יבמותנז.
טוען את הדף…
הָא נָמֵי אָכְלָה. מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הָתָם, אֶלָּא דְּיֵשׁ לוֹ לְהַאֲכִיל בְּמָקוֹם אַחֵר. אֲבָל הָכָא, דְּאֵין לוֹ לְהַאֲכִיל בְּמָקוֹם אַחֵר — לָא. וְכִי תֵּימָא: הָכָא נָמֵי יֵשׁ לוֹ לְהַאֲכִיל בְּבַת גֵּרִים, וְהָא מִיבַּעְיָא בְּעָא לַהּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, וְלָא פְּשַׁיט לֵיהּ. אִיתְּמַר, אַבָּיֵי אָמַר: הוֹאִיל וּמַאֲכִילָהּ בְּלֹא יְדָעָהּ. רָבָא אָמַר: הוֹאִיל וּמַאֲכִילָהּ בַּעֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים. אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרָבָא — קִנְיָן דְּאִישׁוּת מִקִּנְיָן דְּאִישׁוּת יָלְפִינַן, וְלָא יָלְפִינַן קִנְיָן דְּאִישׁוּת מִקִּנְיָן דַּעֲבָדִים. וְרָבָא לָא אָמַר כְּאַבַּיֵּי — שָׁאנֵי הָתָם, שֶׁכְּבָר אָכְלָה. וְאַבָּיֵי: שֶׁכְּבָר אָכְלָה לָא אָמְרִינַן, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּיסֵּת לְכֹהֵן וּמִית — תֵּיכוֹל, שֶׁכְּבָר אָכְלָה. וְרָבָא: הָתָם פָּקַע קִנְיָנֵיהּ, הָכָא לָא פָּקַע קִנְיָנֵיהּ. גּוּפָא, בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵרַבִּי אוֹשַׁעְיָא: פְּצוּעַ דַּכָּא כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא בַּת גֵּרִים. מַהוּ שֶׁיַּאֲכִילֶנָּה בִּתְרוּמָה? אִישְׁתִּיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. לְסוֹף אֲתָא גַּבְרָא רַבָּה אַחֲרִינָא וּבְעָא מִינֵּיהּ מִילְּתָא [אַחְרִיתָא] וּפְשַׁט לֵיהּ. וּמַנּוּ — רֵישׁ לָקִישׁ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה לְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא: אַטּוּ רַבִּי יוֹחָנָן לָאו גַּבְרָא רַבָּה הוּא? אֲמַר לֵיהּ: דְּקָבָעֵי מִינַּאי מִילְּתָא דְּלֵית לַהּ פָּתְרִי. לְמַאן? אִי לְרַבִּי יְהוּדָה, בֵּין בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי בֵּין לָאו בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי — לָא אָכְלָה. אִי בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי — לָא אָכְלָה, דְּהָא אָמַר מָר: בַּת גֵּר זָכָר כְּבַת חָלָל זָכָר. אִי לָאו בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי — לָא אָכְלָה, דְּהָא אָמְרִינַן: קְהַל גֵּרִים אִיקְּרִי קָהָל. וְאִי לְרַבִּי יוֹסֵי, בֵּין בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי בֵּין לָאו בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי — אָכְלָה. בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי — אָכְלָה, דְּהָא אָמַר: אַף גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת — בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לִכְהוּנָּה. אִי לָאו בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי — אָכְלָה, דְּהָא אָמַר: קְהַל גֵּרִים לָא אִיקְּרִי קָהָל. אֶלָּא אַלִּיבָּא דְּהַאי תַּנָּא: דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אִשָּׁה בַּת גֵּרִים לֹא תִּנָּשֵׂא לִכְהוּנָּה עַד שֶׁתְּהֵא אִמָּהּ מִיִּשְׂרָאֵל. וְהָכִי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: כַּשְׁרוּת מִיתּוֹסְפָא בַּהּ — וְאָכְלָה, אוֹ דִלְמָא קְדוּשָּׁה מִיתּוֹסְפָא בַּהּ — וְלָא אָכְלָה. תָּא שְׁמַע: כִּי אֲתָא רַבִּי אַחָא בַּר חִינָּנָא מִדָּרוֹמָא, אֲתָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ: מִנַּיִן לִפְצוּעַ דַּכָּא כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא בַּת גֵּרִים שֶׁמַּאֲכִילָהּ בִּתְרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ וְגוֹ׳ יֹאכַל בּוֹ״. לְמַאן? אִילֵימָא לְרַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: בֵּין בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי בֵּין לָאו בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי — לָא אָכְלָה. וְאִי לְרַבִּי יוֹסֵי — לְמָה לִי קְרָא, הָאָמַר: בֵּין בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי בֵּין לָאו בִּקְדוּשְׁתֵּיהּ קָאֵי — אָכְלָה! אֶלָּא לָאו, לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וּשְׁמַע מִינַּהּ כַּשְׁרוּת אִיתּוֹסַפָא בַּהּ וְאָכְלָה. שְׁמַע מִינַּהּ. אִיתְּמַר, רַב אָמַר:הא נמי אכלה - דקנין כספו היא ואוכלת דבר תורה ועד דבעיל לה דשוייה חללה אכלה: הכא אין לו להאכיל במקום אחר - שאין לך אשה שמותרת לו: בבת גרים - דקסבר קהל גרים לא אקרי קהל ואינן בכלל לא יבא פצוע דכא ונושאה בהיתר ומאכילה תרומה: והא בעי מיניה ר' יוחנן מרבי אושעיא - לקמן בשמעתין ולא פשיט ליה אי מאכילה בתרומה או לא: איתמר - לשנויי קושיין אתא: הואיל ומאכילה בלא ידעה - היה נשוי כהן אשה ואוכלת בתרומה ונעשה פצוע דכא ובא עליה לא תאכל בתרומה דשוייה חללה דנבעלה לפסול לה ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא הרי זו אוכלת משנה היא בפ' הערל (לקמן יבמות ע.) אלמא מצינו פצוע דכא כהן מאכיל במקום אחר הלכך בקידושי עבירה נמי מאכיל כל זמן שלא עשאה חללה: שכבר אכלה - כשהוא בריא: דלית ליה פתרי - שאין יודע לפרשה: למאן אי לר' יהודה כו' - הש"ס הוא דקא בעי לה ומפרש ואזיל עד סיפא ופשטה אבל ר' אושעיא לא פשט בה מידי כדאמרן לעיל הא בעא מיניה כו': ואית דמפרשי דלית ליה פתרי - אינה צריכה לפרש דלמאן קבעי לה אי לר' יהודה כו'. ושבוש הוא מפני שני דברים חדא דאמרן לעיל ולא פשט ליה ואם כן דרבי אושעיא קאמר לה לכולה מילתא הא פשטה במסקנא ועוד דקנסיב ואזיל לפרושי דלא צריכה ליה למיבעיא לן וקא נסיב בסיפא תא שמע אלמא צריכה רבא: בין בקדושתיה קאי כו' - לקמן בפרק הערל (יבמות דף עו.) מיבעיא לן כהן פצוע דכא מהו בגיורת בקדושתיה קאי ואסור כו' והכא בין בקדושתיה קאי כהן הנעשה פצוע דכא בין בקדושת כהן קאי ואסור בכל האסורות לכהונה בין לאו בקדושתיה קאי ואינו מוזהר מלישא אשה פגומה לא אכלה: אי בקדושתיה קאי לא אכלה דהא אמר מר בת גר זכר כבת חלל זכר - ובת חלל פסולה לכהונה בפרק עשרה יוחסין וכיון דבקדושתיה קאי לא אכלה דאמרינן הרי זו פסולה לו ועשאה חללה בביאתו: ואי לאו בקדושתיה קאי - ואינה אסורה לו משום קדושת כהן אפי' הכי לא אכלה שאסורה לו משום פצוע דכא דהאמרת קהל גרים איקרי קהל. פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בפרק עשרה יוחסין: אליבא דהאי תנא קמיבעיא ליה - לר' יוחנן וכגון דאמה מישראל: כשרות איתוספא בה - וראויה לכהונה ולאו קדושה לאקרויי קהל ומותרת לפצוע דכא ואוכלת ממה נפשך דאי נמי בקדושתיה קאי הרי זו מותרת לו ומשום פצוע דכא לא מיתסר בה דהא לא איקרי קהל: או דלמא קדושה נמי איתוספא בה - וקהל איקרי ואסורה לפצוע דכא ולא אכלה: לישנא אחרינא מפי המורה בת גר וגיורת קמיבעיא ליה - אליבא דראב"י מאי כשרות איתוספא בהך דאמה מישראל לאקרויי קהל אבל בת גר וגיורת לאו קהל היא ואכלה שמותרת לפצוע דכא והאי לאו בקדושה קאי דתיתסר עליה משום כהונה: או דלמא קדושה איתוספא בה - לינשא לכהונה והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה כשרות מיהא אית בה ובכלל קהל היא ואסורה לפצוע דכא ולא אכלה ולשון ראשון נראה עיקר: לרבי יוסי - לא איצטריך נפש יתירא כדאמר לעיל דממה נפשך אכלה:והא בעא רבי יוחנן מר' אושעיא ולא פשיט ליה - מדרבי אושעיא אדרבי אושעיא פריך ותימה דלקמן מסקינן דרבי יוחנן בעי אליבא דר' אליעזר בן יעקב אבל אליבא דר' אלעזר ור' שמעון אפשר דמאכיל בבת גרים דר"ש מכשיר גיורת פחותה מבת ג' לכהן ודלמא סבר נמי דקהל גרים לא מיקרי קהל ומיהו בקונטרס פי' דכולה סוגיא דהש"ס מסיק לה אבל ר' אושעיא לא פשט מידי: אביי אמר הואיל ומאכילה בלא ידעה - תימה דבלא ידעה גופה אמאי מאכיל לאביי דמשתמרת לביאה פסולה היא וטעמא שכבר אכלה לית ליה לאביי כדקאמר בסמוך ורבא נמי היכי קאמר שאני התם שכבר אכלה הא אליבא דרבי אליעזר קיימא הכא ורבי אליעזר אית ליה בהערל (לקמן יבמות עה.) שכבר אכלה לא אמרינן אההיא מתנית' גופה דלא ידעה דקאמר מאן תנא משתמרת לביאה פסולה דאורייתא אכלה אמר ר' אלעזר במחלוקת שנויה ור' אלעזר ור' שמעון היא ורבי יוחנן אמר אפילו תימא רבי מאיר שאני התם שכבר אכלה ויש לומר דטעמא שכבר אכלה מהני לכ"ע לענין זה שאוכלת לרבי אלעזר ור' שמעון אע"פ שאין מאכיל במקום אחר ולא פליג ר"א ורבי יוחנן אלא במאי דקאמר ר' יוחנן דאוכלת אפי' לרבי מאיר מטעם שכבר אכלה דלא חשיבא משתמרת לביאה פסולה כיון דתחילת אכילתה הוו נישואי כשרות והוי כאילו הן קיימין ועומדין עדיין שתאכל מכחן ומייתי אביי אפצוע דכא שקידש דחשיב יש לו להאכיל במקום אחר כיון שמאכיל בלא ידעה ורבא סבר דלא חשיב יש לו להאכיל במקום אחר כיון דאין מאכיל התם על ידי מעשה של עכשיו אלא ע"י שכבר אכלה: אתא גברא רבה אחרינא ובעא מיניה מילתא אחריתי - כאן משמע שהיה ר"ל גדול כשבא לפני רבי יוחנן כמו שפירש ר"ת בב"מ (דף פד. ד"ה אי) שהיה לומד תורה לפני ר' אושעיא רבו של רבי יוחנן. [וע"ע תוס' עירובין סה: ד"ה ר"ל]: ואי לאו בקדושתיה קאי לא אכלה דהא אמר קהל גרים איקרי קהל - תימה דהוה ליה למימר בין בקדושתיה קאי בין לא קאי לא אכלה מהני תרי טעמי דבת גר זכר כבת חלל זכר ועוד דקהל גרים איקרי קהל דהא אפילו לא בקדושתיה קאי לא אכלה נמי מטעם דבת גר זכר כבת חלל זכר דהרי היא כחללה וחללה אינה אוכלת בתרומה כדמוכח בפרק בתרא דקדושין (דף עז.) ואי הוה טעמא דר' יהודה בבת גר זכר משום דכתיב מזרע ישראל כדמוכח התם הוה מצי למימר דלא הויא ממש כחללה אלא דוקא לינשא לכהונה אבל התם משמע דעיקר טעמא דרבי יהודה מק"ו ומה חלל שבא מטיפה כשרה כו' ולפי זה אית לן לשוייה כחללה לגמרי: דהא אמר אף גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה - אכתי צריך לטעמא דאית ליה קהל גרים לא אקרי קהל ולא חש להזכיר אלא נטר עד דקאמר אי לאו בקדושתיה קאי אכלה כו' דאי לא קאי סגי לה בטעם דקהל גרים לא איקרי קהל לחודיה: הכי גרסינן דתנן רבי אליעזר בן יעקב אומר אשה בת גרים כו' - דמשנה היא במסכת ביכורים (פ"א משנה ה) ולא קשיא דלא מייתי מתניתין דפרק בתרא דקדושין (דף עז.) דהך נמי משנה היא: