יבמות צו:

פרק י׳ · האישה רבה

Yevamot 96b · Chapter 10: HaIshah Rabbah

מַתְנִי׳ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ אָחִיו שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד — פּוֹסַל עַל יָדוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא פָּסַל. בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּא עַל צָרָתָהּ — פָּסַל עַל יְדֵי עַצְמוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא פָּסַל. גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן לַחֲכָמִים: אִם בִּיאָה רִאשׁוֹנָה בִּיאָה — בִּיאָה שְׁנִיָּיה אֵינָהּ בִּיאָה. וְאִם בִּיאָה רִאשׁוֹנָה אֵינָהּ בִּיאָה — בִּיאָה שְׁנִיָּיה נָמֵי אֵינָהּ בִּיאָה. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֶן עַזַּאי. דְּתַנְיָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: יֵשׁ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר בִּשְׁנֵי יְבָמִין וִיבָמָה אַחַת. וְאֵין מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר בִּשְׁתֵּי יְבָמוֹת וְיָבָם אֶחָד. מַתְנִי׳ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ וּמֵת — חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת. נָשָׂא אִשָּׁה וָמֵת — הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה. בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, וּמִשֶּׁהִגְדִּיל נָשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת, וָמֵת, אִם לֹא יָדַע אֶת הָרִאשׁוֹנָה מִשֶּׁהִגְדִּיל — הָרִאשׁוֹנָה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת, וְהַשְּׁנִיָּיה אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְיַיבֵּם לְאֵי זוֹ שֶׁיִּרְצֶה, וְחוֹלֵץ לַשְּׁנִיָּיה. אֶחָד שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, וְאֶחָד שֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: הָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן זִיקַּת שְׁנֵי יְבָמִין, מִיחְלָץ חָלְצָה יַבּוֹמֵי לָא מִיַּבְּמָה, לָא תֵּימָא הֵיכָא דְּאִיכָּא צָרָה, דְּאִיכָּא לְמִגְזַר מִשּׁוּם צָרָה. דְּהָא הָכָא לֵיכָּא צָרָה, מִיחְלָץ חָלְצָה, יַבּוֹמֵי לָא מִיַּבְּמָה. נָשָׂא אִשָּׁה וּמֵת כּוּ׳. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּשְׂאוּ וּמֵתוּ — נְשׁוֹתֵיהֶן פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּיבּוּם. בֶּן תֵּשַׁע וְכוּ׳ מִשֶּׁהִגְדִּיל וְכוּ׳. וְיַעֲשׂוּ בִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע כְּמַאֲמָר בַּגָּדוֹל, וְתִדָּחֶה צָרָה מִיִּבּוּם! אָמַר רַב: לֹא עָשׂוּ בִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע כְּמַאֲמָר בַּגָּדוֹל. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עָשׂוּ וְעָשׂוּ. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָשׂוּ וְעָשׂוּ. וְיַעֲשׂוּ? תַּנָּאֵי הִיא. הָךְ תַּנָּא דְּאַרְבָּעָה אַחִין גָּזַר מִשּׁוּם צָרָה. וְאַשְׁמְעִינַן בְּגָדוֹל, וְהוּא הַדִּין בְּקָטָן. וְהַאי דְּאָמַר גָּדוֹל — מִשּׁוּם דִּבְגָדוֹל קָאֵי. וְהַאי תַּנָּא דְּהָכָא סְבִירָא לֵיהּ עָשׂוּ, וְלָא גָּזַר מִשּׁוּם צָרָה. וְאַשְׁמְעִינַן בְּקָטָן, וְהוּא הַדִּין בְּגָדוֹל. וְהַאי דְּקָאָמַר בְּקָטָן — דִּבְקָטָן קָאֵי. אֲזַל רַבִּי אֶלְעָזָר אֲמַר לִשְׁמַעְתָּא בֵּי מִדְרְשָׁא, וְלָא אַמְרַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. שְׁמַע רַבִּי יוֹחָנָן אִיקְּפַד. עוּל לְגַבֵּיהּ רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי. אֲמַרוּ לֵיהּ: לֹא כָּךְ הָיָה הַמַּעֲשֶׂה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל טְבֶרְיָא בְּנֶגֶר שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְּלוֹסְטְרָא, שֶׁנֶּחְלְקוּ בּוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי, עַד שֶׁקָּרְעוּ סֵפֶר תּוֹרָה בַּחֲמָתָן. קָרְעוּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא שֶׁנִּקְרַע סֵפֶר תּוֹרָה בַּחֲמָתָן. וְהָיָה שָׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא, אָמַר: תָּמֵיהַּ אֲנִי אִם לֹא יִהְיֶה בֵּית הַכְּנֶסֶת זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן הֲוָה. הֲדַר אִיקְּפַד טְפֵי, אֲמַר: חַבְרוּתָא נָמֵי?! עוּל לְגַבֵּיהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי. אֲמַר לֵיהּ: ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ כֵּן צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לֹא הֵסִיר דָּבָר מִכׇּל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה״, וְכִי עַל כׇּל דָּבָר שֶׁאָמַר יְהוֹשֻׁעַ הָיָה אוֹמֵר לָהֶם: כָּךְ אָמַר לִי מֹשֶׁה? אֶלָּא יְהוֹשֻׁעַ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ סְתָם, וְהַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁתּוֹרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הִיא. אַף רַבִּי אֶלְעָזָר תַּלְמִידְךָ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ סְתָם, וְהַכֹּל יוֹדְעִין כִּי שֶׁלְּךָ הִיא. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אִי אַתֶּם יוֹדְעִין לְפַיֵּיס כְּבֶן אִידִי חֲבֵרֵינוּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא קָפֵיד כּוּלֵּי הַאי? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב: ״אָגוּרָה בְּאׇהׇלְךָ עוֹלָמִים״, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לָגוּר בִּשְׁנֵי עוֹלָמִים? אֶלָּא אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְהִי רָצוֹן

מתני' פוסל על ידו - דהויא ליה כמאמר אחר מאמר דשניהם תופסין בה וכיון דבעיא גט משני קם ביתא עליה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה: ור' שמעון אומר לא פוסל - כדתני טעמא בגמ' וכגון דבביאת שני שגגה דאי במזיד הא קי"ל (נדה דף מה.) ביאתו ביאה ונהרגת עליו: פסלה - לראשונה על עצמו וכ"ש לשנייה דבית אחד הוא בונה ואין בונה שני בתים וכיון דאין ביאתו בראשונה קנין גמור מהניא ביאת שנייה להצריכה גט וכיון דיהיב גט קם כוליה ביתא בלא יבנה: ור"ש אומר לא פוסל - דלרבי שמעון ביאת בן תשע לא קניא ומשיירא אלא ספק קניא ספק לא קניא אי קניא קני לגמרי ולא קמהניא ביאת אחיו וכן ביאתו בצרתה ואי לאו קניא הוה ליה כמי שלא בעל לא זו ולא זו ומותר לקיים הראשונה אבל שנייה לא מקיים דלמא ביאתו קניא בראשונה וקיימא שנייה עליה באיסור שני בתים: גמ' ביאת שני אינה ביאה - דקי"ל (לעיל יבמות דף נ.) אין ביאה אחר ביאה והוה ליה ביאת שני כביאת איניש דעלמא וכיון דשוגגת היא שריא: מתני' דלא כבן עזאי - מתני' דחשיב ביאה זו כמאמר וקתני דמהני מאמר אחר מאמר בין ביבם אחד ושתי יבמות כי סיפא בין שני יבמין ויבמה אחת כגון רישא דלא כבן עזאי: יש מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת - דתרוייהו מעיקרא לענין זיקה כי הדדי נינהו ומאמר דקמא לאו קנין גמור הוא דביאה הוא דכתב רחמנא ורבנן הוא דאמור דליהני משום גזירה כדמפרש בפ' רבן גמליאל (לעיל יבמות דף נ:) הילכך לא גרע בתרא מקמא דלכל חד וחד תקינו מאמר בה: ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד - שכל כחו וקנינו שהיה לו לענין מאמר נתן בראשונה ודחה את השנייה. ואית דגרס לה איפכא ולשון ראשון נראה וכן שמעתי: מתני' בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתייבמת - שיש עליה זיקת שני יבמין שבמאמר זה לא יצתה מידי זיקת נפילה ראשונה וחלה עליה זיקת נפילה שנייה ותנן בפ' ארבעה אחין (לעיל יבמות דף לא:) מי שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין: נשא אשה - שאינה יבמתו ולו אחין: הרי זו פטורה - ואע"ג דביאתו ביאה קידושיו אינן קידושין ואין קנין קטן כלום עד שיביא ב' שערות אבל ביבמה הואיל וזקוקה ליה שויוה רבנן כמאמר: אם לא ידע את הראשונה משהגדיל ראשונה חולצת ולא מתייבמת - דזיקת שני יבמים עלה הואיל ולא ידעה משהגדיל ולא יצאה מידי נפילה ראשונה: ר' שמעון אומר מייבם לאי זו שירצה - דלית ליה זיקת שני יבמין ובהא נמי פליג רבי שמעון בארבעה אחין (שם): וחולץ לשנייה - דהא לאו צרות נינהו לאיפטורי חדא ביבום חברתה ויבומי תרוייהו לא הואיל והויא צרתה במקצת במאמר דרבנן אתו למימר שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות: אחד בן ט' ואחד בן עשרים - שניהם שוים לכל דין של מעלה דכל כמה דלא מייתי שערות קטן הוא: גמ' לא תימא היכא דאיכא צרה - כגון הך דארבעה אחין (שם) דתנן ג' אחין נשואין ג' נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואמרי' בגמ' אי זיקת ב' יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תיבעי ומשנינן מדרבנן גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות כו': ויעשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול - לדחות אשתו גמורה מייבום כי ההיא דד' אחין (שם) דקתני הרי אלו חולצות ואפי' אשתו גמורה נדחית מפני שהיא צרת בעלת זיקת שני יבמין ואמאי קתני מתני' שנייה או חולצת או מתייבמת: וכן אמר רבי יוחנן עשו ועשו: ויעשו - ואמאי מייבמה שנייה: בנגר שיש בראשו גלוסטרא - שראשו עב וראוי לשחיקת שומים ולשאר תשמיש ונחלקו בו לענין נעילת דלת רבי אלעזר אוסר לנעול בו ורבי יוסי מתיר לפי שיש תורת כלי עליו ומותר לטלטלו: חברותא נמי - את תלמידי אתם עושים חבירי שאתם מביאים לי ראיה מרבי אלעזר ורבי יוסי שהיו חברים: וכן עשה יהושע - העיד עליו המקרא שכל מה שעשה מפי משה עשה ואפי' מה שאמר סתם שהרי א"א בכל דבר ודבר שאמר יהושע אמר כך אמר משה ואפילו הכי אסהיד קרא דמפי משה הוה:

נשא אשה ומת הרי זו פטורה - ואע"ג דלא תקינו רבנן נשואין לקטן מ"מ אר"י דליכא איסור' דלא חשיבא ביאת זנות ומצוה נמי איכא להשיא אשה לבנו קטן כדאמר בהנשרפין (סנהדרין דף עו: ושם) דעליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו': קרעו סלקא דעתך - קרעו משמע בכוונה: אגורה באהלך עולמים - כשנשמתו בישיבה של מעלה שפתותיו נעות בקבר כאילו מדברות נמצא שבשעה אחת דר בשני עולמים: