יבמותס.
טוען את הדף…
שֶׁאֵין מְשַׁלֵּם קְנָס בִּמְפוּתָּה. אֲזַל רַב גְּבִיהָה מִבֵּי כָתִיל, אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בּוֹגֶרֶת וּמוּכַּת עֵץ — לֹא יִשָּׂא, וְאִם נָשָׂא — נָשׂוּי. אַלְמָא: סוֹפָהּ לִהְיוֹת בּוֹגֶרֶת תַּחְתָּיו, סוֹפָהּ לִהְיוֹת מוּכַּת עֵץ תַּחְתָּיו. הָכָא נָמֵי: סוֹפָהּ לִהְיוֹת בְּעוּלָה תַּחְתָּיו. קַשְׁיָא. אֲנוּסַת חֲבֵירוֹ וּמְפוּתַּת חֲבֵירוֹ — לֹא יִשָּׂא. וְאִם נָשָׂא — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הַוָּלָד חָלָל, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַוָּלָד כָּשֵׁר. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. וְכֵן אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב — סָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. וּמִי סָבַר לַהּ כְּוָתֵיהּ? וְהָא קַיְימָא לַן: מִשְׁנַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קַב וְנָקִי. וְאִילּוּ בְּהָא אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. קַשְׁיָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּיֵשׁ חָלָל מֵחַיָּיבֵי עֲשֵׂה קָמִיפַּלְגִי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר: יֵשׁ חָלָל מֵחַיָּיבֵי עֲשֵׂה, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין חָלָל מֵחַיָּיבֵי עֲשֵׂה. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב — דִּכְתִיב: ״אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זוֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו״, אַכּוּלְּהוּ. וְרַבָּנַן: ״אֵלֶּה״ הִפְסִיק הָעִנְיָן. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אָמַר: ״אֵלֶּה״ לְמַעוֹטֵי נִדָּה. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: מֵ״אֵלֶּה״ אַתָּה עוֹשֶׂה חָלָל, וְאִי אַתָּה עוֹשֶׂה חָלָל מִנִּדָּה. כְּמַאן — כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, נִכְתְּבֵיהּ לְ״אֵלֶּה״ לְבַסּוֹף? קַשְׁיָא. תָּנוּ רַבָּנַן: אֲחוֹתוֹ אֲרוּסָה, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים: מִטַּמֵּא לָהּ. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵין מִטַּמֵּא לָהּ. אֲנוּסָה וּמְפוּתָּה — דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין מִטַּמֵּא לָהּ. וּמוּכַּת עֵץ — אֵין מִטַּמֵּא לָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: רְאוּיָה לְכֹהֵן גָּדוֹל — מִטַּמֵּא לָהּ, שֶׁאֵין רְאוּיָה לְכֹהֵן גָּדוֹל — אֵין מִטַּמֵּא לָהּ. וּבוֹגֶרֶת — מִטַּמֵּא לָהּ, דִּבְרֵי כׇּל אָדָם. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה — דְּדָרְשִׁי הָכִי: ״וְלַאֲחוֹתוֹ הַבְּתוּלָה״ — פְּרָט לַאֲנוּסָה וּמְפוּתָּה. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אַף מוּכַּת עֵץ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ״. מִי שֶׁהֲוָיָיתָהּ עַל יְדֵי אִישׁ, יָצְאָה זוֹ שֶׁאֵין הֲוָיָיתָהּ עַל יְדֵי אִישׁ. ״הַקְּרוֹבָה״ — לְרַבּוֹת הָאֲרוּסָה. ״אֵלָיו״ — לְרַבּוֹת הַבּוֹגֶרֶת. הָא לְמָה לִי קְרָא? וְהָאָמַר רַבִּי מֵאִיר: ״בְּתוּלָה״ — אֲפִילּוּ מִקְצָת בְּתוּלָה מַשְׁמַע! אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא נֵילַף ״בְּתוּלָה״ ״בְּתוּלָה״ מֵהָתָם: מָה לְהַלָּן נַעֲרָה, אַף כָּאן נָמֵי נַעֲרָה, קָא מַשְׁמַע לַן. וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי טַעְמַיְיהוּ — דָּרְשִׁי הָכִי: ״וְלַאֲחוֹתוֹ הַבְּתוּלָה״ — פְּרָט לַאֲנוּסָה וּמְפוּתָּה וּמוּכַּת עֵץ, ״אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה״ — פְּרָט לַאֲרוּסָה, ״הַקְּרוֹבָה״ — לְרַבּוֹת אֲרוּסָה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, ״אֵלָיו״ — לְרַבּוֹת אֶת הַבּוֹגֶרֶת. ״הַקְּרוֹבָה״ — לְרַבּוֹת אֲרוּסָה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה,שאין משלם קנס במפותה - שאם מפותה היא אהנו ליה נשואין למפטריה מקנסא שהמפתה אין משלם קנס אלא כשאין כונסה דכתיב אם מאן ימאן (שמות כ״ב:ט״ו) אבל אם מהור ימהרנה לו לאשה לא יתן כלום אבל אונס נותן מיד אפילו הוא כונסה דכתיב (דברים כ״ב:י״ט) ונתן האיש השוכב עמה ולו תהיה לאשה: אמרה לשמעתא - להא דרב הונא דאמר ומוציאה בגט: סופה להיות מוכת עץ תחתיו - כלומר סופה ליבעל לו ולאבד בתוליה: סופה להיות בעולה תחתיו - ואם נשא נשוי דקתני לגמרי קאמר דמותר לקיימה הואיל ולעצמו נבעלה וסופה להיות בעולה לו: סבר לה כר' אלעזר - דאמר (לקמן יבמות דף סא:) פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה וקיימה עליה בלאו ומחייבי לאוין דכהונה הוי הולד חלל: דרב עמרם - לקמן בפירקין (שם): ביש חלל מחייבי עשה - ר' אליעזר ב"י לא כר' אלעזר סבירא ליה ולאו זונה היא ולא קיימא עליה בלאו אלא בעשה דכתיב בתולה יקח ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה: וכתיב לא יחלל אכולהו - ואפי' אבתולה יקח ולא בעולה דעשה הוא: אלה הפסיק הענין - דכתיב אלה בתר חייבי לאוין לאשמועינן אלה שהן חייבי לאוין חלוקין מדין חייבי עשה: למעוטי נדה - שאם בא כהן על אשתו נדה אין הולד חלל: ולכתביה לבסוף - הואיל ולאו לפלוגינהו אתי: קשיא - לרב אשי דמוקי פלוגתייהו בטעמא דהני קראי: אחותו ארוסה - של כהן הדיוט אבל נשואה פשיטא לן דאין מטמא דכתיב ולאחותו הבתולה: אנוסה ומפותה - אחותו שנאנסה או שנתפתתה: דברי הכל אין מטמא לה - וטעמא דכולהו מפרש לקמן: ומוכת עץ אין מטמא לה דברי ר"ש - ר"ש לטעמיה דאמר במתניתין מוכת עץ אסורה לכ"ג אלמא לאו בכלל בתולה היא: שאינה ראויה לכ"ג אין מטמא לה - דהכא והכא בתולה כתיב: דברי כל אדם - ואפי' לרבי מאיר דפסיל בוגרת לכהן גדול הכא לענין טומאה איתרבי כדלקמן: פרט לאנוסה ומפותה - שאינה בתולה: יכול שאני מוציא אף מוכת עץ - שאינה בתולה: לרבות את הארוסה - ואיצטריך לרבויא דלא תימא אשר לא היתה פרט לארוסה שהיתה לאיש דהויה לשון קידושין היא: ה"ג למה לי קרא והא אמר ר"מ בתולה מקצת בתולים משמע - לעיל אמר הכי מדאיצטריך למכתב בבתוליה לגבי כ"ג להוציא את הבוגרת לר"מ מכלל דבתולה בוגרת נמי משמע: מהתם - כי ימצא איש נערה בתולה (דברים כ״ב:כ״ח):שאינו משלם קנס במפותה - ואם תאמר וכיון דבעיא גט ואית לה כתובה כמו אלמנה לכ"ג דיש לה כתובה כדאמרינן ביש מותרות (לקמן יבמות דף פה. ושם) אע"ג דאסורה מן התורה וא"כ מאי נפקא מינה דאין משלם קנס הרי יש לה כתובה ומה לי קנס ומה לי כתובה ואמר ר"י דנפקא מינה אם מחלה לכתובה ועוד נפקא מינה דלא משלם מן העידית כדין קנס אלא מן הזיבורית כדין כתובת אשה ועוד דכתובת בעולה דרבנן ועוד נראה דהא דאמר רב מוציא בגט היינו מדרבנן ולהכי נקט פלוגתא דרבי באנוסת חבירו דבאנוסת עצמו מודה דלא הוי חלל ומיהו מצינן למימר דנקט אנוסת חבירו להודיעך כוחן דרבנן דמכשרי: סופה להיות בעולה תחתיו - ואין לומר דמוציאה בגט דקאמר רב היינו לרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה דהא רב אברייתא קאי וברייתא דלא כרבי אלעזר דהא אמרי רבנן הולד כשר: חלל מחייבי עשה - תימה כיון דלא יחלל קאי נמי אבעולה לרבי אליעזר בן יעקב אם כן אין זה חייבי עשה גרידא דלא יחלל לאו הוא כדקאמר בפרק בתרא דקידושין (דף עח.) בעל לוקה משום לא יחלל: אלה הפסיק הענין - ולא מוקמינן לא יחלל אבעולה אע"ג דמינה סליק משום דמיסתבר טפי לאוקמי אחייבי לאוין: ואי אתה עושה חלל מנדה - בתורת כהנים מפרש דאיצטריך דלא נילף דליהוי חלל מקל וחומר מהני שהם חייבי לאוין תימה דמה לאלמנה וכיוצא בה שכן הן עצמן מתחללות וכי תימא ה"נ כיון דבא עליה עשאה זונה הא לא הוי זונה כיון דתפסי בה קידושין: אליו לרבות הבוגרת - וא"ת למה לי אליו נרבי בוגרת מולא היתה לאיש כדמרבינן מיניה מוכת עץ וי"ל דאי לאו אליו הוה מוקמינן לא היתה לבוגרת גרידא דבוגרת מסתבר לרבות טפי ממוכת עץ משום דמוכת עץ איתעביד בה מעשה ולהכי מוקי אליו דכתיב ברישא לרבות בוגרת ולא היתה לאיש דכתיב בסוף מוקי למוכת עץ וכן משמע דבוגרת עדיפא ממוכת עץ דהא בבוגרת לא פליגי כדקתני ובוגרת מטמא לה דברי כל אדם ועוד נראה דממשמעות בתולה מימעטא מוכת עץ אפילו לרבי מאיר מדפריך גבי בוגרת והא למה לי קרא וגבי מוכת עץ לא פריך הכי ולהכי מוקי קרא קמא בבוגרת וניחא נמי השתא הא דדרשינן דרשא דאשר לא היתה לאיש ברישא אע"ג דכתיב בסוף משום דממשמעות בתולה הוה לן למעוטי מוכת עץ הוצרך לפרש דמתרבי מאשר לא היתה לאיש: נילף בתולה בתולה מהתם - אומר ר"ת מהתם היינו מכ"ג ולא כמו שפירש בקונטרס דמבתולה דאונס ומפתה קאמר וכן נראה לר"י דהא בכולה שמעתא לא איירי באונס ומפתה ולא ה"ל למימר מהתם אלא ה"ל למימר בהדיא מאונס ומפתה אלא מהתם היינו כ"ג כדפירש ר"ת דאיירי ביה ומשום דרבי שמעון גמרה מהתם קא סלקא דעתך נילף מהתם כדקאמר ראויה לכהן גדול מטמא לה כו' ועל כרחך לא לסימנא בעלמא נקטיה מדפריך בסמוך והא אמר רבי שמעון ראויה לכ"ג כו' ואי פריך משום דאין הכלל אמת מהא לא הוה משני מידי אלא ודאי פריך דמכ"ג ה"ל למילף ומוכת עץ מהתם גמר לה רבי שמעון כדקתני בהדיא בברייתא הראויה לכ"ג כו' דאי לאו דמיעטיה רחמנא מוכת עץ מבבתוליה עד שיהו כל בתוליה קיימין וגמר מהתם ה"ל למידרש הכא מי שהוייתה על ידי איש יצתה מוכת עץ והוה ילפינן התם מהכא: