יבמותמז:
טוען את הדף…
לֹא רוֹב טוֹבָה וְלֹא רוֹב פּוּרְעָנוּת. וְאֵין מַרְבִּין עָלָיו, וְאֵין מְדַקְדְּקִין עָלָיו. קִיבֵּל — מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ צִיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה — חוֹזְרִים וּמָלִין אוֹתוֹ שְׁנִיָּה. נִתְרַפֵּא — מַטְבִּילִין אוֹתוֹ מִיָּד. וּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹמְדִים עַל גַּבָּיו וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. טָבַל וְעָלָה — הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכׇל דְּבָרָיו. אִשָּׁה — נָשִׁים מוֹשִׁיבוֹת אוֹתָהּ בְּמַיִם עַד צַוָּארָהּ, וּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹמְדִים לָהּ מִבַּחוּץ, וּמוֹדִיעִין אוֹתָהּ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. אֶחָד גֵּר, וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר. וּבִמְקוֹם שֶׁנִּדָּה טוֹבֶלֶת, שָׁם גֵּר וְעֶבֶד מְשׁוּחְרָר טוֹבְלִין. וְכׇל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בִּטְבִילָה, חוֹצֵץ בְּגֵר וּבְעֶבֶד מְשׁוּחְרָר וּבְנִדָּה. אָמַר מָר: גֵּר שֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּיר, אוֹמְרִים לוֹ: מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ לְהִתְגַּיֵּיר? וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. מַאי טַעְמָא? דְּאִי פָּרֵישׁ — נִפְרוֹשׁ. דְּאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת, דִּכְתִיב: ״וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב״. וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ עֲוֹן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג עַל פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה — וְלֹא נִיתָּן לְהִשָּׁבוֹן. (וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ עֲוֹן שִׁכְחָה וּפֵאָה) וְאֵין מַרְבִּים עָלָיו וְאֵין מְדַקְדְּקִים עָלָיו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי קְרָאָה — דִּכְתִיב: ״וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ״. אֲמַרָה לַהּ: אֲסִיר לַן תְּחוּם שַׁבָּת — ״בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ״. אֲסִיר לַן יִחוּד — ״בַּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין״. מִפַּקְדִינַן שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת — ״עַמֵּךְ עַמִּי״. אֲסִיר לַן עֲבוֹדָה זָרָה — ״וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי״. אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין — ״בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת״. שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין — ״וְשָׁם אֶקָּבֵר״. מִיָּד, ״וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא וְגוֹ׳״. קִיבֵּל — מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. מַאי טַעְמָא — שַׁהוֹיֵי מִצְוָה לָא מְשַׁהֵינַן. נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ צִיצִין הַמְעַכְּבִין הַמִּילָה וְכוּ׳. כְּדִתְנַן: אֵלּוּ הֵן צִיצִין הַמְעַכְּבִין הַמִּילָה — בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב הָעֲטָרָה. וְאֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. וְאָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: בָּשָׂר הַחוֹפֶה רוֹב גּוֹבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה. נִתְרַפֵּא — מַטְבִּילִין אוֹתוֹ מִיָּד. נִתְרַפֵּא — אִין, לֹא נִתְרַפֵּא — לָא. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּמַיָּא מַרְזוּ מַכָּה. וּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹמְדִים עַל גַּבָּיו. וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גֵּר צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה! הָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְתַנָּא: תְּנִי, שְׁלֹשָׁה. טָבַל וְעָלָה הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכׇל דְּבָרָיו. לְמַאי הִלְכְתָא? דְּאִי הָדַר בֵּיהּ וּמְקַדֵּשׁ בַּת יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד קָרֵינָא בֵּיהּ, וְקִידּוּשָׁיו קִידּוּשִׁין. אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר. קָסָלְקָא דַּעְתָּךְ, לְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מִצְוֹת. וּרְמִינְהוּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּגֵר, אֲבָל בְּעֶבֶד מְשׁוּחְרָר — אֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, הָא — רַבָּנַן. דְּתַנְיָא: ״וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְגוֹ׳״. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁלֹּא קִבְּלָה עָלֶיהָ. אֲבָל קִבְּלָה עָלֶיהָ — מַטְבִּילָהּ, וּמוּתָּר בָּהּ מִיָּד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבְּלָה עָלֶיהָ, כּוֹפָהּ וּמַטְבִּילָהּ לְשֵׁם שִׁפְחוּת, וְחוֹזֵר וּמַטְבִּילָהּ לְשֵׁם שִׁחְרוּר, וּמְשַׁחְרְרָהּ,לא רוב הטובה - לפי שיצר הרע מחזר אחריהן כדאמרי' במס' סוכה (דף נב:) ושמא תזוח דעתן עלייהו ויחטאו: ואין מרבין עליו - דברים לאיים עליו שיפרוש: ציצין - חתיכות בשר שלא נפרעת המילה כהלכתה: ומודיעין אותו מקצת מצות - דהשתא ע"י טבילה הוא נכנס לכלל גירות הלכך בשעת טבילת מצוה צריך לקבל עליו עול מצות: אחד גר ואחד עבד משוחרר - לקמן מפרש למאי הלכתא אקשינהו: ובמקום שנדה טובלת - בארבעים סאה: שם גר ועבד משוחרר טובלין - ואע"פ שאין טבילתו משום טומאה וטהרה כשאר טבילות: חוצץ בגר ועבד משוחרר ובנדה - לבעלה. ואע"פ שאין טבילתן לענין מגע טהרות כשאר טבילות: דאי פריש - שלא יתגייר: נפרוש - ולא איכפת לן: דאמר מר קשים גרים לישראל כספחת דכתיב ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב - לשון ספחת שאוחזין מעשיהם הראשונים ולומדים ישראל מהם או סומכין עליהם באיסור והיתר: ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה - שלא יאמרו עניים הללו הלוקטין פאת שדה גזלנים הם ועומד עליהם והורגם בדיניהם שבני נח הוזהרו על הגזל בסנהדרין (דף נו.) ואזהרתן זו היא מיתתן דלא בעו התראה לפיכך בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה דעובד כוכבים קפיד על דבר מועט ולגבי ישראל הויא מחילה: ולא ניתן להשבון - אינו בחזרה אלא נהרג דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה) אבל בני נח אמרינן בסנהדרין (דף נח:) אזהרתן זו היא מיתתן וכיון שעבר על אחת מז' מצות נהרג: לישנא אחרינא מודיעים אותו עון לקט שכחה ופאה - הואיל והן מקפידים על הממון כ"כ כדאמר דנהרג על פחות משוה פרוטה מודיעין אותו עון לקט כו' שמא יחזור בו מלהתגייר. ולשון זה עיקר דאי משום טעמא קמא מאי לשון עון לקט שכחה ופאה יודיעוהו שילקטו עניים בשדהו: אסיר לן יחוד - להתייחד עם אשת איש: ב' קברים - אחד לנסקלים ולנשרפים שהרשיעו בעבירות חמורות ואחד לנהרגים ולנחנקים שאין מיתתן חמורה ואינם רשעים כל כך: עטרה - שורה גבוהה שסביב הגיד וממנה הולך ומשפע למעלה ולמטה: ואין אוכל בתרומה - אם כהן הוא דכהן ערל אסור בתרומה כדאמר לקמן בפרק הערל: רוב גובהה - של אותה שורה ולא תימא רוב היקיפה: מרזו מכה - מכבידין את חולי המכה כמו מטרא רזיא לאילני במסכת תענית (דף ג:): דאי הדר ביה - לקדמותו ואח"כ קדש בת ישראל מקודשת וצריכה גט דישראל מומר קידושיו קידושין דישראל הוא: קס"ד - דהאי דאקיש שיחרור של עבד לגירות העובד כוכבים לקבל קאמר שבשעת טבילת שחרור העבד צריך להודיעו מקצת מצות: אבל עבד אין צריך לקבל - בשעת שחרור דמשעה שטובל לשם עבדות שייך במצות דכתיב (דברים ה׳:י״ד) למען ינוח עבדך ואמתך ועוד דגמרי' (חגיגה דף ד.) לה לה מאשה: שלא קבלה עליה - להתגייר: כופה ומטבילה לשם שפחות - דכל טבילות עבדים על כרחן היא: ומשחררה - ומטבילה לשם שחרור בע"כ:מטבילין אותו מיד - משמע שהמילה קודם טבילה וכדאמר אין גר עד שימול ויטבול ותימה דאמר בהערל (לקמן יבמות דף עח.) מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואר"י דשאני התם דאכתי לא חזי למילה: במקום שהנדה טובלת - טבילת נדה לא כתב קרא בהדיא ופי' רב יהודה גאון דנפקא לן בק"ו ממגעה דטעון טבילה וכ"ש היא עצמה ור"ת מפרש דנפקא לן מהא דדרשינן בע"ז (דף עה:) אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהם וכמה הם מ' סאה ורבינו יצחק פירש דנפקא מהא דדרשינן בפ' במה אשה (שבת דף סד:) תהיה בנדתה תהא בנדתה עד שתבא במים: שם גר ועבד טובלים - בכולי שמעתין משמע דעבד בעי טבילה כשמשתחרר ולא סגי ליה בטבילה קמייתא וקשה דבהשולח (גיטין דף מ.) אמרינן הכותב שטר אירוסין לשפחתו ואמר לה צאי בו והתקדשי בו משמע דמקודשת אע"ג דלא טבלה וי"ל דאיירי כגון שטבלה מקודם לשם שחרור שהטבילה של שחרור קודמת לגט כדמשמע לקמן דקתני ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ומותר בה מיד: וכל דבר שחוצץ בטבילה כו' ובנדה - תימה דלענין הכשר מקוה פשיטא ליה שאין לחלק בין נדה לבעלה ובין טהרות דקאמר במקום שהנדה טובלת ולענין חציצה תלי נדה בטבילת טומאה וטהרה וי"ל דבחציצה דאיכא מילי טובא דלא הוי אלא מדרבנן כגון רובו ואינו מקפיד או מעוטו ומקפיד איצטריך לאשמועינן דבחציצה דרבנן נמי אין לחלק בין לבעלה לטהרות ואיכא מילי דחציצה דאמר בפ' בתרא דנדה (דף סז. ושם) ה"מ לטהרות אבל לבעלה לא והיינו ספק חציצה אבל ודאי חציצה אפילו דרבנן לא הקילו לבעלה יותר מלטהרות ובקונטרס לא גרס ליה במסכת נדה משום הא דהכא: קשים גרים לישראל כספחת - לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות וישראל למדין ממעשיהם ובמס' נדה (דף יג: ושם) פירש בקונטרס עוד לשון אחר משום דכל ישראל ערבים זה בזה וקשה דבפרק אלו נאמרים (סוטה דף לז:) משמע שלא היו ערבין על הגרים דלא חשיב התם ערבות של ערב רב ועוד י"ל דקשים גרים לישראל לפי שמתערבין בהם ואין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות שבישראל וי"מ לפי שביותר הוזהרו ישראל על הגרים ואין יכולין להזהר מאונאתן: