״, וּמָר סָבַר לָא דָּרְשִׁינַן ״וּבַיּוֹם״. כִּי הָא דְּיָתֵיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָדָרֵישׁ: נוֹתָר, בִּזְמַנּוֹ — אֵינוֹ נִשְׂרָף אֶלָּא בַּיּוֹם, שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ — נִשְׂרָף בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְאֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹחָנָן: אֵין לִי אֶלָּא נִימּוֹל לִשְׁמִינִי שֶׁאֵין נִימּוֹל אֶלָּא בַּיּוֹם, מִנַּיִן לְרַבּוֹת לְתִשְׁעָה, לַעֲשָׂרָה, לְאַחַד עָשָׂר לִשְׁנֵים עָשָׂר (מִנַּיִן)? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַיּוֹם״. וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּלָא דָּרֵישׁ וָאו, וָאו וְהֵי דָּרֵישׁ. אִישְׁתִּיק. בָּתַר דִּנְפַק, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: רָאִיתִי לְבֶן פְּדָת שֶׁיּוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ כְּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: דִּידֵיהּ הִיא? מַתְנִיתָא הִיא. הֵיכָא תְּנָא לֵיהּ? בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. נְפַק, תַּנְיַיהּ בִּתְלָתָא יוֹמֵי, וְסַבְרַהּ בִּתְלָתָא יַרְחֵי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָרֵל שֶׁהִזָּה — הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה. מִידֵי דְּהָוֵה אַטְּבוּל יוֹם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר בִּתְרוּמָה, כָּשֵׁר בַּפָּרָה. מָה לִטְבוּל יוֹם — שֶׁכֵּן מוּתָּר בְּמַעֲשֵׂר! אַטּוּ אֲנַן לַאֲכִילָה קָאָמְרִינַן, אֲנַן לִנְגִיעָה קָאָמְרִינַן: וּמָה טְבוּל יוֹם שֶׁאָסוּר בִּנְגִיעָה דִּתְרוּמָה — מוּתָּר בַּפָּרָה, עָרֵל שֶׁמּוּתָּר בִּנְגִיעָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר בַּפָּרָה?! תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: עָרֵל שֶׁהִזָּה — הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה. וּמַעֲשֶׂה הָיָה וְהִכְשִׁירוּ חֲכָמִים הַזָּאָתוֹ. מֵיתִיבִי: טוּמְטוּם שֶׁקִּידֵּשׁ — קִידּוּשׁוֹ פָּסוּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק עָרֵל, וְעָרֵל פָּסוּל לְקַדֵּשׁ. וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס שֶׁקִּידֵּשׁ — קִידּוּשׁוֹ כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אַנְדְּרוֹגִינוֹס שֶׁקִּידֵּשׁ — קִדּוּשָׁיו פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁסְּפֵק אִשָּׁה [הוּא], וְאִשָּׁה פְּסוּלָה מִלְּקַדֵּשׁ. קָתָנֵי מִיהָא: עָרֵל וּסְפֵק עָרֵל פָּסוּל מִלְּקַדֵּשׁ! אָמַר רַב יוֹסֵף: הַאי תַּנָּא — תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי עֲקִיבָא הוּא, דִּמְרַבֵּי לֵיהּ לְעָרֵל כְּטָמֵא. דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אִישׁ אִישׁ״, לְרַבּוֹת הֶעָרֵל. אָמַר רָבָא: הֲוָה יָתֵיבְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, וְקַשְׁיָא לִי: לָא לִישְׁתְּמִיט תַּנָּא וְלִיתְנֵי הֶעָרֵל וְהַטָּמֵא, וְלֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא הִיא. וְלָא? וְהָא קָתָנֵי: הֶעָרֵל וְהַטָּמֵא פְּטוּרִים מִן הָרְאִיָּיה! הָתָם מִשּׁוּם דִּמְאִיס. וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ. דְּתַנְיָא: הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְקַדֵּשׁ — חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בַּקָּטָן וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינוֹס. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן — דִּכְתִיב: ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵיפַת הַחַטָּאת״, הָנָךְ דְּפָסְלִי בַּאֲסִיפָה — פְּסוּלִין בְּקִידּוּשׁ, הָנָךְ דִּכְשֵׁרִין בַּאֲסִיפָה — כְּשֵׁרִים בְּקִידּוּשׁ. וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ: אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא ״וְלָקַח״, מַאי ״וְלָקְחוּ״? דַּאֲפִילּוּ הָנָךְ דִּפְסוּלִין הָתָם, כְּשֵׁרִים הָכָא. אִי הָכִי, אִשָּׁה נָמֵי! ״וְנָתַן״ וְלֹא ״וְנָתְנָה״. וְרַבָּנַן — אִי כְּתִיב: ״וְלָקַח״ ״וְנָתַן״, הֲוָה אָמֵינָא שָׁקֵיל חַד וְיָהֵיב חַד, כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְלָקְחוּ״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְלָקְחוּ״ ״וְנָתְנוּ״, הֲוָה אָמֵינָא דְּשָׁקְלִי תְּרֵי וְיָהֲבִי תְּרֵי, כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְלָקְחוּ״ ״וְנָתַן״ — דַּאֲפִילּוּ שָׁקְלִי תְּרֵי וְיָהֵיב חַד.מר סבר דרשינן וביום - וי"ו יתירא דמצי למכתב ביום השמיני ימול וכתיב (ויקרא יב) וביום לאיתויי מילה שלא בזמנה. ואע"ג דמשוך מהכא לא מיתרבי דהא מדרבנן הוא ובתר הכי תקון כיון דקטן שעברה זמנו מתרבי ואע"ג דשלא בזמנו הוא האי נמי תקנוה רבנן כעין דאורייתא: ומר סבר לא דרשינן וביום - ולא גמרינן מיניה קטן שעברה זמנו ונימול אפי' בלילה וכ"ש משוך דמדרבנן הוא: כי הא דתניא - בתיובתא דאותביה ר' אלעזר לרבי יוחנן דקטן שעברה זמנו מוביום השמיני איתרבי דאינו נימול אלא ביום: נותר בזמנו - ביום שנעשה נותר אין נשרף אלא ביום דכתיב (ויקרא ז) ביום השלישי: שלא בזמנו - ששהה שריפתו: לתשעה לעשרה לי"א לי"ב - כדקתני בפ' ר' אליעזר במסכת שבת (דף קלז.) נולד בין השמשות נימול לתשעה בין השמשות של ע"ש נימול לעשרה חל יו"ט לאחר השבת נימול לי"א שני יו"ט של ר"ה נימול לי"ב: ואפילו למאן דלא דריש וי"ו - כגון ר' אלעזר ברבי שמעון דאמר לעיל שלא בזמנו נימול אפילו בלילה: וי"ו וה"א - כגון והנותר איכא ו"ה יתירא: ראיתי לבן פדת - ראיתי את בן פדת שיושב ודורש את מקראות הללו כמשה מפי הגבורה בלשון תנאים. רבי אלעזר בן פדת לאו תנא היה ואמורא היה תלמידו של רבי יוחנן והוא רבי אלעזר סתם דמיירי בכל הש"ס בגמ' ורבי אלעזר סתמא דמשנה וברייתא הוא רבי אלעזר בן שמוע: תנייה - לתורת כהנים: טבול יום אסור בתרומה - לקמן בהאי פירקא (יבמות דף עד:) קראי דרשינן: ומותר בהזאה - להזות על טמא מת כדאמר לקמן בשמעתין לימד על טבול יום שכשר בפרה: אנן באכילה קאמרינן - בתמיה וכי אנן לאכילה דפרה אדומה קמרבינן ליה דתיפרוך תאמר בערל שאסור באכילת מעשר לפיכך אסור בפרה: לנגיעה - בעלמא קשרינן ליה ובנגיעה ליכא לאקשויי תאמר בערל שאסור בנגיעת מעשר דהא אפילו בנגיעת קדשים מותר והכי דרשינן ומה טבול יום שאסור בנגיעה דתרומה כדגמרי' לקמן (יבמות דף עה.) מבמים יובא וטמא עד הערב והכא נגיעה היא דבכלי משתעי קרא וקאמר דבעי הערב שמש: מותר בהזאה - דפרה: ערל שמותר כו': שקידש - שעירב אפר במים: אנדרוגינוס - מהול שקידש קידושו כשר שאפי' אשה כשרה לקדש לרבנן ולקמן ילפינן טעמייהו: רבי עקיבא - בריש פירקין (יבמות דף ע.): איש איש מזרע אהרן וגו' - מדרבי לערל גבי טמאים שמע מינה דכי הדדי נינהו ואפילו לנגיעה דתרומה אסור: לא לישתמיט - אם איתא דר' עקיבא לכל מילי ערל כטמא משוי ליה לא לישתמיט תנא בעלמא דליתני לענין מגע טומאות הערל והטמא כי הדדי ונימא ר"ע היא מדלא אשכחן הכי הכא משום חומרא דפרה היא אבל לענין מגע תרומה ערל מותר: דמאיס - ליראות בעזרה: ואזדו לטעמייהו - ר' יהודה ורבנן דאיפליגו לעיל באנדרוגינוס: הכל כשרים - כל הטהורים כשרין לקדש מי חטאת אפי' אשה אבל ערל וטמא לא רבי: ולקחו לטמא - בתר אסיפת אפרה כתיב הך עבודה דקידוש ואין עבודה מפסקת בינתים: הנך דפסולים באסיפה פסולים לקידוש - והתם (יומא דף מג.) דרשינן ואסף איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה. וליכא למדרש איפכא איש ולא אשה טהור ואפי' קטן דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מב:) כל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע וע"כ סוגיא דשמעתתא הכי איתא התם: אם כן - דההוא אסיפה נקט לגבי מקדש לכתוב ולקח לטמא כי היכי דכתב באסיפה ואסף לשון יחיד: אפילו הנך דפסולין התם - כגון קטן: דשקל חד - אפרה ויהיב חד מים:אין נימול אלא ביום - הקשה הר"ר אפרים דאמאי איצטריך פ"ק דקידושין (דף כט. ושם) אותו ולא אותה דאשה לא מחייבא למול את בנה תיפוק לי דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ביום ולא בלילה דמהאי טעמא פטרינן אשה מציצית וי"ל דלר' אלעזר ברבי שמעון איצטריך והא דנימול לשמונה לא חשיב זמן גרמא כיון דמשמונה ואילך כל שעתא זמנו הוא: מר סבר דרשינן וביום - אע"ג דמדכתיב ח' ימים דרשינן (שבת דף קלב.) ולא לילות וביום דרשינן (שם) אפילו בשבת מ"מ שפיר דריש מוי"ו דוביום לרבויי כל הני דאין נימולים אלא ביום: שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה - וא"ת הא דרשי' ליתן בקר שני על שריפתו וכיון דשלא בזמנו הוא למה צריך להמתין עד הבקר ישרפנו במוצאי יו"ט דכבר נעשה נותר מקודם ויש לומר דכיון דלא אפשר לשורפו ביו"ט קבע זמנו בבקר שני: שהזה כו' - איצטריך לאשמועינן דהזאה כשרה אע"ג דאסור בתרומה וקדשים כי טמא: שמותר בנגיעה דתרומה אינו דין שמותר בפרה - וא"ת מחוסר כפרה יוכיח שמותר בתרומה ואסור בפרה וי"ל דמה למחוסר כפרה שכן אסור בנגיעת קדשים ואיכא למיעבד ק"ו מתרוייהו מה טבול יום שאסור בנגיעת תרומה וקדשים מותר בפרה ערל שמותר בנגיעת תרומה וקדשים כו' דתו ליכא מחוסר כפרה יוכיח: התם משום דמאיס - ואפי' רבנן מודו התם דפטור ואם תאמר בפ"ק דחגיגה (דף ד. ושם) למה לן זכורך למעוטי טומטום ואנדרוגינוס כשביציו מבחוץ תיפוק לי דערל הוא דפטור וי"ל דטומטום כיון דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל א"נ ה"פ התם משום דמאיס וחשיב התם לר' עקיבא ערל כי טמא אבל לרבנן לא ולרבנן איצטריך זכורך למעוטי טומטום: חוץ מחש"ו - פי' הקונט' דדרשינן ואסף איש ולא קטן ואי אפשר לומר כן דבפרק טרף בקלפי (יומא דף מג. ושם) דריש בהדיא איש להכשיר זר טהור להכשיר האשה והניח מי שיש בו דעת להניח פרט לחש"ו: הנך דפסולים התם כשרים הכא - ומכשיר טפי בקטן משום דאתי לכלל איש: ונתן ולא ונתנה - קרא יתירא קדריש ולא דריש מדכתב ונתן ולא ונתנה שהרי כל התורה בלשון זכר נאמרה: דשקיל חד ויהיב חד - פי' אותו שנותן האפר בתוך מי חטאת הוא עצמו יערב המים והאפר יחד: