יבמותצז.
טוען את הדף…
שֶׁיֹּאמְרוּ דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאוֹמְרִים דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן זְעֵירָא, וְאִיתֵּימָא שִׁמְעוֹן נְזִירָא: מַאי קְרָאָה — ״וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״. כְּכוֹמֶר שֶׁל עֲנָבִים: מָה כּוֹמֶר שֶׁל עֲנָבִים, כֵּיוָן שֶׁמַּנִּיחַ אָדָם אֶצְבָּעוֹ עָלָיו — מִיָּד דּוֹבֵב; אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כֵּיוָן שֶׁאוֹמְרִים דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה — שִׂפְתוֹתֵיהֶם דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר. אֶחָד בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְכוּ׳. וּרְמִינְהוּ: בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — יָבִיאוּ רְאָיָה שֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים, וְהוּא הַסָּרִיס — לֹא חוֹלֵץ וְלֹא מְיַיבֵּם. בַּת עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — יָבִיאוּ רְאָיָה שֶׁהִיא בַּת עֶשְׂרִים, וְהִיא הָאַיְלוֹנִית — לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת. הָא אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: וְהוּא שֶׁנּוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי סָרִיס. אָמַר רָבָא: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: וְהוּא הַסָּרִיס. שְׁמַע מִינַּהּ. וְכִי לֹא נוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי סָרִיס, עַד כַּמָּה? תָּנֵי דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא: עַד רוֹב שְׁנוֹתָיו. כִּי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אִי כָּחוּשׁ אֲמַר לְהוּ: זִילוּ אַבְרְיוּהּ. וְאִי בָּרִיא אֲמַר לְהוּ: זִילוּ אַכְחֲשׁוּהּ. דְּהָנֵי סִימָנִין, זִמְנִין דְּנָתְרִי מֵחֲמַת כְּחִישׁוּתָא, וְזִמְנִין דְּנָתְרִי מֵחֲמַת בְּרִיּוּתָא. הֲדַרַן עֲלָךְ הָאִשָּׁה רַבָּה נוֹשְׂאִין עַל הָאֲנוּסָה וְעַל הַמְפוּתָּה, הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה עַל הַנְּשׂוּאָה — חַיָּיב. נוֹשֵׂא אָדָם אֲנוּסַת אָבִיו וּמְפוּתַּת אָבִיו, אֲנוּסַת בְּנוֹ וּמְפוּתַּת בְּנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּאֲנוּסַת אָבִיו וּמְפוּתַּת אָבִיו. גְּמָ׳ תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: אָנַס אִשָּׁה — מוּתָּר לִישָּׂא בִּתָּהּ, נָשָׂא אִשָּׁה — אָסוּר לִישָּׂא בִּתָּהּ. וּרְמִינְהוּ: הַנִּטְעָן מִן הָאִשָּׁה — אָסוּר בְּאִמָּהּ וּבְבִתָּהּ וּבַאֲחוֹתָהּ! מִדְּרַבָּנַן. וְכֹל הֵיכָא דְּאִיכָּא אִיסּוּרָא מִדְּרַבָּנַן תָּנֵי נוֹשְׂאִין לְכַתְּחִלָּה?! כִּי תְּנַן מַתְנִיתִין — לְאַחַר מִיתָה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: בְּכוּלָּן נֶאֱמַר שְׁכִיבָה, וְכָאן נֶאֱמַר קִיחָה, לוֹמַר לְךָ: דֶּרֶךְ לִיקּוּחִין אָסְרָה תּוֹרָה. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי אֲחוֹתוֹ דִּכְתִיב: ״אִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחוֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ״, הָכִי נָמֵי דֶּרֶךְ קִיחָה הוּא דַּאֲסִיר, דֶּרֶךְ שְׁכִיבָה שְׁרֵי?! אֲמַר לֵיהּ: לִיקּוּחִין כְּתִיבִי בַּתּוֹרָה סְתָם. הָרָאוּי לְקִיחָה — קִיחָה, הָרָאוּי לִשְׁכִיבָה — שְׁכִיבָה. רָבָא אָמַר: אָנַס אִשָּׁה — מוּתָּר לִישָּׂא בִּתָּהּ מֵהָכָא, כְּתִיב: ״עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה״, הָא בַּת בְּנָהּ דִּידַהּ, וּבַת בִּתָּהּ דִּידַהּ — גַּלִּי, וּכְתִיב: ״עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח״, הָא כֵּיצַד? כָּאן בָּאוֹנָסִין, כָּאן בְּנִשּׂוּאִין. אֵיפוֹךְ אֲנָא? עֲרָיוֹת ״שְׁאֵר״ כְּתִיב בְּהוּ. בְּנִשּׂוּאִין אִיכָּא שְׁאֵר, בָּאוֹנָסִין לֵיכָּא שְׁאֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּאֲנוּסַת אָבִיו וְכוּ׳. אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּכְתִיב: ״לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו״, כָּנָף שֶׁרָאָה אָבִיו לֹא יְגַלֶּה. וּמִמַּאי דְּבַאֲנוּסָה כְּתִיב — דִּכְתִיב מֵעִילָּוֵיהּ דִּקְרָא: ״וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף״. וְרַבָּנַן: אִי הֲוָה סְמִיךְ לֵיהּ — כִּדְקָאָמְרַתְּ. הַשְׁתָּא דְּלָא סְמִיךְ לֵיהּ, מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב עָנָן. דְּאָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁל אָבִיו הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וּמַאי ״כְּנַף אָבִיו״ — כָּנָף הָרָאוּי לְאָבִיו לֹא יְגַלֶּה. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם דּוֹדָתוֹ! לַעֲבוֹר עָלֶיהָ בִּשְׁנֵי לָאוִין. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם יְבָמָה לַשּׁוּק! לַעֲבוֹר עָלֶיהָ בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְאַחַר מִיתָה.שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה - שיהיו שפתי נעות בקבר כאילו אני חי: דובבות - נעות לשון דבר שמרתיח ומבצבץ: כומר - כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממין ויינו נוח לצאת כמו מכמר בישרא דתמיד נשחט (פסחים נח.): דובב - היין רוחש ונע ויוצא למעלה. דובב פריט"ה: לא חולץ ולא מייבם - דלאו בר אוקומי שם לאחיו הוא. אלמא כגדול חשיב ולא אמרינן קטן הוא וימתינו לו: והוא שנולדו כו' - הא דקתני דחשבינן ליה כגדול כגון שנולדו לו סימני סריס דמוכחא מילתא דהאי דלא מייתי משום דסריס הוא אבל כל כמה דלא חזינן ביה סימני סריס תלינן ביה קטנות וחיישינן דלמא אתו: עד כמה - נידון כקטן: כי אתו לקמיה דרבא - בן כ' שלא הביא למבדק אי משום קטנות אי משום סריסות: אבריוהו - האכילוהו והשקוהו עד שיהא בריא ושמן: מתני' נושאין על האנוסה - לאחר שאנס ופתה את האשה מותר לישא בתה ואחותה ואמה: ר' יהודה אוסר כו' - בגמרא מפרש טעמא: גמ' הנטען - הנחשד ויצא עליו קול: מדרבנן - משום גזירה שמא לאחר שישא את בתה יזנה עם הראשונה והוה אונס ומפתה על הנשואה: תני נושאין לכתחלה - בתמיה: לאחר מיתה - שמתה האנוסה והמפותה דתו ליכא למגזר מידי: בכולן נאמר שכיבה - בכל עריות בפרשה קדושים תהיו בכלתו ודודתו בזכור ובבהמה: וכאן - באשה ואמה ובקרובות הנאסרות לו מחמת אשתו: נאמרה קיחה - איש כי יקח את אשה ואת אמה (ויקרא כ׳:י״ד) ואשה אל אחותה לא תקח (שם יח): דרך ליקוחין - שהיתה ראשונה לקוחתו חייב על השניה כשבא עליה דבשניה ליכא למימר ליקוחין דהא לא תפסי בה קידושין: הראוי לשכיבה - היכא דליכא למימר ליקוחין ממש: ואיפוך אנא - בת בנך דממעט לבת בנה בנשואתו משתעי ואידך קרא דאסר לבת בנה ואע"ג דלאו מיניה באנוסה מוקמינן ליה: לאחר מיתה - שמת אביו דליכא לאו דיבמה לשוק ואוקמא קרא עליה בלאו דכנף הראוי לאביו ובלאו דדודתו:מתני' נושאין על האנוסה - איידי דתנא בהאשה רבה (לעיל יבמות צה.) דאין שכיבת אחותה אוסרתה תנא נמי בהאי פירקא דאם אנס אשה מותר לישא קרובותיה: וכל היכא דאיכא איסורא דרבנן תני נושאין לכתחלה - ה"ה דה"מ למיפרך מברייתא דקתני דמותר אלא דניחא ליה למיפרך ממתניתין: הראוי לקיחה קיחה - מדלא כתיב בלשון שכיבה משמע דלדרשה דדרך ליקוחין הוא דאתא לכך בא למעט אונסין אבל כי יקח את אחותו התם ליכא למיטעי שר"ל קיחה אלא שכיבה דכ"ע ידעי דאין קדושין תופסין באחותו: ואיפוך אנא - דאונסין יש לאסור יותר כיון דעבד איסורא ועבר על ומלאה הארץ זמה (ויקרא י״ט:כ״ט) אבל בנישואין דלא עבד איסורא אין לאסור בקרובותיה: עריות שאר כתיב בהו - וא"ת כיון דאיסור אשה ובתה מערות אשה ובתה לא תגלה נפקא אימא שלא אסר הכתוב אלא היכא דגלי ערות שתיהן אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה מותר לגלות ערות האחרת ואר"י דסברא היא כיון דכתב שאר בקרא ועל ידי הנישואין באה השארות: איבעית אימא לאחר מיתה - וכנף אביו הוא היינו כנף שראוי לאביו בחייו: