יבמותכד:
טוען את הדף…
לְמַאי הִלְכְתָא? לִגְרִיעוּתָא: מָה בְּכוֹר אֵינוֹ נוֹטֵל בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק — אַף הַאי אֵינוֹ נוֹטֵל בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק. מַתְנִי׳ הַנִּטְעָן עַל הַשִּׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, אוֹ עַל הַגּוֹיָה וְנִתְגַּיְּירָה — הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנוֹס. וְאִם כָּנַס — אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. הַנִּטְעָן עַל אֵשֶׁת אִישׁ וְהוֹצִיאוּהָ מִתַּחַת יָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּנַס — יוֹצִיא. גְּמָ׳ הָא גִּיּוֹרֶת מִיהָא הָוְיָא. וּרְמִינְהִי: אֶחָד אִישׁ שֶׁנִּתְגַּיֵּיר לְשׁוּם אִשָּׁה, וְאֶחָד אִשָּׁה שֶׁנִּתְגַּיְּירָה לְשׁוּם אִישׁ, וְכֵן מִי שֶׁנִּתְגַּיֵּיר לְשׁוּם שׁוּלְחַן מְלָכִים, לְשׁוּם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה — אֵינָן גֵּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה. שֶׁהָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אֶחָד גֵּירֵי אֲרָיוֹת, וְאֶחָד גֵּירֵי חֲלוֹמוֹת, וְאֶחָד גֵּירֵי מׇרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר — אֵינָן גֵּרִים עַד שֶׁיִּתְגַּיְּירוּ בַּזְּמַן הַזֶּה. בַּזְּמַן הַזֶּה סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: כְּבַזְּמַן הַזֶּה. הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר כּוּלָּם גֵּרִים הֵם. אִי הָכִי, לְכַתְּחִלָּה נָמֵי! מִשּׁוּם דְּרַב אַסִּי. דְּאָמַר רַב אַסִּי: ״הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם וְגוֹ׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְקַבְּלִין גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, לֹא קִבְּלוּ גֵּרִים לֹא בִּימֵי דָוִד וְלֹא בִּימֵי שְׁלֹמֹה. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַאי קְרָא: ״הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל״, אֲבָל אִידַּךְ לָא. הַנִּטְעָן עַל אֵשֶׁת אִישׁ וְכוּ׳. אָמַר רַב: וּבְעֵדִים. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אָמֵינָא, כִּי נָיֵים וְשָׁכֵיב רַב אָמַר לְהַאי שְׁמַעְתָּתָא. דְּתַנְיָא: הַנִּטְעָן עַל אֵשֶׁת אִישׁ וְהוֹצִיאוּהָ עַל יָדוֹ, וְנִתְגָּרְשָׁה מִתַּחַת יְדֵי אַחֵר, אִם כָּנַס — לֹא יוֹצִיא. הֵיכִי דָּמֵי: אִי דְּאִיכָּא עֵדִים, כִּי אֲתָא אַחֵר וְאַפְסְקֵיהּ לְקָלָא מַאי הָוֵי? אֶלָּא לָאו דְּלֵיכָּא עֵדִים, וְטַעְמָא דַּאֲתָא אַחֵר וְאַפְסְקֵיהּ לְקָלָא, הָא לָאו הָכִי, מַפְּקִינַן! אָמַר לְךָ רַב: הוּא הַדִּין דְּאַף עַל גַּב דְּלָא אֲתָא אַחֵר וְאַפְסְקֵיהּ לְקָלָא, אִי אִיכָּא עֵדִים — מַפְּקִינַן, אִי לֵיכָּא עֵדִים — לָא מַפְּקִינַן, וְהָכִי קָאָמַר: דְּאַף עַל גַּב דַּאֲתָא אַחֵר וְאַפְסְקֵיהּ לְקָלָא, לְכַתְּחִלָּה לֹא יִכְנוֹס. מֵיתִיבִי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — כְּשֶׁאֵין לָהּ בָּנִים, אֲבָל יֵשׁ לָהּ בָּנִים — לֹא תֵּצֵא. וְאִם בָּאוּ עֵדֵי טוּמְאָה, אֲפִילּוּ יֵשׁ לָהּ כַּמָּה בָּנִים — תֵּצֵא. רַב מוֹקֵי לַהּ לְמַתְנִיתִין בְּיֵשׁ לָהּ בָּנִים וְיֵשׁ לָהּ עֵדִים. וּמַאי דּוּחְקֵיהּ דְּרַב לְאוֹקֹמֵי לְמַתְנִיתִין בְּיֵשׁ לָהּ בָּנִים וְיֵשׁ לָהּ עֵדִים, וְטַעְמָא דְּאִיכָּא עֵדִים מַפְּקִינַן, וְאִי לֵיכָּא עֵדִים לָא מַפְּקִינַן? לוֹקְמַהּ בְּשֶׁאֵין לָהּ בָּנִים, אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא עֵדִים! אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ. מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״הוֹצִיאוּהָ״? לִיתְנֵי ״הוֹצִיאָהּ״! אֶלָּא: כֹּל ״הוֹצִיאוּהָ״ — בְּבֵית דִּין, וּבֵית דִּין בְּעֵדִים הוּא דְּמַפְּקִי. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָנֵי מַתְנְיָיתָא — רַבִּי הִיא. דְּתַנְיָא: רוֹכֵל יוֹצֵא, וְאִשָּׁה חוֹגֶרֶת בְּסִינָר, אָמַר רַבִּי: הוֹאִיל וּמְכוֹעָר הַדָּבָר — תֵּצֵא. רוֹק לְמַעְלָה מִן הַכִּילָה, אָמַר רַבִּי: הוֹאִיל וּמְכוֹעָר הַדָּבָר — תֵּצֵא.אלא למאי הלכתא קרייה בכור - ליכתוב גדול: בכור אינו נוטל - חלק בכורה בנחלה הראויה לבא להם אחר מיתת אביהן אלא במה שמוחזק ביד אביהן ביום מותו דכתיב בכל אשר ימצא לו (דברים כ״א:י״ז) אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו שמת אינו נוטל בראוי כבמוחזק: מתני' הנטען - חשוד כלומר שטוענים עליו דברי לעז: לא ישאנה - משום לעז שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון: הנטען על אשת איש והוציאוה - בית דין מתחת בעלה בשביל זה שאסרה עליו והלך זה ונשאה: יוציא - דמדאורייתא אסורה נמי לבועל דדרשינן ונטמאה ונטמאה (במדבר ה) שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל במסכת סוטה (דף כז:): גמ' הא גיורת מיהא הויא - ואע"ג דלא נתגיירה לשם יהדות אלא בשביל שישאנה זה: עבדי שלמה - בעלי שררה היו: גירי אריות - כגון כותים דכתיב בספר מלכים (ב' יז) וישלח ה' בהם את האריות ונתגיירו כדכתיב התם בגלות שומרון: גירי חלומות - בעל חלומות אמר להם להתגייר: מרדכי ואסתר - ורבים מעמי הארץ מתיהדים (אסתר ח׳:י״ז): בזמן הזה ס"ד - כל הני מקמי הכי לאו גרים נינהו כגון נבוזראדן וכיוצא בו: כבזה"ז - שלא יעשה מחמת שררה: אי הכי - דגיורת מעלייתא היא: לכתחלה נמי - יכנוס ואמאי תני לא יכנוס: דאמר רב אסי - טעמא דמתניתין משום דכתיב הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך דאתו לאחזוקי לקלא קמא: הן גור - הבא להתגייר יגור אפס מאותי בעוד שאין אני עמכם יתגייר דהיינו בזמן הזה: מי גר אתך עליך יפול - מי גר אתך בעניותך כאשר אמרת: עליך יפול - לעוה"ב. יפול ינוח כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כ״ה:י״ח) יפול מצדך אלף (תהילים צ״א:ז׳): ובעדים - הא דתנן יוציא זה החשוד שכנסה כגון שבאו עדים על קול הראשון שראוה שזינתה עמו: להא שמעתתא - בעדים: כי ניים ושכיב רב אמרה דתניא - תיובתא: ונתגרשה מתחת ידי אחר - ראובן נטען על דינה אשת שמעון וגירשה שמעון ונשאה נחשון וגירשה אם כנסה ראובן מעתה לא יוציא: אי דאיכא עדים - בזנות קמא הרי נאסרה עולמית עליו: ה"ה דאפילו דלא אפסיק אחר לקלא - וכנסה ראובן מגירושי שמעון לא תצא הואיל וליכא עדים. והא דנקט מתחת ידי אחר היא גופה איצטריך לאשמועינן רבותא דלכתחלה לא יכנוס כדקתני אם כנס אין לכתחלה לא: במה דברים אמורים - דאם כנס הנטען יוציא כשאין לה בנים מן הראשון: אבל יש לה בנים - מן הראשון לא תצא דכי מפקי לה קא מחזקינן לקלא קמא ועבדינן להו ממזרים: ואם באו כו' - אלמא אין לה בנים בלא עדים נמי מפקינן: רב מוקי למתניתין ביש לה בנים - ומש"ה אמר רב ובעדים: וב"ד בעדים הוא דמפקי - מבעל ראשון דאין אשה נאסרת לבעלה משום קול ואתא רב למימר דוקא מתני' משום כך יוציא הנטען הואיל ואיכא עדים אבל בלא עדים הואיל ויש לה בנים לא: ואבע"א - בלא בנים לא נפקא בלא עדים והני מתנייתא דאמרי נפקא ר' אמרינהו דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו: רוכל - מוכר בשמים לנשים להתקשט בהן: רוכל יוצא - מן הבית ומצא זה את אשתו שהיא חוגרת בסינר מכוער הדבר שלא התירתו מעליה אלא לזנות: סינר - הוא כעין מכנסים שהיו הנשים חוגרות לצניעות: רוק למעלה מן הכילה - ארוכל יוצא קאי ומצא בעל רוק למעלה בגג הכילה שעל מטתו מי זרק הרוק למעלה כ"א השוכב ופניו למעלה הלכך זינתה זו ורקקה בשעת תשמיש:למאי הלכתא לגריעותא - אר"י דהוי מצי למימר לחשיבותא שאין ירושתו חוזרת ביובל: גיורת מיהא הויא - דמשמע לא יכנוס הוא אבל אחר שרי לכנוס לכתחלה: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם - הך גירי אריות לא דמי להא דאיכא מ"ד כותים גירי אריות הן דהתם היו עובדים אלהיהם כדכתיב בספר מלכים ולמ"ד גירי אמת הן קסבר דשוב נתגיירו לגמרי: אי הכי לכתחלה נמי - אי אמרת בשלמא דאינה גיורת גמורה ניחא דלכתחלה לא יכנוס משום דספק גיורת היא דשמא נתגיירה לשם איש ודיעבד אין להוציא דאין להחמיר משום חששא זו: משום דרב אסי הסר ממך עקשות פה כו' - אר"י דבנטען על הפנויה אין להחמיר מלכנוס משום לזות שפתים דאדרבה מצוה לכונסה דבאנוסה כתיב ולו תהיה לאשה (דברים כב): לא בימי דוד ולא בימי שלמה - מאיתי הגיתי ובת פרעה דבימי שלמה לא קשה דמידי הוא טעמא אלא משום שולחן מלכים והני לא צריכי אבל קשה דאמרינן בהערל (לקמן יבמות דף עט. ושם) גבי מעשה דגבעונים דבימי דוד נתוספו גרים על ישראל ק"ן אלף וי"ל דמעצמן נתגיירו כדאשכחן גבי מרדכי ואסתר ורבים מעמי הארץ מתיהדים ויש ספרים שכתב בהן לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה אלא שנעשו גרים גרורים וההיא דפ"ב דשבת (דף לא.) ההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני ע"מ לעשות כ"ג בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים וכן ההיא דהתכלת (מנחות מד.) דאתיא לקמיה דרבי גיירני ע"מ שאנשא לאותו תלמיד: אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא - אר"ת דתצא מן הרוכל אם נשאת לו דכל הסוגיא איירי בנטען דאין לומר תצא מן הבעל דאין האשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קנוי וסתירה או שיראו דרך מנאפין ועוד דלגבי בעל הוי קלא דבתר נשואין דאמר בהאשה רבה (לקמן יבמות דף צב. ושם) דלקלא דלבתר נשואין לא חיישינן ורוק למעלה בגג הכילה לא עדיף מקלא דלא פסיק דהא בסמוך אמר דלרבי מפקינן אפי' בקלא דפסיק מכח הך ברייתא אלא ודאי תצא מן הרוכל אם נשאה דרוק למעלה בגג הכילה הוי קלא דקמי נישואי רוכל וכן פר"ח וכן נראה לר"י דמתוך ההלכה משמע דאין מוציאין ע"י קול מבעלה דקאמר ובית דין בעדים הוא דמפקי משמע דדבר פשוט הוא דמבעל לא מפקי' אלא בעדים אע"ג דמנטען קתני בברייתא דמפקי בקול אף דקתני הוציאוה הדר רב נחמן דבסמוך הוציאה תנן דמשמע על ידי בעלה אפ"ה מבעלה לא מפקינן על ידי קול באין בנים מן הראשון והא דאיצטרי' בהנהו עובדי דסוף נדרים (דף צא:) להנהו טעמי דאיתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוי מירכס ואם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול נראה לר"י דהתם באומרת טמאה אני כי מתני' דהתם דעלה קאי ואפ"ה שריא מהנהו טעמי אבל באומרת טהורה אני שריא בלאו הנהו טעמי דהתם ואין לתמוה אמאי שריא כיון שאומרת טמאה הא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן: