טוען את הדף…
אִית דְּאָמְרִי: בְּבִיאָה, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבִיאַת קָטָן עֲדִיפָא. כִּי פְּלִיגִי בַּחֲלִיצַת קָטָן. וְהָכִי אִיתְּמַר: חֲלִיצַת קָטָן וַחֲלִיצַת גָּדוֹל, פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. חַד אָמַר: חֲלִיצַת גָּדוֹל עֲדִיפָא, וְחַד אָמַר: כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ. מַאן דְּאָמַר חֲלִיצַת גָּדוֹל עֲדִיפָא — דְּהָא מִצְוָה בַּגָּדוֹל. וְאִידַּךְ — כִּי אָמְרִינַן מִצְוָה בַּגָּדוֹל לְעִנְיַן יִבּוּם, אֲבָל לְעִנְיַן חֲלִיצָה — כַּהֲדָדֵי נִינְהוּ. תְּנַן: לֹא רָצוּ — חוֹזְרִין אֵצֶל גָּדוֹל. מַאי לָאו: לֹא רָצוּ לְיַיבֵּם, אֶלָּא לַחְלוֹץ. וְקָתָנֵי: חוֹזְרִין אֵצֶל גָּדוֹל, וּשְׁמַע מִינַּהּ חֲלִיצַת גָּדוֹל עֲדִיפָא! לָא, לֹא רָצוּ לֹא לַחְלוֹץ וְלָא לְיַיבֵּם, דִּכְווֹתֵיהּ גַּבֵּי גָּדוֹל: לֹא רָצָה לֹא לַחְלוֹץ וְלֹא לְיַיבֵּם. אֶלָּא אַמַּאי חוֹזְרִין אֵצֶל גָּדוֹל? לְמִכְפְּיֵיהּ (לִכְפְּיֻיהוּ) [נִכְפִּינְהוּ] לְדִידְהוּ! כֵּיוָן דְּמִצְוָה עֲלֵיהּ דִּידֵיהּ רַמְיָא — לְדִידֵיהּ כָּיְיפִינַן. תָּא שְׁמַע: תָּלָה בַּגָּדוֹל עַד שֶׁיָּבֹא מִמְּדִינַת הַיָּם — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ חֲלִיצַת גָּדוֹל עֲדִיפָא, אַמַּאי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ? נִינְטַר דִּלְמָא אָתֵי וְחָלֵיץ! וּלְטַעְמָיךְ, בְּקָטָן עַד שֶׁיַּגְדִּיל, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ — אַמַּאי? נִינְטַר דִּלְמָא גָּדֵיל וּמְיַיבֵּם. (אִי נָמֵי אָתֵי אִיהוּ וּמְיַיבְּמַהּ.) אֶלָּא: כֹּל שַׁהוֹיֵי מִצְוָה לָא מְשַׁהֵינַן. תְּנַן הָתָם: מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה. בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּונִין לְשֵׁם מִצְוָה. עַכְשָׁו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּונִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ: מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם. אָמַר רַב: אֵין כּוֹפִין. כִּי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לְהוּ: אִי בָּעֵית — חֲלוֹץ, אִי בָּעֵית — יַיבֵּם. בְּדִידָךְ תְּלָא רַחֲמָנָא: ״וְאִם לֹא יַחְפּוֹץ הָאִישׁ״, הָא אִם חָפֵץ, אִי בָּעֵי — חָלֵיץ, אִי בָּעֵי — יְיַבֵּם. וְאַף רַב יְהוּדָה סָבַר אֵין כּוֹפִין. מִדְּאַתְקֵין רַב יְהוּדָה בְּגִיטָּא דַחֲלִיצָה: אֵיךְ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי אַקְרִבַת יָת פְּלוֹנִי יְבָמַהּ קֳדָמַנָא לְבֵי דִינָא, וְאִשְׁתְּמוֹדְעִינְהוּ דַּאֲחוּהּ דְמִיתָנָא מֵאַבָּא נִיהוּ, וְאָמְרִי לֵיהּ: אִי צָבֵית לְיַבֵּם — יַבֵּם, וְאִי לָא — אַיטְלַע לַהּ רִגְלָיךְ דְּיַמִּינָא. וְאַיטְלַע לַהּ רִגְלָא דְיַמִּינָא, וּשְׁרָת סֵינֵיהּ מַעַל רַגְלוֹהִי, וִירַקַת בְּאַנְפּוֹהִי רוּקָּא דְּמִתְחַזְיָא לְבֵי דִינָא עַל אַרְעָא. וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַוְיָא מְסַיֵּים בַּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: וְאַקְרִינְהוּ מָה דִּכְתִיב בִּסְפַר אוֹרָיְיתָא דְמֹשֶׁה. אִשְׁתְּמוֹדְעִינְהוּ, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: בְּעֵדִים, וְחַד אָמַר: אֲפִילּוּ קָרוֹב, אֲפִילּוּ אִשָּׁה. וְהִלְכְתָא: גַּלּוֹיֵי מִילְּתָא בְעָלְמָא הוּא, וַאֲפִילּוּ קָרוֹב וַאֲפִילּוּ אִשָּׁה. בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּונִין לְשֵׁם מִצְוָה — מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּונִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ: מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: חָזְרוּ לוֹמַר מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אִכַּשּׁוּר דָּרֵי? מֵעִיקָּרָא סָבְרִי לַהּ כְּאַבָּא שָׁאוּל, וּלְבַסּוֹף סָבְרִי לַהּ כְּרַבָּנַן. דְּתַנְיָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ לְשֵׁם נוֹי, וּלְשׁוּם אִישׁוּת, וּלְשׁוּם דָּבָר אַחֵר — כְּאִילּוּ פּוֹגֵעַ בְּעֶרְוָה. וְקָרוֹב אֲנִי בְּעֵינַי לִהְיוֹת הַוָּלָד מַמְזֵר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״, מִכׇּל מָקוֹם. מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ — מִצְוָה! שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיְתָה עָלָיו בִּכְלַל הֶיתֵּר. נֶאֶסְרָה, וְחָזְרָה וְהוּתְּרָה, יָכוֹל תַּחְזוֹר לְהֶתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״, מִצְוָה. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: אַבָּא שָׁאוּל הִיא. וְהָכִי קָאָמַר: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״, מִצְוָה. שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיְתָה עָלָיו בִּכְלַל הֶיתֵּר. רָצָה לְשֵׁם נוֹי — כּוֹנְסָהּ, רָצָה לְשׁוּם אִישׁוּת — כּוֹנְסָהּ. נֶאֶסְרָה, חָזְרָה וְהוּתְּרָה. יָכוֹל תַּחְזוֹר לְהֶתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״, לְמִצְוָה. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, וְהָכִי קָאָמַר: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״, מִצְוָה. שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיְתָה בִּכְלַל הֶיתֵּר. רָצָה כּוֹנְסָהּ, רָצָה אֵינוֹ כּוֹנְסָהּ. נֶאֶסְרָה, חָזְרָה וְהוּתְּרָה. יָכוֹל תַּחְזוֹר לְהֶתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן, רָצָה — כּוֹנְסָהּ, רָצָה — אֵינוֹ כּוֹנְסָהּ. רָצָה אֵינוֹ כּוֹנְסָהּ? הָא אֲגִידָה בֵּיהּ, בִּכְדִי תִּיפּוֹק? אֶלָּא אֵימָא: רָצָה — כּוֹנְסָהּ, רָצָה — חוֹלֵץ לָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״, מִצְוָה. אֵימָא רֵישָׁא: ״מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ״ — מִצְוָה.התם תנן - במסכת בכורות: אמר רב אין כופין - ואי ניחא לתרוייהו לייבומי אין כופין אותו לחלוץ דנימא לאו למצוה מכווני ופגע באיסור אשת אח אלא אי בעי מייבם. ומיהו היכא דהוא צבי לייבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרים אי מצינו לאטעוייה ולומר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כפינן ליה וחליץ דאמר רב ששת (לעיל יבמות ד.) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ולא תימא מוכה שחין דוקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דאמר בהמדיר (כתובות עז.) מעשה בציידן בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקינן הלכתא באע"פ (שם סד.) כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ומכל הלין טעמי כפינן ליה דחליץ ושקלה כתובה. וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרוייהו ניחא להו: איקרבת - הקריבה: אטלע - צדד לה רגל ימין: דאיתחזי לנא - דבעינן רוק הנראה לעיני דיינין בפרק מצות חליצה (לקמן יבמות דף קו:): ואקרינהו - לא חפצתי לקחתה: בעדים - שצריך להביא שני עדים שהוא אחי המת מאביו: אכשור דרי - בתמיה וכי נתכשרו הדורות: יבמה יבא עליה מצוה - גרסינן. ולא גרס הכא למצוה אלא לקמן בתירוצא דרב יצחק בר אבדימי: שבתחלה - עד שלא קדשה אחיו: נאסרה - כשקדשה אחיו: וחזרה והותרה - כשמת בלא בנים: יכול תחזור להיתירה הראשון - מפרש לקמן: מאן תנא - ומאי קאמר: אבא שאול היא וה"ק יבמה יבא עליה למצוה - משמע לשם מצות יבום דכתב ויבמה: רבא אמר אפי' תימא רבנן - ולא תיתני למצוה אלא מצוה: יבמה יבא עליה מצוה - מצוה עליו ליבמה יותר מן החליצה: יכול תחזור להיתירה הראשון - ותו לא דאי בעי לא כניס לה ת"ל יבמה יבא עליה מצוה: בכדי תיפוק - בתמיה: מצות תאכל - קרא יתירא הוא דכתיב ברישא דקרא והנותרת מן המנחה יאכלו:אמר רב אין כופין - פירש בקונטרס כי ניחא לתרוייהו לייבם אין כופין לחלוץ משום מצוה דנימא דלאו למצוה מכווני אבל אם לא תרצה לייבם מחמת שתתן אמתלא לדבריה אם אין יכולין להטעותו כפינן ליה וחליץ וממוכה שחין ובורסי שהביא בקונט' נראה דאין ראיה שהן מאותם שכופין להוציא מן הבעל אבל בשאר אמתלא אין נראה לומר דכופין דאל"כ למה היו טורחין לקמן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קו.) להטעותו יכפוהו לחלוץ ומאגרת מרד אין ראיה דא"כ בלא אמתלא נמי והתם הוי טעמא משום דמצות חליצה קודמת כדמסיק ועוד דקאמר התם רבי יוחנן תבע לייבם אין נזקקין לו השתא לחלוץ כופין ואין נזקקין לייבם מבעיא ועוד מדקאמר בדידך תלה רחמנא משמע אפי' בזמן הזה דמצות חליצה קודמת ור"ת גריס מצות יבום קודמת למצות חליצה אמר רב אין כופין וקאי אבראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה וקאמר דאין כופין לייבם וכי הוו אתו לקמיה דרב אותן שהיו מתכוונים לשם מצוה ורב יהודה נמי דאתקין אי צבית לייבומי באותן שבאין לפנינו לחלוץ איירי שאותן אם היו מייבמין היו מכוונים לשם מצוה שהרי לא היו מתכוונים לשם נוי ולשם אישות שלא היו חוששים לייבם אלא לחלוץ אבל אחריני אין מניחין לייבם אלא אדרבה כופין לחלוץ ואר"ת דהלכה כאבא שאול כסתם מתני' דבכורות (דף יג.) ולא כרמי בר חמא דאמר חזרו לומר דמצות ייבום קודמת כרבנן ועוד דבריש מכילתין אוקי מתניתין דפ"ק (דף ג. ושם) כאבא שאול ובפרק בית שמאי (לקמן יבמות דף קט. ושם) תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול וסתמא דגמרא בפרק אע"פ (כתובות דף סד. ושם) כאבא שאול ולעיל בשמעתין דמשמע דביאה עדיפא במתכוין לשם מצוה איירי ור"ח פסק כאן דמצות יבום קודמת וחזר בו בפ' מצות חליצה ופסק דמצות חליצה קודמת: דמתחזיא לן בבי דינא על ארעא - נראה דל"ג על ארעא דלא צריך כדאמר בפרק מצות חליצה (לקמן יבמות דף קו: ושם) גבי הוא ארוך והיא גוצא וקלטתו הרוח: ולשום אישות - דתיפוק ליה עליה שם אישות אר"י כי אין פירושו כההיא דבסמוך רצה לשם נוי כונסה רצה לשם אישות כונסה דההוא לשם אישות היינו לשם מצות יבום וכה"ג איכא בפרק הבא על יבמתו (לקמן יבמות דף נג: ושם) אפילו שניהם שוגגין או מזידים דההוא מזיד לשם זנות ולא הוי כההוא דקאמר התם דרבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד דההוא מזיד במתכוין לשם מצוה וכן אפילו הוא שוגג והיא מזידה: