יבמות כב.

פרק ב׳ · כיצד אשת אחיו

Yevamot 22a · Chapter 2: Keitzad Eshet Achiv

הָנָךְ תַּרְתֵּי דְּדָמְיָין לַהֲדָדֵי כַּחֲדָא חָשֵׁיב לְהוּ, וְהָא שִׁיתַּסְרֵי. וְהָא מִכׇּל מָקוֹם לְדִידִי חַזְיָין לַן דִּכְתִיבָן לְאִיסּוּרָא! אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעְמָיךְ, אִי הֲוָה כְּתִיב לְהֶיתֵּירָא, מִי הֲוֵות סָמְכַתְּ עֲלַיְיהוּ? דְּמָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא מִי חֲתִים עֲלַיְיהוּ? הַשְׁתָּא נָמֵי דִּכְתִיב לְאִיסּוּרָא — לָאו מָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא חֲתִים עֲלַיְיהוּ. תָּנֵי דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא: שְׁלִישִׁי שֶׁבִּבְנוֹ וְשֶׁבְּבִתּוֹ וְשֶׁבְּבֶן אִשְׁתּוֹ וְשֶׁבְּבַת אִשְׁתּוֹ — שְׁנִיָּה. רְבִיעִי שֶׁבְּחָמִיו וְשֶׁבַּחֲמוֹתוֹ — שְׁנִיָּה. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: מַאי שְׁנָא לְמַעְלָה דְּקָחָשֵׁיב לָהּ לְאִשְׁתּוֹ, וּמַאי שְׁנָא לְמַטָּה דְּלָא קָחָשֵׁיב לָהּ לְאִשְׁתּוֹ? לְמַעְלָה, דְאִיסּוּרָא מִכֹּחַ אִשְׁתּוֹ קָא אָתֵי — חָשֵׁיב לַהּ, לְמַטָּה, דְאִיסּוּרָא לָאו מִכֹּחַ אִשְׁתּוֹ קָאָתֵי — לָא קָחָשֵׁיב לַהּ. וְהָא בֶּן אִשְׁתּוֹ וּבַת אִשְׁתּוֹ, דְּאִיסּוּרָא מִכֹּחַ אִשְׁתּוֹ קָאָתֵי, וְלָא חָשֵׁיב לַהּ! אַיְּידֵי דִּתְנָא שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת לְמַטָּה דִּידֵיהּ וְלָא חַשְּׁבַהּ, תְּנָא נָמֵי שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת לְמַטָּה דִּידַהּ וְלָא חַשְּׁבַהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא: שְׁנִיּוֹת דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא, יֵשׁ לָהֶן הֶפְסֵק אוֹ אֵין לָהֶם הֶפְסֵק? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב: אַרְבַּע נָשִׁים יֵשׁ לָהֶם הֶפְסֵק, וְתוּ לָא. דִּלְמָא כִּי קָאָמַר רַב — לְהַהִיא מַתְנִיתָא. תָּא שְׁמַע: שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי. שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי — אִין, טְפֵי — לָא! דִּלְמָא מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ, מֵרְבִיעִי וְאֵילָךְ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: חֲזִי מָר הַאי מֵרַבָּנַן דַּאֲתָא מִמַּעְרְבָא וְאָמַר, בְּעוֹ בְּמַעְרְבָא: גָּזְרוּ שְׁנִיּוֹת בְּגֵרִים, אוֹ לֹא גָּזְרוּ שְׁנִיּוֹת בְּגֵרִים? אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא וּמָה עֶרְוָה גּוּפַהּ, אִי לָאו ״שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בָּאִין מִקְּדוּשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדוּשָּׁה קַלָּה״, לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן — שְׁנִיּוֹת מִיבַּעְיָא?! אָמַר רַב נַחְמָן: גֵּרִים, הוֹאִיל וַאֲתוֹ לְיָדָן, נֵימָא בְּהוּ מִלְּתָא: אַחִין מִן הָאֵם — לֹא יָעִידוּ, וְאִם הֵעִידוּ עֵדוּתָן עֵדוּת. אַחִין מִן הָאָב — מְעִידִין לְכַתְּחִלָּה. אַמֵּימָר אָמַר: אֲפִילּוּ אַחִין מִן הָאֵם נָמֵי מְעִידִין לְכַתְּחִלָּה. וּמַאי שְׁנָא מֵעֲרָיוֹת? עֶרְוָה — לַכֹּל מְסוּרָה, עֵדוּת — לְבֵית דִּין מְסוּרָה, וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵי. מַתְנִי׳ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָח מִכׇּל מָקוֹם — זוֹקֵק אֶת אֵשֶׁת אָחִיו לְיִבּוּם, וְאָחִיו הוּא לְכׇל דָּבָר, חוּץ מִמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָח מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַגּוֹיָה. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן מִכׇּל מָקוֹם — פּוֹטֵר אֵשֶׁת אָבִיו מִן הַיִּבּוּם, וְחַיָּיב עַל מַכָּתוֹ וְעַל קִלְלָתוֹ, וּבְנוֹ לְכׇל דָּבָר, חוּץ מִמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַגּוֹיָה. גְּמָ׳ מִכׇּל מָקוֹם לְאֵתוֹיֵי מַאי? אָמַר רַב יְהוּדָה: לְאֵתוֹיֵי מַמְזֵר. פְּשִׁיטָא, אָחִיו הוּא! מַהוּ דְּתֵימָא, לֵילַף אַחְוָה אַחְוָה מִבְּנֵי יַעֲקֹב: מָה לְהַלָּן — כְּשֵׁרִין וְלֹא פְּסוּלִין, אַף כָּאן — כְּשֵׁרִין וְלֹא פְּסוּלִין, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵימָא הָכִי נָמֵי? כֵּיוָן דִּלְעִנְיַן יִבּוּם מִיפְטַר נִפְטָר,

הנך תרתי דדמיין להדדי - אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב שהן צד אחוה דאב ולמטה דידהו ערוה: שלישי שבבנו - בת בן בנו דהא בת בנו ערוה: ושבבתו - בת בן בתו שהרי בת בתו ערוה הלכך בת בן בתו שניה וכן בת בן בנה של אשתו או בת בן בתה: רביעי שבחמיו - דור רביעי שבחמיו היינו אם אם חמיו והוא דור רביעי לאשתו ואשתו בכלל: ושבחמותו - אם אם חמותו: שניה - דאם חמיו ואם חמותו ערוה שהן בכלל אשה ובת בנה אשה ובת בתה הלכך אמו שניה: מאי שנא למעלה - דקרי לאם אם חמיו ואם אם חמותו רביעי וקא חשיב לאשתו בחושבנא דדרי: ומאי שנא למטה - דקרי לבת בן בנו דור שלישי ולא חשיב אשתו דתהוי רביעי: לאו מכח אשתו קאתי - אלא מכח דידיה דבבנו מאנוסה עסקינן: לההיא מתניתא - הא דקתני לעיל מה הן שניות בההיא איירי רב ואמר ארבע יש להן הפסק ותו לא אבל בהנך דר' חייא איכא: ת"ש - דתני בשניות דר' חייא שלישי שבבנו ורביעי שבחמיו ותו לא אלמא יש להם הפסק: בגרים - גזרו שניות שאם היה גר נשוי אם אמו יוציא: מקדושה חמורה - שהעובדי כוכבים מוזהרין על העריות: לא גזרו בהו רבנן - דכקטן שנולד דמי ואין לו קורבה: לא יעידו - לכתחלה דקורבת אם בגרים קורבה היא דהא ודאי אמו היא: ואם העידו עדותן עדות - דכקטן שנולד דמי: מעידין לכתחלה - דרחמנא אפקריה לזרע מצרי דכתיב זרמת סוסים זרמתם (יחזקאל כ״ג:כ׳) הלכך קורבת אב אינה קורבה: מאי שנא - עדות מעריות דאמר לקמן בפרק נושאין (יבמות דף צח.) גר שהיה נשוי אחותו מן האם יוציא: לכל מסורה - הכל נושאין נשים הלכך אי שרית לקיומה אתי נמי למישרי ערוה בישראל דכולי עלמא לא ידעי דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי: לבית דין מסורה - ואי נמי מכשרת עדות אחים גרים לא אתיא לאכשורי אחין ישראל דבית דין ידעי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: מתני' אח מכל מקום - בגמרא מפרש: ואחיו לכל דבר - מפרש בגמ': שפחה ועובדת כוכבים - ולדה כמוה ובתרה אזיל כדיליף בגמ': על מכתו ועל קללתו - אם הכה או קלל את אביו חייב מיתה: גמ' מדלענין יבום מיפטר - את אשת אביו מיבום פוטר כגון אם היה לו בן ממזר ונשא אשה ומת ולא ילדה לו פטורה מן היבום בשביל הממזר בן בעלה כדיליף לקמן בן אין לו עיין עליו:

שניות דרבי חייא יש להן הפסק או לא - תימה דלעיל תנא דכלת בן בנו אסורה עד סוף כל הדורות ודומה דכ"ש בת בן בנו עד סוף כל הדורות שהן קורבי עצמו ולא מחמת קדושין וי"ל דכלת בן בנו יש לאוסרו שהן בני ירושה ושכיחא גביה אבל בת בני בנים לאו בת ירושה היא ולא שכיחא גביה: ערוה לכל מסורה - תימה דלעיל קאמר דטעמא דגרים שלא יאמרו באנו מקדושה כו' והכא משמע טעמא משום דאתיא לאיחלופי בישראל כדפי' בקונטרס וכן בפ' נושאין (לקמן יבמות דף צז: ושם) משמע דטעמא משום איחלופי גבי בני יודן אמתא אישתחרור שרא להו רב אחא בר יעקב למינסב נשי דהדדי וקאמר מן האם ולא מן האב כולי עלמא לא פליגי דאסור מן האב ולא מן האם כולי עלמא לא פליגי דמותר כי פליגי מן האב ומן האם ואי משום שמא יאמרו אמאי שרי התם מן האב ומן האם אבל אי משום איחלופי ניחא דכיון דאיכא נמי צד אב לא אתי לאיחלופי דבתר אב שדי להו ומצרים אין להם קורבת אב דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ולא שייך למיגזר אטו ישראל ויש לומר דהני תרי טעמי צריכין דבקורבת אב שהיו אסורין קודם לא שייך טעמא לאיחלופי שהכל יודעים דרחמנא אפקריה לזרעיה כגון אשת אביו לרבי עקיבא ואחות אביו לרבי אליעזר דאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נח.) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ר' אליעזר אומר אחות אביו ור"ע אומר אשת אביו הוי טעמא שלא יאמרו כו' אבל אשת אביו לרבי אליעזר ואחות אביו לרבי עקיבא שרי דלא משום שמא יאמרו איכא ולא משום איחלופי איכא אבל עריות שמצד אם שלא היו אסורות קודם יש לאסור משום איחלופי דמשום שמא יאמרו ליכא והא דאמר בפרק ד' מיתות (ג"ז שם) נשא אחותו מן האם יוציא היינו משום איחלופי דשמא יאמרו ליכא שלא היו נאסרות בגיותם ומן האב יקיים דמשום איחלופי ליכא בצד אב כדפרישית והיינו טעמא נמי דאמר אחין מן האם לא יעידו לכתחלה דלמא אתי לאיחלופי אבל מן האב יעידו לכתחלה: מי שיש לו אח מ"מ זוקק אשת אחיו - בגמרא מפרש לאתויי ממזר וא"ת מרישא שמעינן לה בת ישראל לנתין וממזר דחולצת ולא מתייבמת ויש לומר דאי מהתם הוי אמינא כששניהם ממזרים אבל כשאחיו המת כשר אין אחיו ממזר זוקק אשתו: פשיטא אחיו הוא - תימה אמאי פשיטא ליה הא איצטריך שפיר לאשמועינן דמחייבי כריתות הוי אחיו ולא ממעטינן ליה למי שיש אישות לאביך בה כדפריך לקמן (יבמות דף כג.) לרבי יוסי בר יהודה ואימא למי שיש אישות לאביך בה למעוטי חייבי כריתות וי"ל דה"מ לשנויי הכי אלא דניחא ליה לשנויי דאיצטריך משום דהוה ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב דמשום האי טעמא איצטריך בן אין לו עיין עליו דממזר פוטר מן היבום דלא נימא דנילף אחוה אחוה מבני יעקב דלא זקיק ומדלא זקיק מיפטר נמי לא פטר ועוד אור"י דהכי פריך פשיטא כיון דתני אחיו הוא לכל דבר פשיטא דזוקק נמי ליבום ומשני דס"ד אע"ג דאחיו הוא לכל דבר ה"א ליבום לא זוקק משום דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב ובתר הכי פריך ואחיו הוא לכל דבר דהיינו ליורשו וליטמא לו פשיטא כיון דזוקק ליבום אף על גב דהוה ס"ד למילף מבני יעקב כ"ש לשאר דברים: