טוען את הדף…
וַהֲרֵי טוּמְאָה, דְּלָאו שֶׁאֵין שָׁוֶה בַּכֹּל, וְטַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״בְּנֵי אַהֲרֹן״ וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן, הָא לָאו הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא נָשִׁים חַיָּיבוֹת, מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב? לָא, דְּגָמְרִינַן מִ״לֹּא יִקָּחוּ״. אִיכָּא דְּאָמְרִי: קִיחָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: לִיגְמַר מִטּוּמְאָה — קָמַשְׁמַע לַן. רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אִיקְּלַעוּ לְהִינְצְבוּ, לְאַתְרֵיהּ דְּרַב אִידִי בַּר אָבִין. בְּעוֹ מִינַּיְיהוּ: הוּזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לְהִנָּשֵׂא לִפְסוּלִין, אוֹ לָא? אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא, תְּנֵיתוּהָ: עֲשָׂרָה יוּחֲסִין עָלוּ מִבָּבֶל: כֹּהֲנִים, לְוִיִּם, וְיִשְׂרְאֵלִים, חֲלָלִים, גֵּרִים, וַחֲרוּרִים, וּמַמְזֵרִים, נְתִינִים, שְׁתוּקֵי, וַאֲסוּפֵי. כֹּהֲנִים לְוִיִּם יִשְׂרְאֵלִים — מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה. לְוִיִּם, יִשְׂרְאֵלִים, חֲלָלִים, גֵּרִים, חֲרוּרִים — מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה. גֵּירֵי, חֲרוֹרֵי, וּמַמְזֵרֵי, נְתִינֵי, שְׁתוּקֵי, וַאֲסוּפֵי — מוּתָּרִים לָבֹא זֶה בָּזֶה. וְאִילּוּ כֹּהֶנֶת לְחָלָל — לָא קָתָנֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: כֹּל הֵיכָא דְּהָנֵי נָסְבִי מֵהָנֵי וְהָנֵי נָסְבִי מֵהָנֵי — קָתָנֵי. כֹּהֵן, כֵּיוָן דְּאִילּוּ בָּעֵי לְמִינְסַב חֲלָלָה אֲסִירָא לֵיהּ — לָא קָתָנֵי. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב אִידִי בַּר אָבִין. אֲמַר לְהוּ: דַּרְדְּקֵי, הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא הוּזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לִינָּשֵׂא לִפְסוּלִים. שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְכוּ׳. בְּעוֹ מִינֵּיהּ בְּנֵי בֵירֵי מֵרַב שֵׁשֶׁת: שְׁנִיָּה לַבַּעַל וְלֹא שְׁנִיָּה לַיָּבָם, יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה מִיָּבָם אוֹ לָא? כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: כְּתוּבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן — לֵית לַהּ, אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּאִילּוּ לֵית לַהּ מֵרִאשׁוֹן, תַּקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן מִשֵּׁנִי — אִית לַהּ? אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת, תְּנֵיתוּהָ: כְּתוּבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן. וְאִם הָיְתָה שְׁנִיָּה לַבַּעַל — אֲפִילּוּ מִיָּבָם אֵין לָהּ. מִכְּלָל דְּאִיכָּא דְּאִית לַהּ מִיָּבָם? חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: כְּתוּבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן, וְאִי לֵית לַהּ מֵרִאשׁוֹן — תַּקִּינוּ לַהּ מִשֵּׁנִי. וְאִם הָיְתָה שְׁנִיָּה לַבַּעַל — אֲפִילּוּ מִיָּבָם אֵין לָהּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַבִּי יוֹחָנָן: אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, יֵשׁ לָהֶן מְזוֹנוֹת אוֹ אֵין לָהֶן מְזוֹנוֹת? הֵיכִי דָמֵי: אִילֵּימָא דְּיָתְבָה תּוּתֵיהּ, בַּ״עֲמוֹד וְהוֹצֵא״ קָאֵי, מְזוֹנוֹת אִית לַהּ? לָא צְרִיכָא, שֶׁהָלַךְ הוּא לִמְדִינַת הַיָּם, וְלָוְתָה וְאָכְלָה. מַאי? מְזוֹנֵי תְּנַאי כְּתוּבָה נִינְהוּ, מִדְּאִית לַהּ כְּתוּבָה אִית לַהּ מְזוֹנֵי, אוֹ דִלְמָא: כְּתוּבָּה דִּלְמִשְׁקַל וּמִיפַּק — אִית לַהּ, מְזוֹנֵי, דִּלְמָא תִּיעַכַּב גַּבֵּיהּ — לֵית לַהּ? אֲמַר לֵיהּ: לֵית לַהּ. וְהָתַנְיָא: יֵשׁ לָהּ! כִּי תַּנְיָא הָהִיא — לְאַחַר מִיתָה. אִית דְּאָמַר: אֲמַר לֵיהּ, תַּנְיָא: יֵשׁ לָהּ. הָא בַּ״עֲמוֹד וְהוֹצֵא״ קָאֵי? וְאֶלָּא, הָתַנְיָא יֵשׁ לָהּ! כִּי תַּנְיָא הָהִיא, לְאַחַר מִיתָה. תָּנוּ רַבָּנַן: אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט — יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה, פֵּירוֹת, מְזוֹנוֹת, בְּלָאוֹת, וְהִיא פְּסוּלָה, וּוְלָדָהּ פָּסוּל, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — אֵין לָהּ כְּתוּבָּה, לֹא פֵּירוֹת, לֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא בְּלָאוֹת, וְהִיא כְּשֵׁירָה, וּוְלָדָהּ כָּשֵׁר, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה — מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָּסוּל וְהִיא פְּסוּלָה. וְכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא פָּסוּל וְהִיא פְּסוּלָה —והרי לאו דטומאה - דאין שוה בכל דאין ישראל מוזהרין שלא ליגע דכתיב (ויקרא כא) אמור אל הכהנים כהנים מוזהרין ולא ישראל: לאו משום דרב יהודה - אלמא אפי' לאו שאין שוה בכל נפקא לן מהתם דנשים חייבות: לא דגמרי מלא יקחו - כלומר מאיש או אשה לא נפקא לן אלא לאו השוה בכל והא דאיצטריך למעוטי ולא בנות אהרן משום דאי לא מעטי' הוה גמרינן מלא יקחו דמחייב לנשים אלאו שאין שוה בכל: איכא דאמרי קיחה איצטריך ליה - למיכתב דבלאו שאין שוה בכל נשים מוזהרות ואף ע"ג דמדרב יהודה משתמעא סד"א ליגמר מטומאה דלאו שאין שוה בכל הוא ונשים פטורות: ה"ג כהנים לוים וישראלים מותרין לבא זה בזה לוים וישראלים חללי גירי חרורי מותרין לבא זה בזה - אבל כהני בחללי וחללי בכהנות לא: אמר ליה רב הונא - לעולם חללי בכהנות שפיר דמי והא דלא תננהו משום דכהני בחללי אסירי לא פסיקא ליה דכל היכא דהני נסבי מהני והני מהני קתני וכו': בני בירי - מקום: כיון דאמר מר - (לעיל יבמות דף לח.): כתובתה - של יבמה על נכסי בעלה הראשון לית לה מיבם ואע"ג דהא מראשון לית לה: או דלמא כיון דאי לית לה - ליבמה דעלמא מראשון כגון דלית ליה נכסים תקינו לה רבנן משני והא נמי לית לה מראשון הילכך אית לה מיבם: כתובתה על נכסי בעלה הראשון - אכל יבמות קאי וקתני אם היתה שניה לבעל אפי' מיבם אין לה ש"מ: מכלל דאיכא דאית לה מיבם - בתמיה. כלומר בעיין איפשיטא מיהא לישנא דברייתא קשיא דקתני אפילו מיבם אין לה ומשמע מדקתני אפי' מכלל דאיכא יבמה אחריתי דאית לה כתובה מיבם והא קתני רישא כתובתה על נכסי בעלה הראשון: תקינו לה משני - כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה: מזוני תנאי כתובה נינהו - שכך כתב לה בכתובה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך: לאחר מיתה - אם מת ולא גירשה יש לה מזונות כל ימי אלמנותה כשאר אלמנה דמזוני תנאי כתובה והכא ליכא למיגזר דלמא תתעכב גביה: ויש לה פירות - שאף על פי שאכל את הפירות כיון דשלא כדין אכלן שהרי לא היה לו בה נישואין מעולם. ואף על גב דאמרינן (כתובות עט:) גבי כשרה מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא הכא קנסינן ליה דמשלם אפי' מה שאכל מפני שהוא מרגילה לעבירה: ה"ג וכ"ן מצאת"י בתשוב"ת הגאוני"ם מפני שהוא פסול והיא פסולה וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו רבנן כתובה - והכי פירוש' מפני שהוא פסול כדתנן בבכורו' (מה:) הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה והיא פסולה על ידו:ולותה ואכלה מאי - אי לותה ואכלה קודם שפסקו לה ב"ד לא היה הבעל חייב לשלם אפי' לותה בב"ד כדפירש ר"ת בסוף כתובות (דף קז. ושם) גבי קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו והכא מיבעיא ליה אם יש לב"ד לפסוק לה מזונות כשהלך בעלה למדינת הים ותלוה ותאכל כשאר נשים או לא: אלמנה לכ"ג יש לה פירות - לאביי דאמר בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נא: ושם) אלמנה לכ"ג נשבית חייב לפדותה דקרינא ובכהנת אהדרנתיך למדינתיך הוי פירות כמשמעו דין פירות דהיינו פירקונה דהוי תחת פירות ובשניה דקתני אין לה פירות הוי נמי דין פירות דאם נשבית אינו חייב לפדותה אע"ג דהבעל אוכל פירות כי ההיא דהאשה רבה (לקמן יבמות פט.) דתנא נמי אין לה פירות ומזונות כו' ואמר עלה בירושלמי שאינה יכולה להוציא ממנו הפירות שאכל א"ר חנינא הא דתימא כשאכל עד שלא בא הראשון כו' ולרבא דאמר התם אלמנה לכ"ג דאינו חייב לפדותה נראה לר"י לפרש יש לה פירות דאם נשבית משלם הבעל הפירות שאכל לפדותה בהם אבל מה שפרקונה יתר על דמי פירות שאכל לא יהיב ובשניות אפילו דמי הפירות שאכל לא יהיב ומתוך פירוש הקונטרס משמע שאין לבעל פירות באלמנה כלל ואפילו לא נשבית חייב להחזיר פירות שאכל דפי' יש לה פירות שאף על פי שאכל פירות כיון דשלא כדין אכלן משלם ואליבא דרבא דכתובות פירש כן אך נראה לר"י כמו שפי' דלא משלם בעל אלא לצורך פרקונה כשנשבית וכן פירש הריב"ן: בלאות - פי' בקונטרס במשנתינו גבי שניה דאין לה בלאות שאם יש לה עדיין בלאות ושחקים מבגדים שהכניסה לו אינה נוטלתן כשיוצאה דקנסא קנסו חכמים ואין נראה לר"י דבהדיא משמע בסוף אלמנה ניזונית (כתובות קא. ושם) דדוקא מה שבלה ואין בעין אין לה אבל מה שבעין שקלה והיכא דאיירי באותן שהן עדיין בעין רגיל לפרש בלאותיה קיימין כדאמר התם זינתה הפסידה בלאותיה קיימין וכן בסוף אף על פי (כתובות סג:) גבי מורדת אבל ק"ק כיון דקתני באלמנה שיש לה פירות היינו בלאות כיון דאיירי בבלאות שאין קיימין כדאמר התם (כתובות עט: קא.) עיילא ליה גלימא פירא הוי ומכסי בה ואזיל עד דבלי: וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה - פי' בקונטרס שהוא פסול שנושא אותה בעבירה כדתנן בבכורות (דף מה:) ולא תרוייהו בעי אלא אם הוא פסול או היא פסולה קנסו אותו דלא מרגלא ליה כיון דמיפסל בהכי חד מינייהו כדאמר בסמוך ממזרת ונתינה איכא בינייהו ופריך ולר"א דאמר הרי זה עבד וממזר הא לא מרגלא ליה והתם בעל לא מיפסיל דהא בישראל לא שייך למימר שיפסל על ידה ואיהי נמי לא מיפסלא בהכי דהא מעיקרא מיפסלא וקיימא אלא משום זרע לחוד מנעה ולא מרגלא ליה שיראה להרגילו כיון שזרעו נפסל על ידה ומיהו קשה דקאמר בעולה לכ"ג איכא בינייהו כו' ואמאי מרגלא ליה והא הוא נפסל על ידה שנושא נשים בעבירה ויראה להרגילו ור"ת מפרש דהוא פסול דקאמר אולד קאי ובפסלות דידה לחוד אפילו במקום שהולד כשר לא מרגלא ליה כדאמרינן ולרבי מתיא בן חרש דקאמר אפילו הלך כו' עשאה זונה הא לא מרגלא ליה ויש ספרים דגרסי הוא כשר והיא פסולה וכן בתוספתא דמכילתין בפ"ב: