Yevamot 27b · Talmud

בַּעֲלַת הַגֵּט וּבַעֲלַת מַאֲמָר, אֵיזוֹ מֵהֶן קוֹדֶמֶת? בַּעֲלַת הַגֵּט עֲדִיפָא, מִשּׁוּם דְּאַתְחֵיל בַּהּ בַּחֲלִיצָה, אוֹ דִלְמָא: בַּעֲלַת מַאֲמָר עֲדִיפָא, מִשּׁוּם דִּקְרוֹבָה לְבִיאָה. אָמַר רַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: וּמוֹדֶה רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁיֵּשׁ גֵּט אַחַר מַאֲמָר, וּמַאֲמַר אַחֵר גֵּט. אִי גֵּט עֲדִיף — לָא לַיהֲנֵי מַאֲמָר אַבָּתְרֵיהּ, וְאִי מַאֲמָר עֲדִיף — לָא לַיהֲנֵי גֵּט אַבָּתְרֵיהּ, אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: שְׁתֵּי אֲחָיוֹת יְבָמוֹת שֶׁנָּפְלוּ לִפְנֵי יָבָם אֶחָד, חָלַץ לָרִאשׁוֹנָה — הוּתְּרָה, חָלַץ לַשְּׁנִיָּיה — הוּתְּרָה. מֵתָה רִאשׁוֹנָה — מוּתָּר בַּשְּׁנִיָּיה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מֵתָה שְׁנִיָּיה שֶׁמּוּתָּר בָּרִאשׁוֹנָה, מִשּׁוּם דְּהָוְיָא יְבָמָה שֶׁהוּתְּרָה וְנֶאֶסְרָה וְחָזְרָה וְהוּתְּרָה — תַּחְזוֹר לְהֶיתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מֵתָה שְׁנִיָּיה — מוּתָּר בָּרִאשׁוֹנָה, אֲבָל מֵתָה רִאשׁוֹנָה — אָסוּר בַּשְּׁנִיָּיה. מַאי טַעְמָא? שֶׁכׇּל יְבָמָה שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ בִּשְׁעַת נְפִילָה ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ — הֲרֵי זוֹ כְּאֵשֶׁת אָח שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים, וַאֲסוּרָה. וְרַב לֵית לֵיהּ הַאי סְבָרָא? וְהָאָמַר רַב: כׇּל אִשָּׁה שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ בִּשְׁעַת נְפִילָה ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ — הֲרֵי הִיא כְּאֵשֶׁת אָח שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים, וַאֲסוּרָה! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָאֵי בְּאַפַּהּ אִיסּוּר אֲחוֹת אִשָּׁה דְּאוֹרָיְיתָא, אֲבָל הָכָא — זִיקָּה דְּרַבָּנַן הִיא. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא לְרַבִּי יוֹחָנָן: אַרְבָּעָה אַחִין, שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וּמֵתוּ הַנְּשׂוּאִין אֶת הָאֲחָיוֹת — הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת. וְאַמַּאי? לֵיקוּ חַד מִינַּיְיהוּ, לַחְלוֹץ לָהּ לִשְׁנִיָּיה, וְתִיהְוֵי רִאשׁוֹנָה לְגַבֵּי אִידַּךְ כִּיבָמָה שֶׁהוּתְּרָה וְנֶאֶסְרָה וְחָזְרָה וְהוּתְּרָה — תַּחְזוֹר לְהֶיתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן! אֲמַר לֵיהּ: אֲחָיוֹת אֵינִי יוֹדֵעַ מִי שְׁנָאָן. וְלֵימָא לֵיהּ: מַאי ״חוֹלְצוֹת״ נָמֵי דְּקָתָנֵי — חוֹלֶצֶת חֲדָא! ״חוֹלְצוֹת״ קָתָנֵי. וְלֵימָא לֵיהּ: מַאי ״חוֹלְצוֹת״ — חוֹלְצוֹת דְּעָלְמָא! ״הֲרֵי אֵלּוּ״ קָתָנֵי. וְלֵימָא: דַּחֲלֵיץ לַיהּ לְרִאשׁוֹנָה בְּרֵישָׁא! ״חוֹלְצוֹת״

בעלת הגט ובעלת מאמר - אחיו שמת ולו ב' נשים ועשה זה מאמר לזו וגט לזו ושוב אסור לייבם דקם ליה בלא יבנה כיון שהתחיל לגרש אי זו מהן הגונה לחלוץ ולפטור צרתה: ומודה ר"ג - דאמר לקמן בפ"ה אין גט אחר גט מודה הוא שיש גט אחר מאמר כגון ב' יבמות מאח א' ועשה מאמר בזו ואח"כ נתן גט לזו מהני גט לפסול הראשונה עליו משום לא יבנה ולהאסר בקרובות שנייה כבראשונה ולא אמרי' מאמר ככנוסה ואדחאי שנייה מיניה ולא מהני בה גט: ומאמר אחר גט - אם נתן גט לראשונה ואח"כ עשה מאמר בצרתה לא אמרי' גט קמא במקום חליצה קאי ותו לא קני מאמר יבמין בצרה אלא ודאי מהני וצריכה גט למאמרו ואסור גם בקרובותיה: כי הדדי נינהו - ותפשוט בעיין שהאחת פוטרת חברתה ויחלוץ לאיזו שירצה שחליצת שתיהן גרועה: לראשונה - שנפלה ראשון: הותרה - לשוק: חלץ לשנייה הותרה - לשוק. וה"ה אם חלץ לשנייה ואח"כ לראשונה: מתה ראשונה - בלא חליצה מותר לייבם את השניה. ואע"פ שבשעת נפילתן אחות זקוקת ראשונה היתה ואין אני קורא בה יבמה יבא עליה כי מתה קמייתא פקעה זיקה ושריא הך ולית ליה הא דשנינן בפ' כיצד (לעיל יבמות דף כג:) הך מתני' דהכא אי למ"ד יש זיקה יש זיקה כו' דאוקימנא לעיל דהואיל ונאסרה עליו בשעת נפילה תו לא משתריא ואיכא לאותובי ממתני' דקתני חולצות ולא מתייבמות אמאי ליחלוץ חדא ולישתרי אידך ולקמן מותבינן ליה מינה אסיפא דמילתיה ולא מתרץ: ואין צ"ל מתה שנייה - ולא חלצה שמותר בראשונה שהיתה ראויה לייבם בשעת נפילתה אלא שנפלה זו אחרי כן ואסרתה וכיון שמתה זו חזרה להיתירה הראשון: ורבי יוחנן אמר מתה שנייה מותר בראשונה - הואיל ובשעת נפילתה היתה ראויה לו: אחות אשה דאורייתא - כגון ג' אחים ב' מהם נשואין ב' אחיות ומת אחד מהם ואח"כ מתה אשתו של ב' דעלה איתמר הך דרב בפרקין (לקמן יבמות דף ל.) אסורה יבמתו עליו הואיל ובשעת נפילה אחות אשתו הואי: דרבנן היא - וכיון דמתה שריא: איני יודע מי שנאן - כלומר זו אינה משנה: ולימא ליה מאי חולצות חדא - שנייה: חולצות דעלמא - כל היכא דמיתרמי כה"ג חולצות השניות: הרי אלו - משמע הנך תרתי דאיירי בהו: לראשונה ברישא - דתו לא משתריא שנייה שלא נראית בשעת נפילה:

בעלת הגט עדיפא - פי' שנעשה בה מעשה עדיף טפי מחברתה אבל ריב"ן פי' בעלת הגט עדיפא דאתחיל בחליצה ולכך יגמור בה חליצתו ולפירושו לא יהא עדיפא דהכא פירושו כההוא דאי מאמר עדיף או גט עדיף דבסמוך ומיהו עדיפא משמע קצת דהיינו קודמת דקאי אאיזו מהן קודמת דקאמר מעיקרא: תא שמע ומודה ר"ג כו' - מדרבנן דשמעינן להו פרק ר"ג (לקמן יבמות דף נ. ושם) דיש גט אחר גט ומאמר אחר הגט אין יכול להביא ראיה דלדידהו דיש גט אחר גט אפי' עדיף קמא מהני גרוע בתריה לתפוס במה ששייר הראשון אבל ר"ג דאית ליה דאין גט אחר גט סברא הוא דאי עדיף גט ממאמר או מאמר מגט לא מהני הגרוע לתפוס אחר קמא דעדיף כמו שאין מועיל גט אחר גט ומאמר אחר מאמר: אי גט עדיף לא תיהני מאמר בתריה - אע"ג דאפילו אחר חליצה קידושין תופסין היינו משום דהוי קידושין דאורייתא אבל ביבמה דלא הוי מאמר אלא מדרבנן אין לו להועיל אחר הגט אי גט עדיף א"נ אומר ר"י דבריית' דמודה ר"ג קיימא אמתני' דפ' ר"ג (לקמן יבמות ד' נ.) דמוקמינן לה כר"ע התם בגמ' (דף נב:) ולא מהני קידושין אחר חליצה וה"ה דאין להם להועיל אחר הגט אי גט עדיף דגט במקום חליצה קאי: אלא כי הדדי נינהו - ותפשוט דאחת פוטרת חברתה והיינו כשמואל וכלישנא דקאמר דאחד חולץ לכולן אאמצעי' וכרב אשי אבל ללישנא דהתחיל ולא התחיל קאמר היכי דכי הדדי נינהו צריכות שתיהן חליצה דהא התחיל באחיות לא יגמור אפי' בצרות ולא מיפטרה רחל בחליצת צרתה דעדיפא והכא הך בעיא על כרחין אליבא דמ"ד יש זיקה איירי דלמ"ד אין זיקה אפילו חלץ לבעלת הגט נפטרה צרה: חלץ לראשונה הותרה וא"ת מאי קמ"ל פשיטא דהותרה ואר"י דקמ"ל דהותרה אפי' צרתה דרב אית ליה אין זיקה וחלץ לאחיות נפטרו צרות כדפרישית לעיל: ורב לית ליה האי סברא והאמר רב כל יבמה כו' - ממתני' הוה מצי למיפרך דבהדיא תנן בפירקין (לקמן יבמות דף לב.) ב' אחין נשואין ב' אחיות ומת אחד מהן ואח"כ מתה אשתו של שני הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו אלא ניחא להקשות דבהדיא אמר רב אותו לשון עצמו שאמר ר' יוחנן שכל יבמה שאין אני קורא כו' ועוד נראה דממתני' לא הוה מצי לאקשויי דהתם הוא משום דכבר נפטרה לשוק ומשום דמתה אשתו אח"כ לא תחשב עוד זקוקה עדיין לחליצה אבל היכא דעדיין זקוקה לחליצה לא אבל מדרב פריך שפיר דרב איירי אפילו היכא דאיכא אחין דלא מידחיא מהאי ביתא (לגמרי) כדאמר לקמן (ג"ז שם): אבל הכא זיקה דרבנן היא - פר"ח דרב לטעמיה דאמר אין זיקה דאע"ג דאסיר משום ביטול מצות יבמין לא חשיב הך איסור לאוסרה עולמית אף כשתבא לכלל היתר אבל למ"ד יש זיקה ראוי לאסור משום שנאסרה עליו שעה אחת: איתיביה רבי יוסי בר חנינא לרבי יוחנן - לעיל פי' בקונטרס דלרב נמי פריך אבל ריב"ן פירש דלא פריך לרב משום דרב ס"ל חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים דהאחת צריכה חליצה משניהן ושוב השנית א"א לייבם משום דלכל אחד הויא אחות חלוצתו אבל רבי יוחנן סבר כשמואל דאינה צריכה לחזור ולהכי פריך ליה ואע"ג דרב דאמר צריכה לחזור היינו אליבא דמ"ד יש זיקה וליה לא ס"ל מ"מ מצינו למימר דרב מוקי לה כמ"ד יש זיקה דפלוגתא דתנאי היא ואע"ג דלעיל בריש פ' כיצד (יבמות דף יח.) מוקי לה סתמא דהש"ס כר"מ דאמר אין זיקה רב לא מוקי לה כוותיה ולר"ח נמי דפי' לעיל דרב דלית ליה הואיל ונאסרה עליו שעה אחת לטעמיה דאמר אין זיקה אתי שפיר נמי דלא פריך לרב דמוקי למתני' כמ"ד יש זיקה אבל ר' יוחנן סבר דעל כרחך יש זיקה דאי אין זיקה א"כ ב' אחיות שנפלו לפני שני אחין יתייבמו שתיהן דהא ר' יוחנן לא חייש למיתה ומפירכא דפריך רבי יוסי בר חנינא ואמאי וליקו חד מנייהו כו' משמע דלא שרי רבי יוחנן לייבם אלא חדא על כרחך סבר יש זיקה ואפ"ה שרי לראשונה ולית ליה הואיל ונאסרה שעה א' שתאסר עולמית מש"ה פריך לה ומיהו נראה לר"י כדפרישית לעיל (יבמות דף כד. ד"ה אי) דלרב דחייש למיתה משום דלא מסקי אדעתיה דמיית אידך לא מצי פריך דגזרי' דלמא אתי לייבם ברישא אבל לעיל במתה אחת מהן ליכא למיגזר דלמא אתי לייבם בלא מתה אחת מהן כיון דליכא אלא אח אחד ולא אתי לבטל מצות יבמין להדיא אבל רבי יוחנן היה יודע רבי יוסי בר חנינא דלא הוי חייש למיתה להכי (לא) פריך ליה (א"נ לפי שהיה אצל ר' יוחנן הקשה לו): ולימא ליה דלמא קדים וחליץ לראשונה - פי' ר"י לפי שיטת הקונטר' שכשבאין לפנינו לימלך לא אמרינן להו לחלוץ שניה ולייבם את הראשונה דגזרינן דלמא אתי למיעבד איפכא באלו היבמות עצמן אבל אם כבר חלץ האחד לשנייה שרי אידך לייבם הראשונה כמו במתה שנייה כיון דבאלו יבמות ליכא שום חששא והא לא חיישינן שאם נתיר כאן לייבם הראשונה כשכבר חלץ לשניה אתי בעלמא למיעבד איפכא שאינה חששא גדולה כ"כ שלא יטעו להתיר השניה שלא הותרה מתחלה בשביל שנתיר הראשונה שהותרה אבל באו לימלך בפנינו מתחלה יש לגזור כיון שהיו הצרות עצמן יכול לבא לידי קלקול ומשני ולא מתייבמות קתני דליכא דין ייבום כלל אפי' קדם וחלץ כבר לשניה ופריך ולימא ליה שמא ימות וכו' ויעמיד המשנה כמ"ד אין זיקה דלדידיה ודאי אפילו קדם וחלץ לשניה דליכא למיחש טפי באלו יבמות מ"מ אסור לייבם ראשונה שאם נתיר כאן לייבם אחר חליצה יבוא בעלמא לייבם ברישא דלא מסקי אדעתייהו טעמא דלמא אדמייבם חד מיית אידך שאין זה טעם ידוע ועוד אר"י דיש לפרש בענין אחר ולימא ליה דלמא קדים וחליץ לראשונה ברישא ואפי' חלץ כבר מעצמו לשניה אסרינן ראשונה ליבם דלמא אתי למישרי בעלמא שניה נמי כשקדם וחלץ לראשונה אבל במיתת שניה לא שייך למיגזר כי האי גוונא ומשני ולא מתייבמות קתני דליכא דין ייבום כלל אפילו מתה שניה ופריך ולימא ליה גזירה שמא ימות ולהכי אסרה מתני' אפילו מתה שניה דאי שריא לייבם בשני יבמים אחר מיתת שניה יבא להתיר בלא מיתה אבל ר' יוחנן לא איירי אלא ביבם אחד דביבם אחד לא אתי להתיר בלא מיתה דאם כן היה מבטל מיד מצות יבמין אבל בשני יבמין דאין מבטל מיד אלא דגזירה שמא ימות אידך ויבוא לטעות ולייבם וחזר בו ר"י מפירוש זה דביבם א' נמי קתני במתני' ולא מתייבמות דמשמע דליכא דין ייבום כלל ואפי' מתה שניה דקתני לקמן ג' אחין ב' מהן נשואין ב' אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות:

יבמות כז:

Navigate the library