Yevamot 46b · Talmud

בְּטָבַל וְלֹא מָל — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמַהְנֵי, כִּי פְּלִיגִי בְּמָל וְלֹא טָבַל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר יָלֵיף מֵאָבוֹת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: בְּאָבוֹת נָמֵי טְבִילָה הֲוָה. מְנָא לֵיהּ? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב: ״לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם״, וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁאֵין טָעוּן כִּבּוּס — טָעוּן טְבִילָה, מְקוֹם שֶׁטָּעוּן כִּבּוּס — אֵינוֹ דִּין שֶׁטָּעוּן טְבִילָה. וְדִלְמָא, נְקִיּוּת בְּעָלְמָא?! אֶלָּא מֵהָכָא: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם״, וּגְמִירִי דְּאֵין הַזָּאָה בְּלֹא טְבִילָה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, טְבִילָה בָּאִמָּהוֹת מְנָלַן? סְבָרָא הוּא, דְּאִם כֵּן, בַּמֶּה נִכְנְסוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיִמּוֹל וְיִטְבּוֹל. פְּשִׁיטָא, יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים! מַאן חֲכָמִים — רַבִּי יוֹסֵי. דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁבָּא וְאָמַר מַלְתִּי וְלֹא טָבַלְתִּי — מַטְבִּילִין אוֹתוֹ, וּמָה בְּכָךְ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין מַטְבִּילִין. לְפִיכָךְ מַטְבִּילִין גֵּר בְּשַׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין מַטְבִּילִין. אָמַר מָר: לְפִיכָךְ מַטְבִּילִין גֵּר בְּשַׁבָּת. פְּשִׁיטָא, כֵּיוָן דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּחֲדָא סַגִּיא, הֵיכָא דְּמָל לְפָנֵינוּ — מַטְבִּילִין, מַאי ״לְפִיכָךְ״? מַהוּ דְּתֵימָא: לְרַבִּי יְהוּדָה טְבִילָה עִיקָּר, וּטְבִילָה בְּשַׁבָּת לָא, דְּקָא מְתַקֵּן גַּבְרָא. קָא מַשְׁמַע לַן דְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹ הָא אוֹ הָא בָּעֵי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין מַטְבִּילִין. פְּשִׁיטָא, דְּכֵיוָן דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי תַּרְתֵּי בָּעֵינַן — תַּקּוֹנֵי גַּבְרָא בְּשַׁבָּת לָא מְתַקְּנִינַן! מַהוּ דְּתֵימָא: לְרַבִּי יוֹסֵי מִילָה עִיקָּר, וְהָתָם הוּא דְּלָא הֲוַאי מִילָה בְּפָנֵינוּ, אֲבָל הֵיכָא דַּהֲוַאי מִילָה בְּפָנֵינוּ — אֵימָא (לִיטְבֹּל זֶה) [לַיטְבְּלֵיהּ] בְּשַׁבְּתָא. קָא מַשְׁמַע לַן דְּרַבִּי יוֹסֵי תַּרְתֵּי בָּעֵי. אָמַר רַבָּה: עוֹבָדָא הֲוָה בֵּי רַבִּי חִיָּיא בַּר רַבִּי, וְרַב יוֹסֵף מַתְנִי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בַּר רַבִּי, וְרַב סָפְרָא מַתְנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרַבִּי חִיָּיא, דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל. אָמַר לֵיהּ: שְׁהִי כָּאן עַד לִמְחַר וְנַטְבְּלִינָךְ. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: גֵּר צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה. וּשְׁמַע מִינַּהּ: אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיִמּוֹל וְיִטְבּוֹל. וּשְׁמַע מִינַּהּ: אֵין מַטְבִּילִין גֵּר בַּלַּיְלָה. וְנֵימָא: שְׁמַע מִינַּהּ נָמֵי בָּעֵינַן מוּמְחִין? דִּלְמָא דְּאִיקְּלַעוּ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גֵּר צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה, ״מִשְׁפָּט״ כְּתִיב בֵּיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁבָּא וְאָמַר ״גֵּר אֲנִי״, יָכוֹל נְקַבְּלֶנּוּ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִתְּךָ״, בְּמוּחְזָק לְךָ. בָּא וְעֵדָיו עִמּוֹ, מִנַּיִן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם״.

במקום שאין טעון כיבוס - כגון בעל קרי בעלמא דכתיב ורחץ במים וטמא עד הערב (ויקרא ט״ו:ה׳) ולא כתיב יכבס בגדיו: מקום שטעון כיבוס - כגון בקבול תורה דכתיב וכבסו שמלותם: דלמא נקיות בעלמא - ההוא כיבוס לאו משום טומאה הוה דלטעון טבילה מק"ו אלא שיהיו בגדיהם לבנים והגונים לקבל פני שכינה: ויזרוק על העם - הזאה הוא: מטבילים אותו - והוי כישראל מעליא ואין צריך לבדוק בעדים אם מילתו לשם מצות מילה: ומה בכך - אם אין מילתו לשם מילה הואיל וטבל בטבילה סגי: אין מטבילים - שמא ערבי מהול וגבעוני מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית דר' יוסי תרתי בעי: לפיכך - הואיל ולר' יהודה בחדא סגיא מטבילין בשבת גר שמל אתמול לפנינו דבמילה סגי ליה וכי מטבלי ליה בשבתא לא מתקני גברא: הכי גרסינן אמר מר לפיכך מטבילין גר בשבת דברי רבי יהודה פשיטא כיון דלרבי יהודה בחדא סגי היכא דמל לפנינו מטבילים: טבילה עיקר - דהא אמילה שמעינן ליה דקאמר ומה בכך: ר' יוסי אומר אין מטבילין - תרתי בעי ואע"ג דמל בפנינו טבילתו תקנתו: עובדא הוה בי ר' חייא בר רבי ורב יוסף מתני בר' אושעיא ב"ר - כלומר ר' אושעיא נמי הוה בהדי ר' חייא: ורב ספרא מתני - דאף רבי אושעיא בר' חייא הוה בהדייהו: שהי האידנא - לילה היה: ש"מ - מדרב ספרא דאמר תלתא הוו גר צריך שלשה: דבעינן מומחין - כי הנך תלתא גברי רבנן רברבי: דלמא דאיקלעו - הכי הוה מעשה דאיתרמו רבנן כי הני. אבל ג' ודאי שמעינן מדקפליג רב ספרא ומוסיף עד דהוו תלתא: משפט כתיב ביה - משפט אחד יהיה לכם ולגר (במדבר ט״ו:ט״ז) ואין משפט פחות מג': יכול מקבלין אותו - לא נצריכנו הטפת דם ברית וטבילה: בא ועדיו עמו מנין - שנאמן: תלמוד לומר וכי יגור - מכל מקום. ולקמן פריך כיון דעדיו עמו פשיטא ומי בעי קרא:

בשטבל ולא מל כולי עלמא לא פליגי - ואם תאמר ור' יהושע אדמודי ליה אודויי לפלוג עליה לפלוגי דנקט טבל דמודי ר' אליעזר ולא נקט מילתא דפליג בה וכי האי גוונא פריך בסוף שבועת הפקדון (שבועות דף לח.) וי"ל דהתם לא דייק אלא משום דהתנא הראשון הזכיר הכל אבל הכא נקט שפיר ר' יהושע טבל ולא מל כיון דלא דבר בו ר' אליעזר: כי פליגי במל ולא טבל - תימה דלקמן בריש הערל (יבמות דף עא.) ממעט ר"ע גר שמל ולא טבל מפסח מדכתיב תושב ושכיר והשתא כמאן סבר ר"ע אי כר' יהושע למה לי קרא פשיטא דלא אכיל בפסח דעובד כוכבים גמור הוא ואי כר' אליעזר כיון דגר מעליא הוא אין סברא למעטו מפסח כדמשמע התם וי"ל דלעולם כרבי יהושע סבירא לי' ולאו מטעמיה דאיהו סבר דבאבות נמי טבילה הוה ורבי עקיבא סבר מדמעטיה קרא בפסח שמע מינה דאין גר עד שימול ויטבול: דאין הזאה בלא טבילה - מפרש ר"ת בלא טבילה לפני הזאה כדי לקבל הזאה כדאמר בפרק ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף ט.) מה אבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והזאת דמים ואותה טבילה כשרה אף בלילה כדתנן במסכת פרה (פי"ב מי"א) אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום ולענין טומאה יש עוד טבילה אחרת אחר הזאה שהיא כדי לטהר מטומאה כדכתיב בקרא והזה ברישא והדר ורחץ במים ואותה טבילה אינה כשרה אלא ביום כדתנן בפרק ב' דמגילה (דף כ. ושם) אין טובלין ואין מזין אלא ביום ויש מפרשים דהתם בטבילת אזוב איירי אין טובלים אזוב אלא ביום כדאמרינן בסוף מסכת פרה שאם טבל את האזוב בלילה אפי' הזה ביום הזאתו פסולה והשתא אתי שפיר הא דתנן טבילה קודם להזאה והא דקאמר התם בגמ' לא מזין אלא ביום דכתיב (במדבר י״ט:י״ט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וגו' ואיתקש טבילה להזאה היינו בקרא דלקמיה דכתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל וגו' וכן משמע בירושלמי דמגילה דאמר וטבל והזה מה הזאה ביום אף טבילה ביום ואין לתמוה כיון דבעי הזאה היאך מקבלים גרים בזמן הזה דבפ' ארבעה מחוסרי כפרה נפקא לן מקרא דלא בעינן: ורבי יהושע טבילה באמהות מנא ליה - אע"ג דאית ליה דאין הזאה בלא טבילה שמא הנשים לא היו בכלל אותה הזאה אי נמי משום רבי אליעזר איצטריך האי טעמא דמסיק משום דאיהו נמי מודה דבטבילה לחוד סגי כדאמר לעיל בטבל ולא מל כולי עלמא לא פליגי דלית ליה דאין הזאה בלא טבילה: כיון דאמר רבי יהודה דבחדא סגי כו' - תימה דפריך פשיטא דמנא ליה דסגי במילה לחודה דלמא כר' יהושע סבר ליה דטבילה בלא מילה מהניא אבל מילה בלא טבילה לא מהני: תקוני גברא בשבתא לא מתקנינן - ואע"ג דלענין טומאה שרי לטבול בשבת משום דנראה כמיקר שאני הכא דבעי שני ת"ח לעמוד שם בשעת טבילה להודיעו המצות כדאמרינן לקמן (יבמות דף מז:): דרבי יוסי תרתי בעי - כתב בה"ג דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית וקטן שנולד כשהוא מהול אין צריך להטיף וטעמא דקטן שלא היתה לו ערלה מעולם אין צריך אבל גר שהיתה לו ערלה ומילתו אינה מילה צריך להטיף דם ברית ומיהו אם נכרת לו כל הגיד ובא להתגייר אין דומה שמילתו מעכבתו מלהתגייר ומודי רבי יוסי בההיא דסגי בטבילה לחודה ור"ח פסק במסכת שבת איפכא מה"ג וכן משמע בפרק ר"א דמילה (שבת דף קלה. ושם) דקאמר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול ונראה שעל זה סמכו ה"ג דסברי להו כאמוראי דהתם דאית להו דקטן אין צריך ובגר סברי כר' יוסי דשמעתין דמשמע דהלכתא כוותיה ובפרק הערל (לקמן יבמות דף עב.) פליגי רבי אלעזר בר"ש ורבנן בגר שנתגייר כשהוא מהול אם נמול ביום או אפי' בלילה אבל כולהו מודו דצריך הטפת דם ברית: שמע מינה דגר צריך שלשה - וא"ת ודלמא דאיקלעו וי"ל דמרב ספרא דייק שהרי ר' חייא הזכירו לפי שהיה בעל מעשה וראש ורב יוסף הזכיר רבי אושעיא חברו אבל רב ספרא למה הזכיר ר' אושעיא בר' חייא: אינו גר עד שימול ויטבול - מהכא לא מצי לדקדק דלא תיסגי בטבילה לחודה ולא בא לדקדק אלא דמילה בלא טבילה לא מהניא: אין מטבילין גר בלילה - דמשפט כתיב ביה ואע"פ שכבר מל חשיב ליה כתחילת דין: משפט כתיב ביה - ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו (דברים א) אי נמי משפט אחד יהיה לכם ולגר (במדבר טו) ואפי' למ"ד בסנהדרין (דף ג. ושם) דבר תורה חד נמי כשר הכא מדמין לגזילות וחבלות דבעינן שלשה לכ"ע ור' יוחנן דהכא אית ליה בהדיא בירושלמי דשנים שדנו אין דיניהם דין וא"ת ואנן היכי מקבלין גרים הא בעינן מומחין וי"ל דשליחותייהו עבדינן כדמשמע נמי בשילהי המגרש (גיטין דף פח: ושם) וכמו שחשו לנעילת דלת בפני לווין חשו נמי לנעילת דלת בפני גרים: במוחזק לך - אומר רבינו תם דדוקא בדידעינן דהוה עובד כוכבים מעיקרא דאי לא הוה ידעינן מהימן מגו דאי בעי אמר ישראל אני דמהימן כדמשמע בריש מסכת פסחים (דף ג: ושם) גבי ההוא עובד כוכבים דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים ואין לומר שאני התם דהוו סמכי ארובא דהוו ישראל דהא בכל מקום נמי איכא רובא דרוב הבאין לפנינו בתורת יהדות ישראל הם ועוד ראיה משמעתין דאמר ליה ר"י אי אתה נאמן לפסול את בניך ואיהו גופיה כשר אלא דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא אבל אם בא על בת כהן לא פסלה כדפי' לעיל ומההיא דלעיל (יבמות דף מה.) דא"ל זיל גלי אין ראיה דשמא לא היו בודקים אלא אם הוא ישראל אם לאו אבל במשפחתו לא היו בודקין:

יבמות מו:

Navigate the library