Yevamot 46a · Talmud

גּוֹי גּוּפָא לָא קָנֵי לֵיהּ, מַאי דְּקָנֵי לֵיהּ הוּא דְּמַקְנֵי לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל, וְכֵיוָן דִּקְדַם וּטְבַל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין — אַפְקְעֵיהּ לְשִׁעְבּוּדֵיהּ. כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הֶקְדֵּשׁ, חָמֵץ וְשִׁחְרוּר — מַפְקִיעִין מִידֵי שִׁעְבּוּד. מֵתִיב רַב חִסְדָּא: מַעֲשֶׂה בִּבְלוֹרְיָא הַגִּיּוֹרֶת שֶׁקָּדְמוּ עֲבָדֶיהָ וְטָבְלוּ לְפָנֶיהָ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְאָמְרוּ: קָנוּ עַצְמָן בְּנֵי חוֹרִין. לְפָנֶיהָ — אִין, לְאַחֲרֶיהָ — לָא! אָמַר רָבָא: לְפָנֶיהָ, בֵּין בִּסְתָם בֵּין בִּמְפוֹרֵשׁ. לְאַחֲרֶיהָ, בִּמְפוֹרֵשׁ — אִין, בִּסְתָם — לָא. אָמַר רַב אַוְיָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַגּוֹי, אֲבָל גּוֹי גּוּפֵיהּ — קָנֵי. דִּכְתִיב: ״וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ״, אַתֶּם קוֹנִים מֵהֶם, וְלֹא הֵם קוֹנִים מִכֶּם, וְלֹא הֵם קוֹנִים זֶה מִזֶּה. וְלֹא הֵם קוֹנִים מִכֶּם. לְמַאי? אִילֵימָא לְמַעֲשֶׂה יָדָיו — אַטּוּ גּוֹי לָא קָנֵי לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל לְמַעֲשֵׂה יָדָיו? וְהָכְתִיב: ״אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר״, וְאָמַר מָר: ״מִשְׁפַּחַת גֵּר״ — זֶה הַגּוֹי! אֶלָּא לָאו, לְגוּפֵיהּ. וְקָאָמַר רַחֲמָנָא: אַתֶּם קוֹנִין מֵהֶם — אֲפִילּוּ גּוּפֵיהּ. פָּרֵיךְ רַב אַחָא: אֵימָא בְּכַסְפָּא וּבִטְבִילָה! קַשְׁיָא. אָמַר שְׁמוּאֵל, וְצָרִיךְ לְתׇקְפּוֹ בַּמַּיִם. כִּי הַאי דְּמִנְיָמִין עַבְדֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי בְּעָא (לאטבולי) [לְאַטְבּוֹלֵיהּ]. מַסְרֵיהּ נִיהֲלַיְיהוּ לְרָבִינָא וּלְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא. אָמַר לְהוּ: חֲזוֹ דְּמִינַּיְיכוּ קָבָעֵינָא לֵיהּ, רְמוֹ לֵיהּ אַרְוִיסָא בְּצַוְּארֵיהּ, אַרְפּוֹ לֵיהּ וְצַמְצִמוּ לֵיהּ. אַרְפּוֹ לֵיהּ — כִּי הֵיכִי דְּלָא לֶהֱוֵי חֲצִיצָה. צַמְצִמוּ לֵיהּ — כִּי הֵיכִי דְּלָא לַקְדֵּים וְלֵימָא לְהוּ: לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין אֲנִי טוֹבֵל. בַּהֲדֵי דְּדַלִּי רֵישֵׁיהּ מִמַּיָּא, אַנְּחוּ לֵיהּ זוּלְטָא דְטִינָא אַרֵישֵׁיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל אַמְטִי לְבֵי מָרָךְ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: חֲזִי מָר הָנֵי דְּבֵי פָּפָּא בַּר אַבָּא, דְּיָהֲבִי זוּזִי לְאִינָשֵׁי לִכְרָגַיְיהוּ וּמְשַׁעְבְּדִי בְּהוּ. כִּי נָפְקִי, צְרִיכִי גִּיטָּא דְחֵירוּתָא, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: אִיכּוֹ שְׁכֵיבִי לָא אֲמַרִי לְכוּ הָא מִילְּתָא. הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מוּהְרְקַיְיהוּ דְּהָנֵי, בְּטֻפְסָא דְמַלְכָּא מַנַּח, וּמַלְכָּא אָמַר: מַאן דְּלָא יָהֵיב כְּרָגָא, מִשְׁתַּעְבֵּד לְמַאן דְּיָהֵיב כְּרָגָא. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אִיקְּלַע לְגַבְלָא. חֲזָא בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל דִּמְעַבְּרָן מִגֵּרִים שֶׁמָּלוּ וְלֹא טָבְלוּ, וַחֲזָא חַמְרָא דְיִשְׂרָאֵל דְּמָזְגִי גּוֹיִם וְשָׁתוּ יִשְׂרָאֵל, וַחֲזָא תּוֹרְמוֹסִין דְּשָׁלְקִי גּוֹיִם וְאָכְלִי יִשְׂרָאֵל, וְלָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לֵיהּ: צֵא וְהַכְרֵז עַל בְּנֵיהֶם שֶׁהֵם מַמְזֵרִים, וְעַל יֵינָם מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ, וְעַל תּוֹרְמוֹסָן מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם, לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. עַל בְּנֵיהֶן שֶׁהֵם מַמְזֵרִים — רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם אֵין גֵּר עַד שֶׁיָּמוּל וְיִטְבּוֹל. וְכֵיוָן דְּלָא טָבֵיל, גּוֹי הוּא. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל — הַוָּלָד מַמְזֵר. וְעַל יֵינָם מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ — מִשּׁוּם: ״לָךְ לָךְ, אָמְרִין נְזִירָא, סְחוֹר סְחוֹר, לְכַרְמָא לָא תִּקְרַב״. וְעַל תּוֹרְמוֹסָן מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם — לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. הָא בְּנֵי תוֹרָה שְׁרֵי? וְהָאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כָּל הַנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם. וְהָא תּוֹרְמוֹס אֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי, וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם! רַבִּי יוֹחָנָן כְּאִידַּךְ לִישָּׁנָא סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כֹּל שֶׁאֵין עוֹלֶה עַל שׁוּלְחַן מְלָכִים לֶאֱכוֹל בּוֹ אֶת הַפַּת — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי גוֹיִם, וְטַעְמָא דְּאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה, הָא בְּנֵי תוֹרָה שְׁרֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה גֵּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּאֲבוֹתֵינוּ שֶׁמָּלוּ וְלֹא טָבְלוּ. טָבַל וְלֹא מָל, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה גֵּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בָּאִמָּהוֹת שֶׁטָּבְלוּ וְלֹא מָלוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: טָבַל וְלֹא מָל, מָל וְלֹא טָבַל — אֵין גֵּר עַד שֶׁיָּמוּל וְיִטְבּוֹל. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָמֵי נֵילַף מֵאָבוֹת, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי נֵילַף מֵאִמָּהוֹת! וְכִי תֵימָא, אֵין דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר. וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן לְפֶסַח דּוֹרוֹת שֶׁאֵין בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין — נֶאֱמַר פֶּסַח בְּמִצְרַיִם, וְנֶאֱמַר פֶּסַח בְּדוֹרוֹת. מָה פֶּסַח הָאָמוּר בְּמִצְרַיִם — אֵין בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין, אַף פֶּסַח הָאָמוּר לְדוֹרוֹת — אֵין בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר? אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר — רְאָיָה גְּדוֹלָה הִיא, וְנִלְמַד הֵימֶנָּה. אֶלָּא

עובד כוכבים גופא לא קני - עובד כוכבים לא קנאו לגופו של זה מתחלה כדאמר לקמן ולא הם קונים זה את זה: הקדש חמץ ושחרור - עשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח דהויא קדושת הגוף פקע שיעבודא דקמא אבל קדושת בדק הבית לא מפקעא כדתנן בערכין (דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים כולן. או אם עשה חמצו אפותיקי לעובד כוכבים והרי הוא מונח בידו של ישראל ובאו שש שעות של ערב הפסח פקע שיעבוד העובד כוכבים הואיל ולא הוי ממש דידיה וחייב זה לבערו: ושחרור - עשה עבדו אפותיקי לחבירו ושחררו משוחרר ופקע ממונו של מלוה: בבלוריא כו' לפניה אין - לפי שהן גרים והיא עובדת כוכבים והעובד כוכבים ישראל לא קני לגופיה: לאחריה לא - אלמא גבי ישראל לא אמרינן קנה עבד עצמו בן חורין: בין בסתם - שלא פירש הרי אנו טובלין לשם בני חורין: במפורש - כדרב חמא בר גוריא דקתני וקדם וטבל לשם בן חורין: אבל עובד כוכבים גופיה - עובד כוכבים שמכר עצמו לישראל קנהו ישראל לגופיה ואם קדם וטבל לשם בן חורין לא קנה עצמו בן חורין: אלא עובד כוכבים מי לא קני ליה לישראל - למעשה ידיו והכתיב או לעקר משפחת גר ואמר מר משפחת גר זה העובד כוכבים: אימא בכספא ובטבילה - לשום עבדות הוא דקאמר רחמנא ליקני אבל אם קדם וטבל לשם בן חורין ה"נ דבן חורין הוא: לתקפו במים - כשמטבילו לשם יהדות לעבדות צריך שיתקפנו לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות שאפילו יאמר הוא לשם בן חורין לא קנה עצמו בן חורין ולא יהא ממשות בדבריו: בעי לאטבולי - לשם יהדות לעבד: מינייכו קא בעינא ליה - אם יקדים ויאמר לשם בן חורין: ארויסא - קביסטר"י: וצמצמו - דחקוהו לקשור בצוארו משום לתוקפו במים: ארפו ליה וצמצמו ליה - שהיה לו עניבה וכשרוצים מושכין ראש החבל והוא דוחק מאליו וכשאין מושכין רפוי והמים נכנסים על בשרו: זולטא דטינא - כלי מלא טיט: דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו - כשאין נותנין כסף גולגולת למלך תופסים אותם גבאי המלך. והני דבי פפא עשירים היו ופורעים המס לגבאי המלך וקונין אותם לעבדים מהם ועובדי כוכבים היו אותן הנקנין וקא מיבעיא ליה אי הוי קנין דלכי נפקי מיניה ליבעי גיטא דחירותא או לא: מוהרקייהו דהני - חותמן של אלו: בטפסא דמלכא - שהן לו לעבדים: טפסא - ארגז אשקרי"ן בלע"ז: ומלכא אמר כו' - הילכך מכר הוא ובעו גיטא דחירותא אי בעו לאיגיורי ולאשתרויי בבת ישראל: לפי שאינם בני תורה - אתורמוסין קאי דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים כדמפרש לקמן אלא לפי שאינן בני תורה צא ואסור עליהן שלא יזלזלו בבשולי עובדי כוכבים: ועל יינם משום יין נסך - דאע"ג דלא נגעי אלא כחו בעלמא הוא אסור משום לך לך אמרין לנזירא כו': תורמוס אינו עולה על שלחן מלכים: באבותינו שמלו - בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל התורה ולקבל פני השכינה: באמהות - נשותיהם שטבלו כדמפרש לקמן דאם לא טבלו במה נכנסו תחת כנפי שכינה: משאי אפשר - אמהות אי אפשר למול: אלא מן החולין - ולא מדמי מעשר שני דאכתי מעשר שני לא הוה: אין בא אלא מן החולין - למעוטי מדמי מעשר שני: ה"ג במנחות בהתודה (מנחות דף פב.) א"ל רבי עקיבא וכי דנין אפשר כו' - ומאן דגריס רבי יהושע קשיא האמר רבי יהושע דנין מאמהות: משאי אפשר - מפסח מצרים דהאי דלא בא מן המעשר דאי אפשר הוא דאכתי מעשר לא הוה:

הקדש חמץ ושחרור - מפורש בהשולח (גיטין דף מ:): כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לאו - מספקא ליה אי דינא דמלכותא דינא או לא ואע"ג דלא קני גופיה הכא קני או דלמא הכא נמי לא קני אלא למעשה ידיו ובנכריותן מיירי אם היו באין להתגייר: רבי יוחנן כאידך לישנא ס"ל - אומר ר"ת דכולהו מודו דכשנאכל כמות שהוא חי דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים דאמר באין מעמידין (ע"ז דף לח.) דאיכא בינייהו דגים קטנים ארזי ודייסא היינו דברים שאין עולים על שלחן מלכים ואין נאכלים כמות שהן חיין ולא נקט כמה דברים הנאכלים כשהן חיין ועולים על שלחן מלכים כמו פירות וגבינה וכיוצא בהן והא דאסר רבי יוחנן התם ביצה אע"ג דראוי לגומעה חיה אין זו אכילה חשובה דהכי נמי בשר מליח מותר לטלטלו בשבת (שבת קכח.) דחזי לאכילה ואפ"ה יש בו משום בישולי עובדי כוכבים: אמר ליה ר' עקיבא וכי דנין אפשר משאי אפשר - תימה לר' עקיבא מנלן דאין משלשין במכות דבפרק קמא דמכות (דף ה.) ילפינן לה ממיתה והיינו אי אפשר ואין לומר דהתם דגזירה שוה היא מודה ר"ע דדנין משאי אפשר משום דאין ג"ש למחצה אבל הכא בנין אב הוא דהא הכא נמי היקישא הוא כדמסיק בסוף התודה (מנחות דף פב: ושם) דדריש רבי אליעזר מועבדת (שמות יג) שיהו כל העבודות שוות זה כזה ולא קיבל ר"ע אף על גב דאין היקש נמי למחצה:

יבמות מו.

Navigate the library