יבמותנב.
טוען את הדף…
הַאי גֵּט אַחַר גֵּט הוּא? אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: גֵּט אַחַר הַגֵּט, וּמַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר — כְּדַאֲמַרַן, יָבָם אֶחָד וִיבָמָה אַחַת כֵּיצַד הַתָּרָתָן? עָשָׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ וְנָתַן לָהּ גֵּט — צְרִיכָה הֵימֶנּוּ חֲלִיצָה. עָשָׂה מַאֲמָר וּבָעַל — הֲרֵי זוֹ כְּמִצְוָתָהּ. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: מִצְוַת יְבָמָה — מְקַדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ בּוֹעֵל. אֵימָא: אַף זֶה כְּמִצְוָתָהּ. פְּשִׁיטָא! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דְּאָמַר מָר הָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ — פָּרְחָה הֵימֶנּוּ זִיקַּת יְבָמִין, וְחָלָה עָלָיו זִיקַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין, אֵימָא לָאו מִצְוָה קָעָבֵיד, קָא מַשְׁמַע לַן. גּוּפָא, אָמַר רַב הוּנָא: מִצְוַת יְבָמִין — מְקַדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ בּוֹעֵל, וְאִם בָּעַל וְעָשָׂה מַאֲמָר — קָנָה. אִם בָּעַל וְעָשָׂה מַאֲמָר — פְּשִׁיטָא, דְּהָא קַנְיַהּ בְּבִיאָה! אֶלָּא אֵימָא: אִם בָּעַל בְּלֹא מַאֲמָר — קָנָה. וְהָתַנְיָא לוֹקֶה! מַכַּת מַרְדּוּת מִדְּרַבָּנַן. דְּרַב מְנַגֵּיד מַאן דִּמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה, וּמַאן דִּמְקַדֵּשׁ בְּשׁוּקָא, וּמַאן דִּמְקַדֵּשׁ בְּלָא שִׁדּוּכֵי. וּמַאן דִּמְבַטֵּל גִּיטָּא, וּמַאן דְּמָסַר מוֹדָעָא אַגִּיטָּא. [דְּמִתְפַּקַּר בִּשְׁלוּחָא] דְרַבָּנַן, וּמַאן דִּ[מְ]שַׁהֵי שַׁמְתָּא דְרַבָּנַן עֲלֵיהּ תְּלָתִין יוֹמִין, וְלָא אָתֵי לְבֵי דִינָא וְתָבַע לְשַׁמְתֵּיהּ. וְעַל חַתְנָא דְּדָאֵיר בְּבֵי חֲמוּהִי. דְּדָאֵיר — אִין, דְּחָלֵיף — לָא? וְהָא הָהוּא דַּחֲלֵיף אַבָּבָא דְּבֵי חֲמוּהִי, וְנַגְּדֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת! הָהוּא מֵידָם הֲוָה דַּיִים מֵחֲמָתֵיהּ. נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי: בְּכוּלְּהוּ לָא מְנַגֵּיד רַב, אֶלָּא לִמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה וּבְלָא שִׁדּוּכֵי. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲפִילּוּ בְּשִׁדּוּכֵי נָמֵי מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מַאֲמָר? נָתַן לָהּ כֶּסֶף אוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף. וּבִשְׁטָר כֵּיצַד? בִּשְׁטָר כֵּיצַד?! כְּדַאֲמַרַן: כָּתַב לָהּ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״! אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: שְׁטַר כְּתוּבַּת יְבָמִין כֵּיצַד? כָּתַב לַהּ: ״אֲנָא פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי קַבֵּילִית יָת פְּלוֹנִית יְבִמְתִּי עֲלַי, לָזוּן וּלְפַרְנְסָהּ כָּרָאוּי, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן״. וְאִי לֵית לַהּ מֵרִאשׁוֹן — תַּקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן מִשֵּׁנִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: נָתַן לָהּ גֵּט, וְאָמַר: ״הֲרֵי אַתְּ מְגוֹרֶשֶׁת הֵימֶנִּי, וְאִי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם״. מַהוּ? גֵּט יְבָמָה דְּרַבָּנַן הוּא, גֵּט דְּמַהֲנֵי בְּאֵשֶׁת אִישׁ — מַהֲנֵי בִּיבָמָה, גֵּט דְּלָא מַהֲנֵי בְּאֵשֶׁת אִישׁ — לָא מַהֲנֵי בִּיבָמָה, אוֹ דִלְמָא אָתֵי לְאִחַלּוֹפֵי בְּגִיטָּא. [אֲמַר לֵיהּ: חָיְישִׁינַן דִּלְמָא אָתֵי לְאִחַלּוֹפֵי בְּגִיטָּא.] מַתְקֵיף לַהּ רַבָּה בַּר חָנָן: אֶלָּא מֵעַתָּה, יָהֵיב לַהּ נְיָירָא בְּעָלְמָא — הָכִי נָמֵי דְּפַסְלַהּ? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לָא פָּסֵיל בִּכְהוּנָּה, הָכָא קָפָסֵיל בִּכְהוּנָּה, דְּתַנְיָא: ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ״, אֲפִילּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה אֶלָּא מֵאִישָׁהּ — ״לֹא יִקָּחוּ״, וְהַיְינוּ רֵיחַ הַגֵּט שֶׁפּוֹסֵל בִּכְהוּנָּה. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הֲרֵי אָמְרוּ, אָמַר אֶחָד לְלַבְלָר: כְּתוֹב גֵּט לַאֲרוּסָתִי, לִכְשֶׁאֶכְנְסֶנָּה אֲגָרְשֶׁנָּה — הֲרֵי זֶה גֵּט, מִפְּנֵי שֶׁבְּיָדוֹ לְגָרְשָׁהּ.האי גט אחר גט הוא - בתמיה וכי זהו גט אחר גט דקתני רישא וחכמים אומרים יש גט אחר כו' ומפרש כיצד עשה מאמר כו' דהיינו גט אחר מאמר: כדאמרן - בברייתא דלעיל כיצד אר"ג כו' ובמתני' לא פירש: הואיל דאמר מר - בפרק ד' אחין (לעיל יבמות דף כט:): והתניא לוקה - ואין מלקות ארבעים אלא על דברי תורה אלמא דאורייתא היא והיכי אמרת קנה. וקמשני האי לוקה לאו מלקות ארבעים הוא אלא מכת מרדות מכת רידוי מדרבנן שנהג קלות ראש בעצמו ולעולם קנה: דרב מנגיד - מכת מרדות: אמאן דמקדש בביאה - משום פריצותא: ואמאן דמקדש בשוקא - אפילו בכספא דמנהג זילות ופריצות היא: דמתפקר - לשון חוצפא שמעיז פניו להתריס עם שליח ב"ד: מידם הוה דיימא חמתיה מיניה - חשודה היתה חמותו ממנו: נתן לה כסף או שוה כסף - ואמר לה התקדשי לי במאמר יבמין. ואע"ג דיהב לה מידי לאו קידושין גמורים הן כקידושי תורה שהרי אין קידושין תופסין באשת אח והתורה לא התירתה לו ליעשות כאשה נכרית אלא כסדר המצוה וביאה הוא דכתבה בה רחמנא: ובשטר כיצד - ואם קידש בשטר כיצד כתב בו. והוינן כיצד בתמיה והא כיון דקידושי כסף אמרת נתן לה כסף כשאר נשים ממילא שמעינן שטר נמי כשאר כל שטר אירוסין בעלמא כדאמר בקידושין כתב על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת כו': אמר אביי - האי תנא לאו אשטר מאמר קאי אלא אשטר כתובה קאי: על נכסי בעלה הראשון - ולא על של יבם. מאי טעמא כדאמר בהחולץ (לעיל יבמות דף לט.) אשה הקנו לו מן השמים: נתן לה גט - יבם ליבמתו: מהו - לפוסלה על אחיו ועליו בהאי גיטא דתיקום עליה בלא יבנה האי גט לא מהני באשת איש להתירה לינשא והכא נמי לאו גירושין למיקם בלא יבנה: לאיחלופי בגיטא - ולכנוס יבמה אחר הגט: הכא פסיל בכהונה - כהן שנתן גט כזה לאשתו אסרה עליו והלכך תיבעי לן אי מהני מדרבנן: אלא מאישה - ולא התירה לכל אדם: הרי זה גט - ואם נתנו משכנסה הרי זו מגורשת הואיל ובידו לגרשה משנכתב. ואי משום גט ישן דקי"ל (גיטין דף עט:) בית הלל פוסלין ותנן איזהו גט ישן כל שנתייחד עמה אחר כתיבה הא איתמר בפרק הזורק (שם) אם נתגרשה תנשא לכתחלה:אם בעל ועשה מאמר פשיטא דהא קניה בביאה - הא לא פריך פשיטא דקניה בביאה לחודה דמהא לא הוה משני מידי אלא הכי פריך פשיטא שמאמר אחר ביאה אינו מגרע ואם בביאה לחוד קנה בשביל מאמר שאחריו לא גרע ומשני אימא אם בעל בלא מאמר קנה דס"ד לא קני אלא אם כן עושה כמצותה מקדש ואחר כך בועלה וממתניתין דתנן בריש קידושין (דף ב.) היבמה נקנית בביאה לא שמעינן ליה דדלמא היינו מדאורייתא וכן הא דתנן הכא במתני' (לעיל יבמות נ:) הבעילה בזמן שהיא בתחילה אין אחריה כלום דלמא נמי היינו משום דמדאורייתא קני ופריך והתניא לוקה וידע שפיר דמדרבנן לוקה אלא דס"ד דלוקה מדרבנן משום דעשאוהו חכמים כפוגע באשת אח שלא במקום מצוה וא"כ מדרבנן לא קני לה בלא מאמר ומשני מכת מרדות מדרבנן ומשום פריצותא בעלמא כדרב: דמתפקר בשליח דבי דינא - כך גירס' הקונטרס ויש ספרים שכתוב בהן מאן דמצער שליחא דרבנן וכן כתוב בכל הספרים בפ"ק דקידושין (דף יב:) ומיהו גם שם פי' בקונטרס שליחא דרבנן שליח ב"ד ונראה דבכל שליחא דרבנן יש ללקות אע"ג דלא הוי שליח ב"ד כדאשכחן בפ' עשרה יוחסין (קדושין ע.) דשמתיה רב יהודה לההוא טבחא דציער שלוחו ואע"ג דשמתא חמור מנגדא כדמוכח במקום שנהגו (פסחים דף נב.) שמא החמיר עליו משום שביזה את רב יהודה עצמו: דמקדש בביאה - אר"ת דאפי' ביבמה דצריך ביאה דפריצותא הוא שעושה תחלת קנינו בביאה: הדר בבית חמיו - אנן סמכינן אנהרדעי דאמרי בכולהו לא מנגיד רב אלא אמאן דמקדש בביאה דבשל סופרים הלך אחר המיקל: דמבטל גיטא - אע"ג דרב משמע דסבירא ליה בריש השולח (גיטין דף לג:) דביטלו אינו מבוטל כר"ג גבי הא דאמר רב יוסף ניחזי אנן מ"מ קאמר הכא דלקי משום דמוציא לעז על הגט: דמסר מודעא אגיטא - אפילו היה מבטל כל מודעי מ"מ היה מלקה אותו משום דמוציא לעז על הגט דאיכא דשמע במודעא ולא שמע בביטול: על הנייר או על החרס - אר"ת כר' אליעזר אתיא דלרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי לא מהני דדבר שיכול להזדייף הוא דבשטר קידושין נמי בעי ר' מאיר עדי חתימה כדמוכח בפ"ב דקידושין (דף מח.) ובפ"ק דקידושין (דף ט. ד"ה כתב) פירשתי: שאין בו שוה פרוטה - פירוש ואינה מתקדשת משום כסף מקודשת מטעם שטר גבי שדי מכורה לך בפרק קמא דקידושין (דף כו. ושם) שהמוכר נותן שטר תימה אמאי נקט אע"פ שאין בו שוה פרוטה דאין בו שום רבותא דכך לי שוה פרוטה כמו אין שוה פרוטה ויש לומר דמשום דכתב ביה נתינה אחרי תיבת את ספר המקנה ס"ד דליבעי שוה פרוטה: לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט - תימה דבפרק כל הגט (גיטין דף כו:) אמרינן דאינו גט שלא יאמרו גטה קודם לבנה ובקונטרס פי' דהכא נמי לא קאמר דהוי גט אלא בדיעבד שכבר נתגרשה בו ואין נראה דהתם דקאמר אין גט משמע דלא הוי גט כלל ואר"ת דהכא כשכתב בו זמן שאחר נשואין שהוא זמן נתינה דאפילו גט ישן לא הוי שלא נתייחד עמה אחר זמן הכתוב בגטה והרי זה גט [דקאמר היינו] לגרש בו לכתחלה וההיא דכל הגט שכתב זמן דקודם נישואין וגרע טפי מגט ישן דבגט ישן ליכא אלא ייחוד בעלמא לכך אם נתגרשה בו תנשא לכתחלה אבל התם דכנסה ואיכא ודאי ביאה אינו גט כלל: