יבמותיא.
טוען את הדף…
קַשְׁיָא. רַב אָשֵׁי סָבַר לַהּ כְּרֵישׁ לָקִישׁ, וּמְתָרֵץ לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. רָבִינָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וּמְתָרֵץ כְּרַבָּנַן. רַב אָשֵׁי סָבַר לַהּ כְּרֵישׁ לָקִישׁ וּמְתָרֵץ לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ — צְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין. מַאן אַחִין — אַחִין הַיִּלּוֹדִים. כְּמַאן — כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. עָמַד אֶחָד מִן הַנּוֹלָדִים וְקִדְּשָׁהּ — אֵין לָהּ עָלָיו כְּלוּם, כְּמַאן — כְּרֵישׁ לָקִישׁ. רָבִינָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וּמְתָרֵץ לַהּ אַלִּיבָּא דְרַבָּנַן: הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ — צְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין. מַאן אַחִין — אַחִין הַנּוֹלָדִים, כְּמַאן — כְּרַבִּי יוֹחָנָן. עָמַד אֶחָד מִן הַיִּלּוֹדִים וְקִדְּשָׁהּ — אֵין לָהּ עָלָיו כְּלוּם, כְּמַאן — כְּרַבָּנַן. אִיתְּמַר: הַבָּא עַל יְבָמָה, וּבָא אֶחָד מִן הָאַחִין עַל צָרָתָהּ, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא. חַד אָמַר: בְּכָרֵת. וְחַד אָמַר: בַּעֲשֵׂה. מַאן דְּאָמַר בְּכָרֵת — כְּרֵישׁ לָקִישׁ, וּמַאן דְּאָמַר בַּעֲשֵׂה — כְּרַבִּי יוֹחָנָן. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: צָרַת סוֹטָה אֲסוּרָה. טוּמְאָה כְּתִיב בָּהּ, כָּעֲרָיוֹת. מֵתִיב רַב חִסְדָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בִּיאָתָהּ אוֹ חֲלִיצָתָהּ מֵאָחִיו שֶׁל רִאשׁוֹן — פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ. [אָמַר לְךָ רַב:] אָמֵינָא לָךְ אֲנָא סוֹטָה דְּאוֹרָיְיתָא, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי סוֹטָה דְּרַבָּנַן?! וּדְקָאָרֵי לַהּ מַאי קָאָרֵי לַהּ? קָסָבַר כׇּל דְּתַקּוּן רַבָּנַן — כְּעֵין דְּאוֹרָיְיתָא תַּקּוּן. מֵתִיב רַב אָשֵׁי: נִכְנְסָה עִמּוֹ לְסֵתֶר, וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ כְּדֵי טוּמְאָה — אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ, וַאֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה. וְאִם מֵת, חוֹלֶצֶתקשיא - לרב ששת דשנייה הכי: רב אשי סבר לה כריש לקיש - דאמר בכרת וסיפא ניחא: ומתרץ לה - לרישא דברייתא דקתני צריך חליצה באחים שנולדו לאחר חליצה וקדושין של שני וכר' שמעון דאמר ייבם ולבסוף נולד לא מהניא נפילתה מן הראשון למהוי עלה אשת אחיו שלא היה בעולמו הלכך זיקת ההיא נפילה לא אסרה לה עליה דהאי הואיל וכשנולד כבר קדשה זה: רבינא סבר לה כרבי יוחנן - דאמר חייבי לאוין נינהו ורישא ניחא ומתרץ לסיפא דקתני אין לה עליו כלום באחין שנולדו לאחר מכאן וכרבנן דאמרי אשת אחיו שלא היה בעולמו היא ולא תקשי רישא לסיפא: הילודים - שנולדו אחר קדושין של זה ולא איתסרא עלייהו בחליצתו דהא זיקה קמייתא לא רמאי קמייהו לייבומי ומשום אשת אחיו שלא היה בעולמו לא מיתסרא כר"ש דאמר ייבם ולבסוף נולד שריא: עמד אחד מן הנולדים - שהיו בשעת חליצה ראשונה: אין לה עליו כלום - כר"ל דאמר האחין חייבין על החלוצה כרת: עמד אחד מן הילודים - אחר חליצה או אפילו אחר קדושין וכשמת זה החולץ קדשה אותו ילוד אין לה עליו כלום ולאו משום חליצה אלא משום דהויא אשת אחיו שלא היה בעולמו מנפילה ראשונה: כמאן כרבנן - דאמרי אפילו ייבם ולבסוף נולד אסירא: בעשה - בית אחד הוא בונה ואין בונה ב' בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה: ומ"ד בכרת כר"ל - דאמר לאו שליחות דאחים קעביד הלכך הוא ניהו דקאי עלה בעשה אבל אחים כדקיימי קיימי באיסור אשת אח: מ"ד בעשה כרבי יוחנן - דאמר איהו שליחותא דאחין קעביד וכי היכי דלדידיה הויא צרה בעשה לאחים נמי הויא בעשה: צרת סוטה אסורה - היה נשוי ב' נשים וזינתה האחת תחתיו ויש עדים ומת בלא בנים היא וצרתה פטורות אף מן החליצה מאי טעמא טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה (במדבר ה׳:י״ג): כעריות - דכתיב אל תטמאו בכל אלה (ויקרא י״ח:כ״ד): ביאתה או חליצתה וכו' - האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת היא לכתחלה את צרתה שהרי היא כשאר נשים לגבי יבם דלא קנסוה רבנן מיבם דודאי שריא ליה שאנוסה היתה ששמעה שמת. אלמא נבעלה תחת בעלה שריא צרתה לייבם ואפי' רבנן לא פליגי אר"ש אלא בדידה אבל בצרתה מודו: סוטה דאורייתא - שזינתה והתורה אסרה בה: ואת אמרת לי סוטה דרבנן - דהא מדאורייתא שריא שניסת ע"פ ב"ד בעד אחד ואנוסה היא ורחמנא שריא דכתיב (במדבר ה) ועד אין בה תרי אלא אחד והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת ורבנן הוא דגזרו בה כי היכי דתידוק שפיר שמת בעלה עד שלא תנשא: ודקארי לה מאי קארי לה - הא לא אמר רב אלא בסוטה דאורייתא דכתיב בה טומאה: קסבר - האי דפריך כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואי סוטה דאורייתא היא וצרתה אסורה הכי נמי הוו אסרי רבנן צרה מייבום ומצרכי לה חליצה: נכנסה עמו - המקנא לאשתו ואמר לה אל תסתרי עם איש פלוני: לביתה - לבעלה שמא זינתה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ואם כהנת היא אסורה בתרומה כדיליף במסכת סוטה (דף כח.) נטמאה נטמאה ונטמאה ג' פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה:מאן אחין אחין הנולדים - אומר ר"י דנולדים קרי לאותן העתידין להולד בלשון הש"ס כדאמרינן בפרק ד' נדרים (נדרים ל:) למימרא דנולדים העתידים משמע ובספ"ק דגיטין (דף יג: ושם) קאמר אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוו בשעת מתן מעות ה"נ כו': צריכה חליצה מן האחין - מתייבמת אינה מאחר דאסירה לבעלה דהשתא במותר לה אסורה באסור לה לא כ"ש: כמאן כרבנן - הוה מצי לאוקומי כר"ש כגון שנולד קודם שקדשה אלא ניחא ליה לאוקמי כרבנן ונולד אפילו אחר שקדשה: חד אמר בעשה - כן גירסת הקונטרס ופי' בקונטרס משום דדרשינן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה וקשה כיון דאיצטריך קרא לגופיה שלא ייבם את שתיהן מנלן דאתיא קרא לנתקו מכלל כרת ללאו ואמר ר"ת דגרסינן חד אמר בלאו וכן פר"ח דכשייבם אחת קאי אצרה בלא יבנה דקרינא בצרה כיון שלא בנאה שוב לא יבנה אותה וכן האחים לא קיימא עלה אלא בלאו לרבי יוחנן וגרסינן שפיר וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה אבל לפ"ה דגרסינן בעשה לא פליגי אלא באחין אבל איהו לכ"ע בעשה: צרת סוטה אסורה - לאו דוקא אסורה דאף מחליצה פטורה כדפירש בקונטרס ודוקא סוטה ודאי אבל סוטה ספק בעי חליצה כדמייתי בסמוך וקרא דונסתרה והיא נטמאה בנבעלה ודאי איירי כדמסיק לקמן אבל סוטה ספק לא כתב בה טומאה וא"ת והא תנן נכנסה עמו לבית הסתר אסורה לביתה ואסורה לתרומה ודרשינן בפרק כשם (סוטה דף כח. ושם) שלשה פעמים ונטמאה כתיב אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה וי"ל דלא אסרה הכתוב אלא משום ספק שמא נבעלה ונטמאה ולעולם לא כתיב טומאה אלא על הודאי נבעלה וא"ת כיון שלא נכתב שם טומאה אלא על הודאי אמאי אסורה לביתה ולתרומה וי"ל דעשה ספק כודאי כדאמר בפרק כשם (ג"ז שם) אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה נשקית מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי ולהכי ספק סוטה בעיא חליצה דדוקא להחמיר עשה הכתוב ספק כודאי ולא להקל לפטרה בלא חליצה ולמאי דפרישית לעיל (יבמות דף ג: ד"ה לפי) דלמסקנא דשמעתין טומאה כעריות כתיב בה דאמר רב היינו במקום לאו ניחא דההוא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה אבל מ"מ קשה כיון דסוטה ודאי חשיב לה רב כערוה א"כ סוטה ספק הוה לה ליחשב כספק ערוה וא"כ היכי פריך ותתייבם ייבומי: רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה כו' - וא"ת ואמאי לא מקשה מת"ק דאמר אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולרב לא בעינן חליצה וי"ל דהא אתי ליה שפיר דחולצת דמדאורייתא בעיא חליצה דסוטה דרבנן היא ולא פריך מר' שמעון אלא משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והיה לנו לאוסרה להתייבם וא"ת ודלמא ר' שמעון לא קאמר אלא דבדיעבד פוטרת צרתה אבל לכתחלה לא ואמר ר"י דבדיעבד מודה ת"ק דלא אשכחן דפליגי והא דלא נקט אחיו של ראשון רצה חולץ רצה מייבם דמשמע לכתחלה אמר ר"י דמילתא אגב אורחיה קמ"ל דאע"ג דאיכא צרה דשייך בה ייבום טפי אפ"ה ביאתה או חליצה שלה פוטרת לכתחילה צרתה דס"ד דלא פטרה דנראה כאשתו דשני וא"ת לרב חסדא שרוצה לדקדק דסוטה דאורייתא שריא תקשי ליה מתני' דפרק קמא דסוטה (דף ב. ודף ו. ושם) דמייתי בסמוך דספק סוטה אינה מתייבמת וי"ל דהוה אמינא דהא דקתני שאין מתייבמת היינו מדרבנן אע"ג דהתם מוכח דאסירא מדאורייתא מכל מקום מכח משנה עצמה אין להוכיח עליו כלום ועוד אמר רבי יצחק דדוקא לרב פריך דמשוי ליה כערוה לסוטה דאורייתא ופטורה אף מן החליצה ולכך בסוטה דרבנן סברא היא דיש לאוסרה להתייבם אבל בההיא דסוטה דספק סוטה חולצת אין תימה אם נאמר דבסוטה דרבנן אפילו מתייבמת ועוד פירש רבינו יצחק דלרבי שמעון אסורה להתייבם לכתחלה מדקתני סיפא ואין הולד ממזר דאי שרי לייבם לכתחלה פשיטא דאין הולד ממזר ועוד בירושלמי קורא לההיא דרבי שמעון חליצה פסולה ואם היתה מותרת להתייבם חליצה כשרה היא ופריך מהא דקאמר ר"ש דפוטרת צרתה דכיון דאמר בסוטה דאורייתא דלאו בת חליצה וייבום היא בסוטה דרבנן אין לחליצה להועיל לפטור צרתה וכ"ת ממה נפשך תועיל דאם חשיבא כסוטה גמורה צרתה נמי לא בעי חליצה ואי לא חשיבא כסוטה א"כ שפיר פטרה צרתה דמסתבר ליה להש"ס דכיון דדמיא לסוטה דאורייתא חליצתה כמאן דליתא ואין לה לפטור צרתה: