יבמות פד:

פרק ט׳ · יש מותרות

Yevamot 84b · Chapter 9: Yesh Muttarot

וְכִי תֵּימָא: קָסָבַר הַאי תַּנָּא נִישּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים מַפִּילִין — הֲרֵי חָלָל שֶׁנָּשָׂא כְּשֵׁרָה, וְלָא אָמְרִינַן נִישּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים מַפִּילִין! הָא וַדַּאי מִשּׁוּם סֵיפָא, מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא: כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנָּשָׂא אֶת הָאַלְמָנָה, וְיֵשׁ לוֹ אָח כֹּהֵן גָּדוֹל אוֹ כֹּהֵן הֶדְיוֹט. דַּוְקָא אַלְמָנָה — אֲבָל בְּתוּלָה חַזְיָא לֵיהּ, מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי אַלְמָנָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: אִם אִיתָא לְהָא דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית רִאשׁוֹנָה — בְּנָהּ שֵׁנִי הָוֵי, לִתְנֵי נָמֵי: מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא שְׁתֵּי מִצְרִיּוֹת, אַחַת רִאשׁוֹנָה וְאַחַת שְׁנִיָּיה, וְהָיוּ לוֹ בָּנִים מֵרִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּיה. אִי נְסוּב כִּי אוֹרְחַיְיהוּ — מוּתָּרוֹת לְבַעְלֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לְיִבְמֵיהֶן. וְאִי אֵיפוּךְ וּנְסוּב — מוּתָּרוֹת לְיִבְמֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לְבַעְלֵיהֶן. מוּתָּרוֹת לָאֵלּוּ וְלָאֵלּוּ — גִּיּוֹרוֹת. אֲסוּרוֹת לָאֵלּוּ וְלָאֵלּוּ — אַיְלוֹנִיּוֹת! תְּנָא וְשַׁיַּיר. מַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר? שַׁיַּיר פְּצוּעַ דַּכָּא. אִי מִשּׁוּם פְּצוּעַ דַּכָּא — לָאו שִׁיּוּרָא, דְּהָא תְּנָא לֵיהּ חַיָּיבֵי לָאוִין! אַטּוּ חַיָּיבֵי לָאוִין מִי לָא קָתָנֵי וַהֲדַר תָּנֵי? וְהָא קָתָנֵי כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה, וְחָלָל שֶׁנָּשָׂא כְּשֵׁרָה! הָהוּא, אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ לְאַשְׁמוֹעִינַן כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא הוּזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לְהִנָּשֵׂא לִפְסוּלִין. וְהָא קָתָנֵי: חָלָל שֶׁנָּשָׂא כְּשֵׁרָה, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ לוֹ אָח מַמְזֵר! הָא נָמֵי, לָא מִהְדָּר מִיתְנָא הִיא, דְּאִשְׁמוּעִינַן לָאו שֶׁאֵין שָׁוֶה בַּכֹּל, וְקָמַשְׁמַע לַן לָאו הַשָּׁוֶה בַּכֹּל. הָא קָתָנֵי: יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת וְיֵשׁ לוֹ אָח יִשְׂרָאֵל (וּמַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת וְיֵשׁ לוֹ אָח יִשְׂרָאֵל), אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ תְּנָא וְשַׁיַּיר. שְׁמַע מִינַּהּ. גּוּפָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא הוּזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לְהִנָּשֵׂא לִפְסוּלִין. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: חָלָל שֶׁנָּשָׂא כְּשֵׁרָה, מַאי לָאו כֹּהֶנֶת [הָרְאוּיָה לוֹ], וּמַאי ״כְּשֵׁרָה״ — כְּשֵׁרָה לִכְהוּנָּה? לָא, יִשְׂרְאֵלִית. וּמַאי ״כְּשֵׁרָה״ — כְּשֵׁרָה לַקָּהָל. אִי הָכִי: ״יֵשׁ לוֹ אָח כָּשֵׁר״, נָמֵי כָּשֵׁר לַקָּהָל, מִכְּלָל דְּהוּא פָּסוּל לַקָּהָל! אֶלָּא לָאו — כֹּהֵן, וּמִדְּהוּא כֹּהֵן, הִיא כֹּהֶנֶת! מִידֵּי אִירְיָא — הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא. מֵתִיב רָבִין בַּר נַחְמָן: ״לֹא יִקָּחוּ ... לֹא יִקָּחוּ״, מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה מוּזְהֶרֶת עַל יְדֵי הָאִישׁ! אָמַר רָבָא: כֹּל הֵיכָא דְּהוּא מוּזְהָר — הִיא מוּזְהֶרֶת, וְכׇל הֵיכָא דְּהוּא לֹא מוּזְהָר — הִיא לֹא מוּזְהֶרֶת. וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא? מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב נָפְקָא! דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכׇּל חַטֹּאת הָאָדָם״ — הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכׇל עוֹנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה! אִי מֵהַהִיא, הֲוָה אָמֵינָא: לָאו הַשָּׁוֶה בַּכֹּל. אֲבָל לָאו שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל, לָא.

נישואין הראשונים - שנשאה אח שמת מפילין אותה לייבום ובתר ההיא שעתא אזלינן ואי לאו אלמנה מאחר הואי שרינן לה לכ"ג יבמה: והא תנא חלל שנשא כשרה - ואסר לה לייבומי לאח כשר: דוקא אלמנה - שנתחללה בביאתו ונאסרה לאחיו ההדיוט אבל בתולה חזיא לה להתייבם: אם איתא להא דרב דימי - אם הלכה כמותו: מראשונה ומשנייה - דהוה להו דור שלישי ודור שני: נסיב כי אורחייהו - שלישי נשא ישראלית ושני מצרית שנייה אסורות ליבמיהן דשלישי ישראל הוא ואסור בשנייה דמצרי ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות אסורין עד דור שלישי ושני אסור בישראלית: אי אפוך ונסוב - שנשא שלישי שנייה ושני נשא ישראלי': גיורת - מותרת לשלישי דישראל הוא ולשני דקהל גרים לא איקרי קהל ולא קרינן שלישי יבא בקהל ולא שני דזו לאו קהל הואי ואם נשא האחר גיורת ומת מותרת ליבמה כבעלה: אסורות לאלו ואלו איילונית - ישראלית אם שני נשא ישראלית והיא איילונית אסורה לו משום דישראלית היא וכשמת אסורה ליבמה משום אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת: שייר פצוע דכא - דהוה מצי למיתני ביה כולהו. פצוע דכא שנשא ישראלית אסורה לבעלה ומותרת ליבמה כשר. והכשר שנשא כשרה ויש לו אח פצוע דכא אסורה ליבמה ומותרת לבעלה. פצוע דכא שנשא ישראלית ויש לו אח פצוע דכא אסורה לבעלה וליבם. גיורת מותרת לזה ולזה: ההוא - דחלל שנשא כשרה איצטריך ליה ובכהנת עסקינן ולאו משום אסורה ליבמה אלא משום מותרת לבעלה וקמשמע לן דלא הוזהרו כשרות וכהנות מלינשא לפסולין לחללין שמותרין בישראל ואע"פ שהכהן הוזהר בחללה כהנות לא הוזהרו בחללים: מאי כשרה כשרה לכהונה - דקיימא לן כהן כל זמן שמוצא לישא בת כהן לא ישא בת ישראל דאמר בפסחים סעודת הרשות בת ישראל לכהן באלו עוברין (דף מט.): לא יקחו - למה לי למכתב לא יקחו תרי זימני להזהיר האשה על ידי האיש קס"ד להזהיר כשרות שלא ינשאו לחללים: אמר רבא כל היכא כו' - והאי קרא לאו להזהיר כשרות אתי אלא פסולות שלא לינשא לכשרים שכשם שהכהן מוזהר שלא ליקח זונה וחללה כך היא מוזהרת שלא תשאנו: וכל היכא דהוא לא מוזהר - כגון חלל בכשרה: עונשים - לאו וכרת אבל עשה לא הוי עונש הלכך מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות אבל לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא נשים חייבות: לאו - דכהונה אינו שוה בכל שאין נוהגין בישראל הילכך אי לא אשמעי' לא יקחו הוה אזלי' לקולא ומיפטרו נשים:

וכי תימא קסבר האי תנא דנישואין הראשונים מפילין - תימה דבכה"ג לא אמרינן בשום דוכתא נישואין מפילין דלהחמיר הוא דאמר הכי לאסור כנס ואח"כ גירש בפ"ד אחין (לעיל יבמות ל:) אבל להקל לא אשכחן ועוד דאפי' לאחר מיתה אמרי' בהערל (לעיל יבמות עט:) כשנפלה לו ואח"כ נפצע דחייל איסור פציעה וי"ל דבלאו הכי פריך לה מגופה: אי נסוב כי אורחייהו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן - לא שנשא שני שניה ושלישי שלישית דא"כ שתיהן מותרות לבעליהן וליבמיהן דהא קסבר דקהל גרים לא אקרי קהל כדקאמר מותרות לאלו ולאלו גיורות אלא בן השנייה שהוא שלישי נשא ישראלית והיינו כי אורחייהו שהוא מותר בה ואר"י דאסורות ליבמיהן לא קאי אתרוייהו דאשת שני שהיא שנייה מותרת ליבמה דקהל גרים לא איקרי קהל ומשום אשת שלישי שהיא ישראלית נקט אסורות ליבמיהן וכן הא דקאמר אי אפוך מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן נמי לא קאי אלא אאשת מצרי שני שנשא ישראלית ומשום הכי נקט כה"ג אי נסוב כי אורחייהו אי אפוך ונסוב דלא מצי למינקט כולה מילתא בחד גברא וקאי מעיקרא אאשת שלישי ובתר הכי קאי אאשת שני וא"ת ואמאי לא נקט דליהוי קאי אתרוייהו כגון מצרי שני שנשא ישראלית ומצרית ראשונה דהשתא אחד מהם ישראל גמור ואחד מצרי שני נסוב כי אורחייהו שתיהן אסורות ליבמיהן אפוך ונסוב אסורות לבעליהן וי"ל דבן הישראלית ממצרי שכי אין חשוב ישראל לענין קהל אלא חשיב קהל גרים וא"ת אפי' ליתא לדרב דימי ליתני ישראל שנשא שתי נשים מצרית ראשונה וישראלית והיו לו בנים משתיהן דבן מצרית מצרי שני ובן ישראלית ישראל נסוב כי אורחייהו אסורות ליבמיהן אפוך ונסוב אסורות לבעליהן וכ"ת דלא תני הכי לפי שנישואי מצרית הוי באיסור והא קתני ממזר וחלל שנשאו באיסור ואומר ר"י דלא פריך אלא ממה ששייר דברים של חידוש דאם איתא לדרב דימי היה לו לכוללה במשנתנו ולהכי כי משני שייר פצוע דכא פריך הא תנא ליה חייבי לאוין ואין זה חידוש ולבסוף מסיק דמ"מ שיורא הוא והא דלא קאמר שייר גרושה זונה ונתינה משום דלא חשיב להו שיורא דכיון דתנא חללה הוא הדין גרושה וזונה ונתינה הויא בכלל ממזרת דהכל ענין אחד וא"ת ומאי מקשה לרב דימי לימא דלא תני הכי משום דבפלוגתא לא קמיירי דאיכא למ"ד קהל גרים מיקרי קהל ועוד דר' שמעון מתיר הנקבות מיד ויש לומר דעדיפא משני ועוד דמתני' איירי בפלוגתא דקסבר קידושין תופסין בחייבי לאוין דקתני בחייבי לאוין אסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן משמע דשייך בהו ייבום אלמא תפסי בהו קידושין: שייר פצוע דכא - אפי' נפצע לאחר שנשאה לא מיתסרא בהכי ליבם שאין פצוע דכא ולא אמרינן במותר לה נאסרה כו' דלא שייך אלא כשנעשה באשה שום מעשה דנאסרה בכך לבעל כגון סוטה ומחזיר גרושתו דפ"ק (דף יא:): וקמשמע לן לאו השוה בכל - משום מותרות ליבמיהן איצטריך לאשמועינן בלאו השוה בכל דאי משום אסורות ליבמיהן כיון דאשמועינן בלאו שאין שוה בכל כל שכן בלאו השוה בכל: אלא לאו ש"מ תנא ושייר - וא"ת והא אלו קתני דהכי פריך בפ"ק דקידושין (דף טז: ושם) גבי ואלו שמעניקין להן וגבי אלו דברים שאין להם שיעור בשלהי פרקא (שם דף מ.) ואר"י דהכא לא נקט אלו אלא לפרושי הא דקתני עניינים הרבה ברישא יש מותרות יש אסורות ולהכי לא שייך למפרך ועוד דבכל מקום ששונה שני עניינים אלו ואלו שיש ואלו שאין משייר אע"ג דתני אלו כי ההיא דאלו נערות שיש להן קנס (כתובות דף כט.) דשייר מצרי ואדומי ופסול כהונה ובמזבח מקדש (זבחים דף פד.) דתנן אלו שפסולן בקדש ולא חשיב ניתנים למעלה שנתן למטה כו' בחוץ בפנים בפנים בחוץ ופסח וחטאת ששחטן שלא לשמן דחשיב להו ברייתא (שם):