יבמותעו.
טוען את הדף…
מִמּוּלָאֵי, אָמְרִיתוּ מִילֵּי מוּלְיָתָא? בִּמְקוֹמָהּ — מְבַשְּׁלָה, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ — לָא מְבַשְּׁלָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: נִיקַּב וְנִסְתַּם, כֹּל שֶׁאִילּוּ נִקְרֵי וְנִקְרָע — פְּסוּל. וְאִי לָאו — כָּשֵׁר. הָוֵי בֵּהּ רָבָא: הֵיכָא? אִילֵּימָא לְמַטָּה מֵעֲטָרָה — אֲפִילּוּ נִכְרַת נָמֵי, אֶלָּא בַּעֲטָרָה עַצְמָהּ. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב מָרִי בַּר מָר אָמַר מָר עוּקְבָא אָמַר שְׁמוּאֵל: נִיקַּב בַּעֲטָרָה עַצְמָהּ וְנִסְתַּם, כֹּל שֶׁאִילּוּ נִקְרֵי וְנִקְרָע פָּסוּל, וְאִי לָאו — כָּשֵׁר. שְׁלַח לֵיהּ רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה לְרַב יוֹסֵף: יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, הֵיכִי עָבְדִינַן? אֲמַר לֵיהּ: מַיְיתִינַן נַהֲמָא חַמִּימָא דִּשְׂעָרֵי, וּמַנְּחִינַן לֵיהּ אַבֵּי פוֹקְרֵי, וּמִקְּרֵי, וְחָזֵינַן לֵיהּ. אָמַר אַבָּיֵי: אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא יַעֲקֹב אָבִינוּ הֲוַאי, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי״, שֶׁלֹּא רָאָה קֶרִי מִיָּמָיו! אֶלָּא, אָמַר אַבָּיֵי: מְעַבְּרִינַן קַמֵּיהּ בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין. אָמַר רָבָא: אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא בַּרְזִילַּי הַגִּלְעָדִי הוּא?! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּין מֵעִיקָּרָא. תָּנוּ רַבָּנַן: נִיקַּב — פָּסוּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שׁוֹתֵת. נִסְתַּם — כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹלִיד. וְזֶהוּ פְּסוּל שֶׁחוֹזֵר לְהֶכְשֵׁירוֹ. ״זֶהוּ״ לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי קְרוּם שֶׁעָלָה מֵחֲמַת מַכָּה בָּרֵיאָה, דְּאֵינוֹ קְרוּם. שְׁלַח לֵיהּ רַב אִידִי בַּר אָבִין לְאַבָּיֵי: הֵיכִי עָבְדִינַן? מַיְיתִינַן שְׂעָרְתָּא וּמְסָרְטִינַן לֵיהּ, וּמַיְיתִינַן תַּרְבָּא וְשָׁיְיפִינַן, וּמַיְיתִינַן שׁוּמְשָׁנָא גַּמְלָא וּמְנַכְּתִינַן לֵיהּ, וּפָסְקִינַן לֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ. וְדַוְקָא שְׂעָרְתָּא, אֲבָל פַּרְזְלָא — מִזְרָף זָרֵיף. וְהָנֵי מִילֵּי קָטָן, אֲבָל גָּדוֹל — אִיקַּפּוֹלֵי מִיקַּפַּל. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַמֵּטִיל מַיִם מִשְּׁתֵּי מְקוֹמוֹת, פָּסוּל. אָמַר רָבָא: לֵית הִלְכְתָא לָא כִּבְרָא וְלָא כְּאַבָּא, בְּרָא — הָא דַּאֲמַרַן. אַבָּא — דְּאָמַר רַב הוּנָא: נָשִׁים הַמְסוֹלְלוֹת זוֹ בָּזוֹ, פְּסוּלוֹת לַכְּהוּנָּה. וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: פָּנוּי הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִישׁוּת עֲשָׂאָהּ זוֹנָה — הָנֵי מִילֵּי אִישׁ, אֲבָל אִשָּׁה פְּרִיצוּתָא בְּעָלְמָא. מַתְנִי׳ פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שׇׁפְכָה מוּתָּרִין בְּגִיּוֹרֶת וּמְשׁוּחְרֶרֶת, וְאֵינָן אֲסוּרִין אֶלָּא מִלָּבֹא בַּקָּהָל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שׇׁפְכָה בִּקְהַל ה׳״. גְּמָ׳ בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: פְּצוּעַ דַּכָּא כֹּהֵן מַהוּ, בְּגִיּוֹרֶת וּמְשׁוּחְרֶרֶת? בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי וַאֲסִיר, אוֹ דִלְמָא לָאו בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי וּשְׁרֵי? אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת, תְּנֵיתוּהָ: פְּצוּעַ דַּכָּא יִשְׂרָאֵל — מוּתָּר בִּנְתִינָה. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי, אִקְרִי כָּאן ״לֹא תִתְחַתֵּן בָּם״. אָמַר רָבָא: אַטּוּ הָתָם מִשּׁוּם קְדוּשָּׁה וְלָאו קְדוּשָּׁה הוּא? דִּלְמָא מוֹלֵיד בֵּן, וְאָזֵיל פָּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. וְהָנֵי מִילֵּי — בְּגוֹיוּתָן, כִּי מִגַּיְירִי (בְּיִשְׂרָאֵל) [מִישְׁרָא] שְׁרוּ, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בְּהוּ. וְכִי גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן — בְּהָנָךְ דִּבְנֵי אוֹלוֹדֵי, אֲבָל הַאי דְּלָאו בַּר אוֹלוֹדֵי — לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן. אֶלָּא מֵעַתָּה, מַמְזֵר, דְּבַר אוֹלוֹדֵי, הָכִי נָמֵי דַּאֲסִיר? וְהָא תְּנַן: מַמְזֵרִים וּנְתִינִים מוּתָּרִים לָבֹא זֶה בָּזֶה! אֶלָּא: כִּי גְּזוּר רַבָּנַן — בִּכְשֵׁרִים. בִּפְסוּלִים לָא גְּזוּר רַבָּנַן. הֲדַר אָמַר רָבָא: לָאו מִילְּתָא הִיא, בְּגוֹיוּתָן — לֵית לְהוּ חַתְנוּת, נִתְגַּיְּירוּ — אִית לְהוּ חַתְנוּת. מֵתִיב רַב יוֹסֵף: ״וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם״! גַּיּיוֹרֵי גַּיְּירַהּ. וְהָא לֹא קִבְּלוּ גֵּרִים לֹא בִּימֵי דָוִד וְלֹא בִּימֵי שְׁלֹמֹה! מִידֵּי הוּא טַעְמָא — אֶלָּא לְשׁוּלְחַן מְלָכִים,ממולאי - ממשפחה אומללה מבית עלי דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף יח.) אביי ורבא מדבית עלי קאתו: מבשלה - מתבשל שכבת זרע ונגמר להוליד ולעשות פרי: ניקב - נקב קטן שנסתם בכל שהוא ואין ניכר רואים אם גדול כ"כ שאם נקרי האיש הזה נקרע ומרחיב הנקב מחמת דוחק הזרע שמתאסף פסול: היכא אילימא למטה מעטרה כו' - דהוא בראש הגיד. ולמעלה מעטרה ליכא לאוקומי דהתם ודאי לא מקרע שאין הזרע דוחה ומתאסף אלא אצל נקב יציאתו: היכי עבדינן - כי אתי לקמן לאורויי היכי מייתינן ליה לידי קרי דלחזי אי מיקרע למיבדקיה ולאכשוריה: אבי פוקרי - נקב בית הרעי ומחמת חמימותו הוא נקרי כך שמעתי: ראשית אוני - היא היתה טפת קרי שיצאה ממנו ראשון שלא ראה קרי מימיו. כלומר דמצרכת ליה כולי האי: מעבירין לפניו בגדי צבעונים - של אשה והוא מהרהר באשה ונקרי: ברזילי הגלעדי - שטוף בזימה היה דכתיב ביה אם יטעם עבדך ואמרי' במסכת שבת בפ' שואל אדם (דף קנב.) שטוף בזימה היה לפיכך קפצה עליו זקנה דההיא אמתא דהויא בי רבי בת צ' ותרתין שנין וטעמה קידרא: מפני שהוא שותת - שמחמימות התאוה יוצא דרך הנקב (וכשהזרע יוצא דרך הנקב יציאתו) אין יורה כחץ וקי"ל (חגיגה דף טו.) שכבת זרע שאין יורה כחץ אינו מזריע: למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום - משום דהדר מיפחת והיינו הנך סירכי דריאה דמיטרפא בהו חיותא: היכי עבדינן - רפואה לסתום גיד שניקב: שערתא - שעורה: ומסרטינן ליה - כל סביבות הנקב כדי שיגליע ויוציא דם ומתוך כך הוא מעלה ארוכה ובשר עולה: שומשנא גמלא - נמלה גדולה: ומנכתינן ליה - מניחין ראשה שם ונושך ונדבק ראשו בנקב: ופסקינן ליה לרישיה - להיות סתומה וכל זמן שהוא הולך ובלה הבשר עולה ומתחבר: מזרף זריף - עושה חבורה אשגרטינ"א בלע"ז לישנא אחרינא מזרף זריף מעלה נפח אופל"א בלע"ז: איקפולי מיקפל - לאחר שעלה ארוכה חוזר ונקלף ונסתר: המסוללות - דרך תשמיש זכר ונקבה משפשפות נקבתן זו לזו וכן המסוללת בבנה קטן דסנהדרין (דף סט:): פסולות לכהונה - משום זנות: מתני' מותרין בגיורת ומשוחררת - דלא איקרו קהל: גמ' כהן - [אבל כהן] כשר אסור בגיורת ומשוחררת משום זונה שנבעלה מקודם: פצוע דכא כהן - שאסור בישראלית מהו לישא גיורת: פצוע דכא ישראל - ה"ג פצוע דכא מותר בנתינה ולא גרסינן כהן: נתינה - מז' אומות מן הגבעונים: ואי ס"ד פצוע דכא בקדושתיה קאי - היכי שרי ישראל בנתינה הא כתיב לא תתחתן בם: אטו התם - דקאסר רחמנא להתחתן בעובדי כוכבים משום קדושה ולאו קדושה הוא דליסרינהו אפילו נתגיירו כגון נתינים שהם גרים התם טעמא דלמא מוליד בר ופלח לעבודת כוכבים הלכך קרא בהיותם עובדי כוכבים כתיב אבל נתגיירו שרו דהא דאמור רבנן ישראל כשר לא ישא נתינה גזירה הוא דגזור כדאמרינן בהאי פירקא (דף עח:) דוד גזר עליהן וכי גזור רבנן בהני דבני אולודי נינהו דומיא דאיסור דאורייתא דטעמא משום אולודי: אלא מעתה ממזר דבר אולודי הוא - ומוזהר על כל איסורין שבתורה ומדאורייתא אסור בעובדת כוכבים ה"נ דאסור מדרבנן בנתינה: בפסולין - כגון פצוע דכא וממזר לא גזור רבנן משום דמילתא דלא שכיחא היא. א"נ שלא היתה זו גזירה משום איסור אלא לפי שלא היו רחמנים אמר דוד אין ראוין להתערב ישראל בהן לכך לא אסר את הפסולים: לאו מילתא היא דאמרי - דאוקימנא קרא בהיותם עובדי כוכבים דבהיותם עובדי כוכבים לית להו חתנות אלא ודאי קרא בגרים כתיב ומשום קדושה היא ומדשרינן פצוע דכא בנתינה שמע מינה לאו בקדושתיה קאי: לא קבלו גרים כו' - קשיא הוא: מידי הוא טעמא - האי דלא קבלו גרים אלא משום דלא הוו מגיירי אלא לשולחן מלכים הא בת פרעה לאו צריכא להכי שהרי בת מלך היתה:ממולאי - פי' בקונטרס מקוטעים משפחה אומללה וקשה דהוה ליה למימר משום דאתון מולאי ויש לפרש שהוא שם מקום כדאמרינן בב"ר ר"מ אזל לממלא חזנהו דהוו שחורי ראש אמר להו מדבית עלי אתון דכתיב כל מרבית ביתך וגו': שלא ראה קרי מימיו - ונתעברה מביאה ראשונה שמיעכה באצבעה כדאמרינן בתמר בפרק ד' אחין (לעיל יבמות לד:): המסוללות - פירש ריב"ן מטילות שכבת זרע שקבלו מבעליהן ולא יתכן דבפ' במה אשה (שבת דף סה. ושם) אמרי' שמואל לא שביק להו לבנתיה דגנין גבי הדדי משום דרב הונא דאמר נשים המסוללות כו' ומשמע דלא היו נשואות שהיו עדיין בבית שמואל ולא יתכן נמי הא דפירש בקונטרס התם דפסולות לכהן גדול דאע"ג דכהן גדול לא הוה בימי שמואל מכל מקום מכוער הדבר כיון שנפסלות בכך לכהן גדול דהכא משמע דפסולות אף לכהן הדיוט משום זונה מדקאמר אפילו לרבי אלעזר דאמר פנוי כו' מכלל דרב הונא משום זונה פסיל להו: בהיותן עובדי כוכבים לית להו חתנות - והא דפריך בפ' אין מעמידין (ע"ז דף לו. ושם) בנותיהן דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם אסיפא דקרא סמיך דכתיב בתו לא תקח לבנך וכן בשילהי האומר בקדושין (דף סח: ושם) לא גרסינן התם לא יהא לך חיתון בהם דלשון זה משמע דמלא תתחתן דריש ור"ת הגיה לא יהא לך ליקוחין בהן דמלא תקח דריש כדפרישית ואיירי בנכריותן כדדרשינן כי יסיר לרבות כל המסירים דלא שייך בגירות: