יבמותקג.
טוען את הדף…
בֵּין עוֹמֵד, בֵּין יוֹשֵׁב, בֵּין מוּטֶּה, וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַסּוֹמֵא — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. אֲבָל בְּמִנְעָל הַנִּפְרָם שֶׁאֵין חוֹפֶה אֶת רוֹב הָרֶגֶל, בְּסַנְדָּל הַנִּפְחָת שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת רוֹב הָרֶגֶל, וּבִסְמִיכַת הַיָּדַיִם, וּבְאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד, וְחוֹלֶצֶת מִן הַקָּטָן — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. קַב הַקִּיטֵּעַ, מַנִּי — רַבִּי מֵאִיר הִיא, דִּתְנַן: הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד, אֲתָאן לְרַבָּנַן! אָמַר אַבָּיֵי: מִדְּסֵיפָא רַבָּנַן, רֵישָׁא נָמֵי רַבָּנַן. וְרֵישָׁא, בִּמְחוּפֶּה עוֹר. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אֲבָל אֵין מְחוּפֶּה עוֹר, מַאי — פָּסוּל? אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי סֵיפָא בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד, לִיפְלוֹג בְּדִידַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים: בִּמְחוּפֶּה עוֹר, אֲבָל אֵין מְחוּפֶּה עוֹר — פָּסוּל! אֶלָּא אָמַר רָבָא: מִדְּרֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר, סֵיפָא נָמֵי רַבִּי מֵאִיר: הַאי — מַגֵּין, וְהַאי — לָא מַגֵּין. אָמַר אַמֵּימָר: הַאי מַאן דְּחָלֵיץ, צָרִיךְ לְמִדְחֲסֵיהּ לְכַרְעֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר, וְהָתַנְיָא: בֵּין עוֹמֵד, בֵּין יוֹשֵׁב, בֵּין מוּטֶּה! אֵימָא: וּלְעוֹלָם דְּדָחֵיס לְכַרְעֵיהּ. וְאָמַר אַמֵּימָר: הַאי מַאן דִּמְסַגֵּי עַל לִיחֲתָא דְּכַרְעֵיהּ, לָא חָלֵיץ. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר, וְהָתַנְיָא: סְמִיכוּת הָרַגְלַיִם, לָאו דְּחָלֵיץ בַּהּ אִיהוּ? לָא, דְּיָהֵיב לֵיהּ לְאַחֵר וְחָלֵיץ. אָמַר רַב אָשֵׁי: לְמַאי דְּקָאָמַר אַמֵּימָר, לָאו בַּר אוֹבָא חָלֵיץ, וְלָאו בַּר קִיפוֹף חָלֵיץ. מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה כּוּ׳. וּרְמִינְהִי: רְגָלִים — פְּרָט לְבַעֲלֵי קַבִּין! שָׁאנֵי הָכָא, דִּכְתִיב: ״מֵעַל רַגְלוֹ״. אִי הָכִי, לְמַעְלָה מִן הָאַרְכּוּבָּה נָמֵי! ״מֵעַל״, וְלָא מֵעַל דְּמֵעַל. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ, הַאי אִיסְתָּוִירָא עַד אַרְעָא נָחֵית. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִיפְסָק פָּסֵיק, הָוֵה לֵיהּ אִיהוּ ״מֵעַל״, וְשׁוֹקָא מֵעַל דְּמֵעַל! אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲפִילּוּ תֵּימָא מִיפְסָק פָּסֵיק, כֹּל דְּבַהֲדֵי כַּרְעָא — כְּכַרְעָא דָּמֵי. מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה. מֵתִיב רַב כָּהֲנָא: ״וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵאת מִבֵּין רַגְלֶיהָ״! אָמַר אַבָּיֵי: בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד, נוֹעֶצֶת עֲקֵבֶיהָ בְּיַרְכוֹתֶיהָ וְיוֹלֶדֶת. תָּא שְׁמַע: ״לֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ״! לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא. תָּא שְׁמַע: ״וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו״! לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא. תָּא שְׁמַע: ״אַךְ מֵסִיךְ הוּא רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה״! לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא. ״בֵּין רַגְלֶיהָ כּוּ׳״! לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁבַע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד״. וְהָא קָא מִתְהַנְיָא מֵעֲבֵירָה! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל טוֹבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים —סמיכות הידים - שעושה לידיו בתים של עור מפני שמכניסם בטיט וסומך עליהן וגורר את רגליו: קב הקיטע - דחשיב ליה מנעל מני רבי מאיר היא: יוצא - בשבת: אנפיליא של בגד - דקתני סיפא חליצתה פסולה אתאן לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר בקב הקיטע אלמא דלא הוי מנעל דאי רבי מאיר כיון דקב הקיטע הוה נעל אלמא ואנעלך תחש לא דייק אנפיליא נמי תהוי נעל: מדסיפא רבנן - רישא דקב הקיטע נמי רבנן ודייקי ואנעלך תחש ודקתני קב הקיטע כשר במחופה עור: אדתני סיפא אנפיליא של בגד - פסולה האי הוא ודאי דלאו נעל הוא דהא לא מגין לישמעינן חילוק בקב הקיטע דאע"ג דמגין לאו נעל וכ"ש האי: סיפא נמי ר' מאיר - ולא דייק תחש ואפילו הכי של בגד לא משום דלא מגין אבל קב הקיטע מגין הלכך אפילו אין מחופה עור כשר: למדחסיה - לדחוף רגלו בקרקע: מוטה - לאו אורחיה למדחסיה: על ליחתא דכרעיה - שרגלו הפוך ודורס בעליונו של רגל. ליחתא לשון לווחים (שבת דף מז.) פלנקא. כלומר שאינו דורס במקום מדרס רגלו. ואע"ג דתנן (לעיל יבמות דף קא.) מן הארכובה ולמטה כשרה התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוק ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו אבל האי לאו רגל הוא: והתניא בסמיכות הרגלים - כשרה: מאי לאו דחליץ בהו איהו - הגורר את רגליו והם עקומים: לאחר - שרגלו ישרה: בר אובא ובר קיפוף - בפ' אלו מגלחין (מ"ק כה:) דאחלשו לדעתיה דרב אשי ואיתהפוך כרעייהו: רגלים - שלש רגלים תחוג (שמות כ״ג:י״ד): פרט לבעלי קבין - שפטורים מן הראייה. אלמא שוק לאו רגל הוא: מעל רגלו - משמע מדבר שהוא על רגלו מדלא כתיב וחלצה נעלו מרגלו: שמע מינה - ממתני' דקא מכשר מן הארכובה ולמטה: האי אסתוירא - קביל"א המפסקת בין שוק לרגל: עד ארעא נחית - ואין עוד פרק אחר למטה הימנה בעקב: דלהדי כרעא - השוה ועומד למול כף הרגל לאו מעל הוא וככרעא דמי: ובשליתה היוצאת מבין רגליה - אלמא ירכים נמי מיקרו רגל: נועצת עקביה בירכותיה - והולד יוצא מבין רגליה ממש והיינו דכתיב מבין רגליה: לא עשה רגליו - לא הסיר שער זקן התחתון: להסך את רגליו - מי רגלים. אלמא ירכים רגל מיקרו: אך מסיך הוא את רגליו - בעגלון מלך מואב כתיב: בין רגליה - בין ירכותיה שבא עליה סיסרא ונתכוונה כדי לייגעו: כרע נפל שכב - שבעה כתיבי בקרא:בין עומד בין יושב - וא"ת ומהיכא ס"ד לפסול יושב וי"ל משום דאמר לקמן (יבמות דף קד.) דהויא כגמר דין ואמרינן בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל: ושם) בשעת גמר דין ד"ה דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה ומהאי טעמא בעינן לקמן (יבמות דף קו.) עמידה לכתחלה דא"ל רבי חייא בתי עמודי לל"א שפי' בקונט' ועוד דכתיב ועמד ואמר ומיהו עיכובא ליכא מדלא כתיב ויעמוד ויאמר אבל ועמד ואמר אינו אלא סיפור דברים בעלמא והכי נמי מפרש במסכת מועד קטן (דף כא. ושם) גבי מנין לקריעה מעומד אבל ועמדו שני האנשים אע"ג דלא כתיב ויעמדו היינו לפי שאין כתיב שם מעשה אחר כך אבל הכא אחר ועמד כתיב המעשה ואין כאן אלא סיפור דברים בעלמא כמו עמדו וקדשו ועמדה ונשאת והא דדרשינן בספרי ועמד אין דברים הללו אלא בעמידה אומר רבינו יהודה דשמא לכתחלה בעי הכי כדפרישית: והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה - וא"ת מהיכא ס"ד למעוטי סומא וי"ל מדכתיב לעיני הזקנים וה"א דה"ה לפני יבם א"נ משום דכתיב וירקה בפניו דהוי כמו לעיניו קמ"ל דלא: הקיטע מני רבי מאיר היא - דחשיב מנעל ממה שאין רגילים לעשות: באנפיליא של בגד אתאן לרבנן - דלא חשיב מנעל מבגד כיון דאין רגילות לעשות כן וה"ה אנפיליא הקשה ר"ת דהכא משמע דר' יוסי לא חשיב קב הקיטע מנעל מדמוקי ברייתא דמכשרא ליה לחליצה כר' מאיר דוקא וכן משמע בפרק במה אשה (שבת דף סה: ושם) ואילו בפרק בתרא דיומא (דף עח: ושם) אמרינן דקב הקיטע בין לר' מאיר בין לרבי יוסי מנעל הוא וטעם דר' יוסי גבי שבת דלמא מיפסק ואתי לאיתויי ד' אמות ברה"ר ועוד קשיא דהכא שרינן של שעם לחלוץ ובפרק בתרא דיומא (שם) אמרינן אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביה"כ ובשמעתין מדמי יה"כ לחליצה: מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה לא חליץ - פי' בקונט' שאין זה קרוי רגל כיון שהופכו כל שוק דידיה נמי לא מיקרי מעל רגלו אבל היכא שנקטעה רגלו שוקו היינו מעל רגלו דכיון דקודם קטיעה היה שוקו מעל רגלו אחר קטיעה נמי קרינא מעל רגלו ובענין זה פי' גאון אחד ור"ח פי' טעמא דלא חליץ מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה דלא מצי שפיר למדחסיה לכולי כרעיה אארעא לפי זה נמי אתי שפיר הא דגריע מקיטע דקיטע דחיס שפיר כוליה שוקיה אארעא מתוך פירושם משמע דפשיטא להו דקיטע חולץ אבל אין נראה לר"י דהא בירושלמי מפרש הא דקתני במתני' מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה היינו בקושר רצועות הסנדל מארכובה ולמטה אבל בקיטע לא איירי מידי והא דקתני בברייתא קב הקיטע איכא לפרושי נמי דיהיב לאחר וחליץ כדאמר אסמיכות רגלים וה"מ למימר וליטעמיך קב הקיטע מי חליץ אלא דיהיב לאחר וכן דרך בכמה מקומות דיכול לומר וליטעמיך ואין אומר ועוד מעיקרא דסבר דברגל הפוכה שייכא חליצה ה"ה דקיטע נמי חליץ אבל לפי המסקנא לא והא דפריך רגלים פרט לבעלי קבין הכי פריך כיון דשוק לא מיקרי רגל א"כ למטה מהארכובה אמאי כשרה הא לא הויא קשירה במקום רגל ורבינו נסים נמי פירש במגלת סתרים דקיטע לא חליץ מכ"ש דרגלו הפוכה ומן הארכובה ולמטה דמכשיר במתני' לאו באיפסקא לכרעיה אלא בקשירת רצועות איירי כדאמר בירושלמי: פרט לבעלי קבין - ואף על פי דעיקר דרשא נפקא לן מפעמים בפרק קמא דחגיגה (דף ג. ושם) מכל מקום פריך שפיר מדאסמכיה תנא ארגלים: והא קא מתהניא מעבירה - ליכא למימר דפריך אמאי לא מסרה עצמה שהרי קרקע עולם היא כדאמר גבי אסתר ועוד כי הוא לא היה מאנסה ואדרבה היא שדלתו בדברים להכריעו להביאו עליה כדי להתיש כחו להציל ישראל אלא פריך אמאי משבחה הכתוב כל כך דכתיב תבורך מנשים וגו' ואמרינן בנזיר (דף כג: ושם) ובהוריות (דף י:) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה פירוש מאמהות לפי שהיו נהנות מן הביאה ויעל לא היתה נהנית מן הביאה ומשני דודאי לא היתה נהנית משום דטובתן של רשעים כו' ואההיא מילתא קיימא הך פירכא בנזיר (דף כג:) ובהוריות (דף י:):