טוען את הדף…
בְּאַלְמָנָה מִן הַנִּשּׂוּאִין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא פָּטְרָה, דְּאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. כִּי פְּלִיגִי בְּאַלְמָנָה מִן הָאֵרוּסִין. מַאן דְּאָמַר פּוֹטֶרֶת — אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה. וּמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת — לָא אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה, כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר בַּחֲלִיצָה. מֵיתִיבִי: וְאִם בָּעֲלוּ קָנוּ! תְּיוּבְתָּא. לֵימָא תִּיהְוֵי נָמֵי תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ?! אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ: כִּי אָמֵינָא אֲנָא — הֵיכָא דִּמְקַיְּימִי מִצְוָה, אֲבָל הָכָא, חֲלִיצָה בִּמְקוֹם יִיבּוּם — לָאו מִצְוָה הִיא. אָמַר רָבָא: רֶמֶז לִשְׁנִיּוֹת מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת כׇּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ״, ״הָאֵל״ — קָשׁוֹת, מִכְּלָל דְּאִיכָּא רַכּוֹת, וּמַאי נִינְהוּ — שְׁנִיּוֹת. וּמַאי מַשְׁמַע דְּ״הָאֵל״ לִישָּׁנָא דְקָשֶׁה הוּא — דִּכְתִיב: ״וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח״. לֵימָא פְּלִיגָא דְּרַבִּי לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי: קָשֶׁה עוֹנְשָׁן שֶׁל מִדּוֹת יוֹתֵר מֵעוֹנְשָׁן שֶׁל עֲרָיוֹת, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בָּהֶן ״אֵל״, וְזֶה נֶאֱמַר בָּהֶן ״אֵלֶּה״! ״אֵל״ קָשֶׁה, וְ״אֵלֶּה״ קָשֶׁה מֵ״אֵל״. גַּבֵּי עֲרָיוֹת נָמֵי הָא כְּתִיב ״אֵלֶּה״! הָהוּא לְמַעוֹטֵי מִדּוֹת מִכָּרֵת. אֶלָּא מַאי חוּמְרַיְיהוּ? הָנֵי — אֶפְשָׁר בִּתְשׁוּבָה, הָנֵי — לָא אֶפְשָׁר בִּתְשׁוּבָה. רַב יְהוּדָה אָמַר מֵהָכָא: ״וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה״, וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: קוֹדֶם שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה, הָיְתָה תּוֹרָה דּוֹמָה לִכְפִיפָה שֶׁאֵין לָהּ אׇזְנַיִם, עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה וְעָשָׂה לָהּ אׇזְנַיִם. רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר מֵהָכָא: ״פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבׇר בּוֹ שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבוֹר״. אָמַר רַב אָשֵׁי: מָשָׁל דְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְאָדָם מְשַׁמֵּר פַּרְדֵּס, מְשַׁמְּרוֹ מִבַּחוּץ — כּוּלּוֹ מִשְׁתַּמֵּר. מְשַׁמְּרוֹ מִבִּפְנִים, שֶׁלְּפָנָיו — מִשְׁתַּמֵּר, שֶׁלְּאַחֲרָיו — אֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר. וְהָא דְּרַב אָשֵׁי בְּדוּתָא הִיא. הָתָם, שֶׁלְּפָנָיו מִיהָא מִשְׁתַּמֵּר. הָכָא, אִי לָאו שְׁנִיּוֹת, פָּגַע בְּעֶרְוָה גּוּפַהּ. רַב כָּהֲנָא אָמַר מֵהָכָא: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ — עֲשׂוּ מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא דְּאוֹרָיְיתָא הִיא! דְּאוֹרָיְיתָא, וּפֵירְשׁוּ רַבָּנַן. כׇּל הַתּוֹרָה נָמֵי פֵּירְשׁוּ רַבָּנַן! אֶלָּא: מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. תָּנוּ רַבָּנַן, מָה הֵם שְׁנִיּוֹת: אֵם אִמּוֹ, וְאֵם אָבִיו, וְאֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו, וְאֵשֶׁת אֲבִי אִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אֲחִי הָאָב מִן הָאֵם, וְאֵשֶׁת אֲחִי הָאֵם מִן הָאָב, וְכַלַּת בְּנוֹ, וְכַלַּת בִּתּוֹ. וּמוּתָּר אָדָם בְּאֵשֶׁת חָמִיו וּבְאֵשֶׁת חוֹרְגוֹ, וְאָסוּר בְּבַת חוֹרְגוֹ. וְחוֹרְגוֹ מוּתָּר בְּאִשְׁתּוֹ וּבִתּוֹ. וְאֵשֶׁת חוֹרְגוֹ אוֹמֶרֶת לוֹ: אֲנִי מוּתֶּרֶת לְךָ, וּבִתִּי אֲסוּרָה לָךְ. בַּת חוֹרְגוֹ דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב: ״אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ״! מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא: אֵשֶׁת חוֹרְגוֹ אוֹמֶרֶת לוֹ: ״אֲנִי מוּתֶּרֶת לְךָ וּבִתִּי אֲסוּרָה לְךָ״, וְאַף עַל גַּב דְּבִתִּי אֲסוּרָה לְךָ מִדְּאוֹרָיְיתָא, בְּדִידִי לָא גְּזוּר בִּיה רַבָּנַן — תְּנָא רֵישָׁא נָמֵי בַּת חוֹרְגוֹ. אִי הָכִי, אֵשֶׁת חָמִיו נָמֵי תֵּימָא: אֲנִי מוּתֶּרֶת לְךָ וּבִתִּי אֲסוּרָה לָךְ, דְּהָוְיָא אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ! הָא פְּסִיקָא לֵיהּ, הָא לָא פְּסִיקָא לֵיהּ. אָמַר רַב, אַרְבַּע נָשִׁים יֵשׁ לָהֶן הֶפְסֵק. נָקֵיט רַב בִּידֵיהּ תְּלָת: אֵשֶׁת אֲחִי הָאֵם מִן הָאָב, וְאֵשֶׁת אֲחִי הָאָב מִן הָאֵם, וְכַלָּתוֹ. וּזְעֵירִי מוֹסִיף אַף אֵשֶׁת אֲבִי אִמּוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְסִימָנָיךְ: דְּעִילַּאי, דְּרַב. וְרַב מַאי טַעְמָא לָא חָשֵׁיב לֵיהּ? מִיחַלְּפָא לֵיהּ בְּאֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו. וּזְעֵירִי? לְהָתָם שְׁכִיחַ וְאָזֵיל, לְהָכָא לָא שְׁכִיחַ וְאָזֵיל. כַּלָּתוֹכי את כל התועבות האל - גבי עריות כתיב ומשמע התועבות הקשות: מכלל דיש רכות - וקלות מהן ואסורות: אלה - במדות כתיב כי תועבת ה' כל עושה אלה כל עושה עול ומדקאמר יותר משל עריות מכלל דהא לאו קשה הוא: הכתיב אלה - מכל התועבות האלה ונכרתו: ופרכינן ואי לאו גזרה שוה הוה אמינא שם ממש - בתמיה: עריות אפשר בתקנה - כל זמן שלא הוליד ממזר יפרוש הימנה ויתחרט אבל מדות גזל את הרבים הוא ואינו יודע למי יחזיר ואע"ג דקיימא לן יתקן בהם צרכי רבים לאו תשובה מעלייתא הוא: ואזן - לשון אזנים בית אחיזה כדאמר בעירובין לימד דעת את העם דאגמרה בסימני טעמא ואסברה בדדמי גמר מילתא ממילתא והזהיר על דברי סופרים כדכתיב ויותר מהמה בני הזהר הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה וגזר על השניות: אזנים - של קופה לאחוז בהן הקופה ומשתמרת שלא תפול ה"נ ע"י שניות מתרחקין מן העריות: פרעהו - הגדילהו לאיסור והוסיף עליו כדי שלא תעבור בו. כמו גדל פרע: ושמרתם את משמרתי - גבי עריות כתיב: אם אמו - אמו כתיבא וגזרו רבנן על אם אמו כדי שלא יפגע באמו. וגזרו נמי באם אביו משום אם אמו ואע"ג דגזירה לגזירה הוא כדאמר לקמן משום דתרוייהו אימא רבתא קרו להו: ואשת אבי אביו - משום אשת אביו הכתובה: ואשת אבי אמו - ואע"ג דאשת אבי (אם) אמו גזירה משום אשת אבי אביו דתרוייהו אבא רבא קרו להו והילכך חדא הוא: ואשת אחי האב מן האם - דמן התורה ערות אחי אביך כתיב ואמרינן לקמן בהבא על יבמתו דבאחי אביו מן האב קמשתעי אבל אם היה אחיו של אביו מן האם שריא וגזרו רבנן עלה משום אשת אחי אביו מן האב: ואשת אחי האם מן האב - כגון נפתלי אחי יוכבד מאביה ונשא אשה אסורה לאהרן משום שניה דאע"ג דאשת אחי אמו לא כתיבא גזרו בה רבנן היכא דהוא אחי אמו מן האב גזירה משום אחי אביו מן האם דהויא נמי שנייה ואיכא צד אב אבל אם היה נפתלי אחי יוכבד מן האם ולא מן האב מיבעי לקמן בגמרא אי גזור רבנן עלה אי לאו: וכלת בנו - גזור משום כלתו: וכלת בתו - מפרש טעמא לקמן גזירה משום כלת בנו: חורגו - בן אשתו: ואסור בבת חורגו - לקמן פריך הא דאורייתא היא את בת בנה ואמאי תני לה בהדי שניות: הא פסיקא ליה - בת חורגו לעולם אסורה לו: הא לא פסיקא ליה - בת אשת חמיו האסורה לו משום אחות אשה הואיל ולאחר מיתת אשתו מותרת לו לא פסיקא ליה: ד' נשים שניות יש להן הפסק - שלמעלה מהן ולמטה מהן מותר. אבל האחרות כגון אם אמו אין להם הפסק שלמעלה הימנה עד סוף כל הדורות הויא נמי שנייה וכן אשת אבי אביו ואם אבי אביו למעלה מהן עד לעולם אסור כגון אשת אבי אבי אביו ואם אבי אבי אביו: ונקיט רב בידיה תלת - לפרושי תלת מהנך ארבעה אבל רביעית לא הוה ידע מה היא אבל גמרא הוה גמיר דארבע נינהו: אשת אחי האם מן האב - היא לבדה שנייה אבל אשת אחי אם אמו מותרת: ואשת אחי האב מן האם - לבדה שנייה אבל אשת אחי אבי אביו מן האם מותרת וטעמא משום דלא שייכא בהו ערוה דאורייתא אבל אם אמו דשייכא בדורותיה ערוה דאורייתא כגון אמו ואשת אבי אביו יש בדורותיה אשת אב דאורייתא ואם אביו נמי אע"ג דלא שייכא בדורה ערוה דאורייתא אין לה הפסק ואסורה אף אם אבי אביו דמיחלפא באם אם אמו: וכלתו - יש לה הפסק ולקמן פריך היכי חשיב כלתו בהדי שניות הא דאורייתא היא ומתרץ אימא כלת בתו דחשבינן לה לעיל בשניות וקאמר רב דיש לה הפסק הואיל ולא שייכא בה איסור כלה דאורייתא הילכך כלת בת בתו שריא אבל כלת בנו אין לה הפסק וכלת בן בנו נמי אסירא הואיל ושייכא בדורות הללו איסור כלה דאורייתא: אשת אבי אמו - יש לה הפסק ושרינן אשת אבי אבי אמו הואיל ולא שייכא בדורות הללו אישות אב דאורייתא: וסימן - הא דאוסיף זעירי דעילאי דרב הוא דור אחד למעלה משניות דרב דחשיב אשת אחי האם וזו של זעירי דור אחד למעלה: אשת אבי אמו מחלפא באשת אבי אביו - דאי אמרת יש לה הפסק אתי למימר באשת אבי אביו יש לה הפסק והתם איכא באותם דורות אישות דאורייתא: התם שכיח דאזיל - למשפחת אביו אדם רגיל לילך ויודע שיש שם קורבה יותר מאמו הילכך לא מיחלפי:רב יהודה אמר ואזן וחקר - והא דאמר בפרק שני דעירובין בשעה שתיקן שלמה נטילת ידים ועירובין יצאת בת קול ואמרה כו' ולא חשיב שניות שמא אחר בת קול תקנה: ומותר באשת חמיו - ירושלמי אשת חמיו אסורה משום מראית העין וא"ת תורה היא לאסור' הא דוד נשא רצפה בת איה וקאמר נמי שני חורגין שגדלו בבית אסורה מפני מראית העין רבי חנינא אומר יסבון באתרא דלא חכימי להו ומעשה בפרובינציא באחד שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג לישא אשת חמיו ואפסדיה ר"ת לסעודתיה ואע"ג דשמעתין שרי להו אשת חמיו וחורגו שמא אחר כך אסרום ומיהו בסוף משוח מלחמה מוכיח סוגיא דלא חיישינן למראית העין גבי חורגה הגדילה בין האחין: אי הכי אשת חמיו נמי - מאם אם חמיו לא מצי למיפרך דתימא ליה אני מותרת לך כו' דבעיא היא לקמן אם שניות דרבי חייא יש להן הפסק או לא: