יבמותעב.
טוען את הדף…
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם דְּלָא נְשִׁיב לְהוּ רוּחַ צְפוֹנִית. דְּתַנְיָא: כׇּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לֹא נָשְׁבָה לָהֶם רוּחַ צְפוֹנִית. מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דִּנְזוּפִים הָווּ, וְאִי בָּעֵית אֵימָא דְּלָא נִבַּדּוּר עַנְנֵי כָבוֹד. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ יוֹמָא דְעֵיבָא וְיוֹמָא דְשׁוּתָא — לָא מָהֲלִינַן בֵּיהּ, וְלָא מְסוֹכְרִינַן בֵּיהּ. וְהָאִידָּנָא דְּדָשׁוּ בַּהּ רַבִּים, ״שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, לֹא הָיָה יוֹם שֶׁלֹּא נָשְׁבָה בּוֹ רוּחַ צְפוֹנִית בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה׳ הִכָּה כׇל בְּכוֹר וְגוֹ׳״ מַאי תַּלְמוּדָא? הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּעֵת רְצוֹן מִילְּתָא הִיא. אָמַר רַב הוּנָא: דְּבַר תּוֹרָה, מָשׁוּךְ — אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, וּמִדִּבְרֵיהֶם גָּזְרוּ עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּעָרֵל. מֵיתִיבִי: מָשׁוּךְ צָרִיךְ שֶׁיָּמוּל! מִדְּרַבָּנַן. וּדְקָאָרֵי לַהּ, מַאי קָאָרֵי לַהּ? הָא ״צָרִיךְ״ קָתָנֵי! קָטָעֵי בְּסֵיפָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִמּוֹל, מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא הַרְבֵּה מָלוּ בִּימֵי בֶּן כּוֹזֵיבָא וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִמּוֹל יִמּוֹל״, אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים, וְאוֹמֵר: ״אֶת בְּרִיתִי הֵפַר״ — לְרַבּוֹת אֶת הַמָּשׁוּךְ. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: הַאי ״הִמּוֹל יִמּוֹל״ לְרַבּוֹת צִיצִין הַמְעַכְּבִים אֶת הַמִּילָה — ״תָּא שְׁמַע: ״אֶת בְּרִיתִי הֵפַר״, לְרַבּוֹת אֶת הַמָּשׁוּךְ. הוּא סָבַר: מִדְּקָא נָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא (קְרָא) — דְּאוֹרָיְיתָא הִיא. וְלָא הִיא: מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. מֵיתִיבִי: טוּמְטוּם — אֵין אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, נָשָׁיו וַעֲבָדָיו — אוֹכְלִין. מָשׁוּךְ, וְנוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל — הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִים. אַנְדְּרוֹגִינוֹס — אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, וְאֵין אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים. טוּמְטוּם — אֵינוֹ אוֹכֵל לֹא בִּתְרוּמָה וְלֹא בְּקָדָשִׁים. קָתָנֵי מִיהַת: מָשׁוּךְ, וְנוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל — הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין, תְּיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא! תְּיוּבְתָּא. אָמַר מָר: טוּמְטוּם — אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, נָשָׁיו וַעֲבָדָיו — אוֹכְלִים. נָשָׁיו לְטוּמְטוּם מְנָא לֵיהּ? אִילֵּימָא דְּקַדֵּישׁ, דְּתַנְיָא: טוּמְטוּם שֶׁקִּידֵּשׁ — קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין, נִתְקַדֵּשׁ — קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין, אֵימַר דְּאָמַר לְחוּמְרָא, לְקוּלָּא מִי אָמְרִינַן? סְפֵק אִשָּׁה הוּא, וְאֵין אִשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת אִשָּׁה? אָמַר אַבָּיֵי: כְּשֶׁבֵּיצָיו נִיכָּרוֹת מִבַּחוּץ. רָבָא אָמַר: מַאי ״נָשָׁיו״ — אִמּוֹ. אִמּוֹ, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: מוֹלִיד — מַאֲכִיל, שֶׁאֵין מוֹלִיד — אֵינוֹ מַאֲכִיל, קָא מַשְׁמַע לַן. תָּא שְׁמַע: טוּמְטוּם — אֵינוֹ אוֹכֵל לֹא בִּתְרוּמָה וְלֹא בְּקָדָשִׁים. בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי, תְּנָא רֵישָׁא עָרֵל וַדַּאי, וְקָתָנֵי סֵיפָא סְפֵק עָרֵל. אֶלָּא לְרָבָא, טוּמְטוּם דְּסֵיפָא לְמָה לִי? מַאי טוּמְטוּם — עָרֵל. הַשְׁתָּא סְפֵק עָרֵל לָא אָכֵיל — וַדַּאי עָרֵל אָכֵיל?! מָה טַעַם קָאָמַר: מָה טַעַם טוּמְטוּם אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה? מִפְּנֵי שֶׁסְּפֵק עָרֵל הוּא, וְעָרֵל אֵינוֹ אוֹכֵל לֹא בִּתְרוּמָה וְלֹא בְּקָדָשִׁים. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: מָשׁוּךְ (וְנוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל), וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר כְּשֶׁהוּא מָהוּל, וְקָטָן שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ, וּשְׁאָר כׇּל הַנִּימּוֹלִים, לְאֵיתוֹיֵי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עֲרָלוֹת — אֵינָן נִימּוֹלִין אֶלָּא בַּיּוֹם. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בִּזְמַנּוֹ —רוח צפונית - נוחה לא חמה ולא צוננת וחמה זורחת: לא נשבה להם רוח צפונית - ביום ולא זרחה חמה עליהם: איבעית אימא משום דנזופים היו - ממעשה העגל ולא היו ראויין לאור נוגה: ואיבעית אימא - משום הכי לא נשבה כי היכי דלא ניבדרו ענני כבוד שהיו מקיפין ולא היתה חמה יכולה ליכנס: יומא דעיבא - יום המעונן: יומא דשותא - שרוח דרומית מנשבת והיא קשה מכל הרוחות: עת רצון מילתא היא - וכיון דחצות הלילה עת רצון הואי למכת בכורות הואי נמי עת רצון לרוח צפונית ואין לך יום שרוח צפונית אין מנשבת בו בחצי הלילה. וזה היה סימן לדוד כנור תלוי לו למעלה ממטתו ונקבע כלפי צפון כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו והוא נעור. והאי דנקט הכא ארבעים שנה לומר לך שאפילו אותן מ' שנה דנזופים היו ולא נשבה להו בימים נשבה להו בחצות לילה משום דעת רצון הוא: משוך - מהול שנמשכה ערלתו וכסתה את העטרה: הא צריך קתני - מדרבנן מדלא קתני משוך הרי זה ערל: שסכנה היא לו - שמא יעשה כרות שפכה: בימי בן כוזיבא - שמשכום עובדי כוכבים באונס בכרך ביתר וגברה יד בן כוזיבא ונלחם בהם ונצחם ומלך על ישראל שתי שנים ומחצה וחזרו ומלו בימיו: הוא סבר - ההוא דאותיב לעיל לרב הונא מרישא סבר מדנסבי לה רבנן לימוד' למילתייהו מדאורייתא אלמא מדאורייתא הוא: ה"ג מיתיבי טומטום אינו אוכל בתרומה כו' ובסיפא גרס קתני מיהא משוך תיובתא דרב הונא תיובתא: טומטום אינו אוכל בתרומה - שמא אם היה נקרע ימצא זכר והרי הוא ערל: נשיו ועבדיו - לקמן מפרש נשים לטומטום מנא ליה: אנדרוגינוס - מהול מותר לאכול בתרומה ממה נפשך בין שהוא איש בין שהוא אשה בין שהוא בריה בפני עצמה זרעו של כהן הוא: ואין אוכל בקדשים - בקדשי קדשים קמיירי כגון חטאת ואשם ושירי מנחות שאין נאכלין אלא לזכרי כהונה וזה ספק אשה הוא: טומטום אינו אוכל - לקמן מפרש אמאי הדר נקט ליה: קתני מיהת משוך אוכל - אלמא לא גזור עליה תיובתא דרב הונא דאמר מדבריהן גזרו עליו תיובתא. לישנא אחרינא גרסי' [לימא] מסייע ליה [לרב הונא] טומטום אינו אוכל כו' והאי אוכלין דמשוך ונולד מהול מדאורייתא קאמר וסייעתא דרב הונא וזו שמעתי והיא נראית עיקר מדקאמרינן לקמן לימא כתנאי כו' מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר דאורייתא ומר סבר דרבנן אלמא ליכא למאן דמכשיר לגמרי: אי נימא דקדיש - שקידש אשה ושמא זכר הוא וקדושיו קדושין דהא תניא טומטום שקידש קדושיו קדושין מספק וצריכה גט: נתקדש קדושיו קדושין - ונפקא מינה לאיתסורי האי דקדשיה באחותו של טומטום ובאמו שמא אשה הוא: לחומרא - דבעינן גט מיניה: לקולא מי אמרי' - דניחזקיה כזכר ודאי ויאכיל בת ישראל בתרומה: מוליד מאכיל - את אמו בתרומה דדייקינן לה ויליד ביתו (ויקרא כ״ב:י״א) בראוי להוליד קמשמע לן: מאי טומטום - דקתני בסיפא ערל גמור: מה טעם קאמר - סיפא לפרושי רישא אתא והכי קאמר מה טעם טומטום אין אוכל מפני שהוא ספק ערל וערל אין אוכל לא בתרומה ולא בקדשים: נימא כתנאי - מילתא דרב הונא תנאי היא אי הוי משוך דאורייתא או דרבנן: (ונולד כשהוא מהול - שצריך להטיף ממנו דם ברית): וגר שנתגייר כשהוא מהול - כגון ערבי וגבעוני שנתגיירו וצריך להטיף ממנו דם ברית: שתי ערלות - ב' עורות זו על גבי זו:משום דלא נשיב להו רוח צפונית - בספרי אומר דבגנותן של ישראל סיפר הכתוב שלא עשו אלא פסח אחד במ' שנה שהיו במדבר שלא מצינו שעשו פסח אלא בשנה שניה ותימה וכי במזיד היו נמנעים ואי משום מילת זכרים שהיו מעכבים וחשיב גנות לפי שגרמו הם דבר זה והא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת כדאמר לעיל (יבמות דף עא.) המול לו אמר רחמנא ואז יקרב וגו' ואמר רבינו יצחק דעשו פסחים אבל לא עשו כתקנן אלא אחד: לא נשבה להם רוח צפונית - פי' בפני עצמה אבל אין לפרש דלא נשבה כלל דהא אמר בסוף כל הגט (גיטין דף לא: ושם) ד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית מנשבת עם כולן שאלמלא כן אין העולם מתקיים: נזופין היו - אמר רבינו יצחק ממעשה מרגלים ולא כמו שפירש בקונטרס ממעשה העגל שהרי מחל להם הקב"ה ואמר להם סלחתי שאחר כך נעשה משכן והשרה שכינתו ביניהם: דלא ניבדור ענני כבוד - לא משום דתקיפה דנוחה היא וטוב לנחבלים אלא שמפזרת העננים והעת יפה כדאמר (מגילה דף כח:) בעיא שמעתתא צילותא כיומא דאסתנא וכתיב נמי (איוב ל״ז:כ״ב) מצפון זהב יאתה זהב לשון אורה כמו המריקין זהב (זכריה ד) וכן פירש מנחם ואף לפי המדרש כן הוא דדרשינן (בב"ב דף כה:) שמזלת הזהב לפי שמפזרת את העננים והגשמים נעצרים והתבואה ביוקר ולכך הזהב בזול: ומדבריהם גזרו עליהם - והא דאמר בנגמר הדין (סנהדרין דף מד.) עכן משוך בערלתו היה ומפיק ליה מקרא אסמכתא בעלמא היא והא דאמר בפרק קמא דשבועות (דף יג.) דמשוך ערלה בכרת היינו שלא מל כלל: מיתיבי כו' - דמשוך אוכל בתרומה אע"ג דצריך שימול מדרבנן מפני שנראה כערל לא אסרוהו בתרומה ולפי הספרים דגרסי לימא מסייע ליה צ"ל דמשמע ליה אוכל מן התורה אבל מדרבנן אסור כדמוכח [ברייתא] דקתני צריך שימול: מבחוץ - וא"ת אכתי היאך מאכיל את אשתו דכיון דאינו בן ביאה לא הוי חופתו חופה כמו פחותה מבת ג' לעיל בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נז:) וי"ל דכיון דראוי לקרוע הוי בר חופה: