יבמותקיא:
טוען את הדף…
לֹא פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וְכֵן שְׁתֵּי חֵרְשׁוֹת. קְטַנָּה וְחֵרֶשֶׁת. בָּא יָבָם עַל הַקְּטַנָּה, וְחָזַר וּבָא עַל הַחֵרֶשֶׁת, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת — פָּסַל אֶת הַקְּטַנָּה. בָּא יָבָם עַל הַחֵרֶשֶׁת, וְחָזַר וּבָא עַל הַקְּטַנָּה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַקְּטַנָּה — פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת. פִּקַּחַת וְחֵרֶשֶׁת. בָּא יָבָם עַל הַפִּקַּחַת, וְחָזַר וּבָא עַל הַחֵרֶשֶׁת, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת — לֹא פָּסַל אֶת הַפִּקַּחַת. בָּא יָבָם עַל הַחֵרֶשֶׁת וְחָזַר וּבָא עַל הַפִּקַּחַת, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַפִּקַּחַת — פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת. גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. בָּא יָבָם עַל הַגְּדוֹלָה, וְחָזַר וּבָא עַל הַקְּטַנָּה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַקְּטַנָּה — לֹא פָּסַל אֶת הַגְּדוֹלָה. בָּא יָבָם עַל הַקְּטַנָּה, וְחָזַר וּבָא עַל הַגְּדוֹלָה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַגְּדוֹלָה — פָּסַל אֶת הַקְּטַנָּה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מְלַמְּדִין הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן בּוֹ. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. וּצְרִיכָא, דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא קַמַּיְיתָא, בְּהָךְ קָאָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר — מִשּׁוּם דְּלָא קַיֵּים מִצְוַת יִיבּוּם, אֲבָל בְּהָא, דְּאִיקַּיַּים מִצְוַת יִיבּוּם — אֵימָא תַּרְוַיְיהוּ לִפְּקוּ בְּגֵט, וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא, מִשּׁוּם דִּגְדוֹלָה רַמְיָא קַמֵּיהּ. אֲבָל אִידַּךְ — לָא. צְרִיכָא. מַתְנִי׳ יָבָם קָטָן, שֶׁבָּא עַל יְבָמָה קְטַנָּה — יִגְדְּלוּ זֶה עִם זֶה. בָּא עַל יְבָמָה גְּדוֹלָה — תְּגַדְּלֶנּוּ. הַיְּבָמָה שֶׁאָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם ״לֹא נִבְעַלְתִּי״ — כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְלוֹץ לָהּ. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם — מְבַקְּשִׁין הֵימֶנּוּ שֶׁיַּחְלוֹץ לָהּ. וּבִזְמַן שֶׁהוּא מוֹדֶה — אֲפִילּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְלוֹץ לָהּ. הַנּוֹדֶרֶת הֲנָאָה מִיְּבָמָהּ, בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ — כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְלוֹץ לָהּ. לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ — מְבַקְּשִׁין הֵימֶנּוּ שֶׁיַּחְלוֹץ לָהּ. וְאִם נִתְכַּוְּונָה לְכָךְ — אֲפִילּוּ בְּחַיֵּי בַעְלָהּ מְבַקְּשִׁין הֵימֶנּוּ שֶׁיַּחְלוֹץ לָהּ. גְּמָ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר. דְּתַנְיָא: קָטָן וּקְטַנָּה לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מִתְיַיבְּמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, כִּי אָמַר רַבִּי מֵאִיר, גְּדוֹלָה לְקָטָן וּקְטַנָּה לְגָדוֹל, דְּחַד מִינַּיְיהוּ בִּיאָה דְאִיסּוּרָא הוּא. אֲבָל קָטָן הַבָּא עַל הַקְּטַנָּה, דְּתַרְוַיְיהוּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, לָא אָמַר. וְהָא קָתָנֵי: בָּא עַל יְבָמָה גְּדוֹלָה — תְּגַדְּלֶנּוּ! אָמַר רַבִּי חֲנִינָא חוֹזָאָה: בָּא שָׁאנֵי. וְהָא תְּגַדְּלֶנּוּ קָאָמַר, דְּכׇל בִּיאָה וּבִיאָה דְאִיסּוּרָא הוּא! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר. קְרִי כָּאן ״לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם״, וְהַאי לָאו בַּר הָכִי הוּא! אָמַר אַבָּיֵי, אָמַר קְרָא: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ — כָּל דְּהוּ. רָבָא אָמַר: בְּלָאו הָכִי נָמֵי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּהַשְׁתָּא אֲסִירָא לֵיהּ וּלְבָתַר שַׁעְתָּא שַׁרְיָא? וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל יְבָמָה שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא בִּשְׁעַת נְפִילָה ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ — הֲרֵי הִיא כְּאֵשֶׁת אָח שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים, וַאֲסוּרָה. וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! אָמַר קְרָא: ״כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו״, אֲפִילּוּ בֶּן יוֹם אֶחָד. יְבָמָה שֶׁאָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְכוּ׳. מַאן תַּנָּא דְּעַד תְּלָתִין יוֹמִין מוֹקֵים אִינִישׁ אַנַּפְשֵׁיהּ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי מֵאִיר הִיא. דְּתַנְיָא: טַעֲנַת בְּתוּלִים — כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִסְתְּרָה — לְאַלְתַּר, לֹא נִסְתְּרָה — אַף לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים. רַבָּה אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם אֶלָּא בַּאֲרוּסָתוֹ דְּגִיס בַּהּ. אֲבָל אֵשֶׁת אָחִיו —מתני' לא פסל את הראשונה - שהרי ביאתן שוה ואי ראשונה קנויה היא הרי היא אשתו ואחרונה ביאת זנות ואי לאו קנויה היא הרי שתיהן נכריות אצלו שלא היתה קנויה לאחיו ומקיים את הראשונה שלא נפסלה עליו אבל אחרונה לא דלמא קנויות הוו ומשבא על הראשונה קמה הך עליה באיסור שני בתים: פסל את הקטנה - משום גזירה דלמא קדים ובעיל חרשת ברישא וכדאמר בגמרא ואע"ג דממה נפשך היא שריא ליה הואיל וראשונה היא אי קנויה היא הא קנויה היא אי לאו קנויה היא נכרית בעלמא היא: פסל את החרשת - שמא קטנה קנויה כולה וקנין החרשת משויירת: רבי אלעזר - ה"ג במתני'. ובקמייתא רבי אליעזר גרס והכי אמרן בפ"ק דנדה (דף ח.): מלמדין את הקטנה שתמאן בו - ותעקור נישואיה ויקיים את הגדולה: גמ' וכן א"ר אלעזר - בן פדת דאמורא הוא הלכה כר"א דמתניתין והוא ר"א בן שמוע: וצריכא - לשמואל ור' אלעזר בן פדת למימר בקמייתא הלכה כר' אליעזר ובהא נמי הלכה כרבי אלעזר דבתרוייהו מלמדין את הקטנה למאן: דאי איתמר בקמייתא - גבי אחיות (לעיל יבמות דף קט.) משום דאכתי לא איקיים מצות ייבום הילכך מלמדין את הקטנה אשתו למאן ותתייבם יבמתו: אבל בהא דאיקיים מצות ייבום - בשתיהן אימא לא אמר שמואל הלכה כרבי אלעזר אלא יוציא שתיהן בגט: ואי אשמעינן בהא משום דגדולה רמיא קמיה - לייבומי משום הכי מהדרינן אמיאון דקטנה כדי שתתייבם גדולה: אבל אידך - בההיא דאחיות דגדולה אחות אשתו היא נימא לא רמיא קמיה ולא ילמדו קטנה למאן בשביל ייבומיה של גדולה צריכא: מתני' יגדלו זה עם זה - ואם בא לגרשה אינו יכול עד שיגדיל דגט קטן אינו גט: היבמה שאמרה בתוך שלשים יום - שכנסה היבם: לא נבעלתי לו - ליבם וגט יבמין יוצא מתחת ידה כדמפרש בגמ' והוא אומר בעלתיך ודייך בגט כופין אותו לחלוץ דהיא נאמנת דעד תלתין יומין מוקי איניש אנפשיה מלבעול: לאחר ל' יום - הוא נאמן דלא מוקים איניש אנפשיה מלבעול ומיהו איהי לא משתריא דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא ובעיא חליצה ומבקשין הימנו אבל כופין לא דהא בעל: בחיי בעלה - ולא נתכוונה לפטור עצמה הימנו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להם כעס זה עם זה: גמ' לא חולצין ולא מייבמין - קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית ואינם בני ייבום נמצאו פוגעין בערוה: ביאה דאיסורא - קטן בגדולה דגדולה בת עונשין היא ושמא הקטן ימצא סריס והרי נבעלה לאסור לה שלא במקום מצוה וכן גדול בקטנה אם תמצא איילונית נמצא שפגע גדול בערוה אבל קטן וקטנה אפילו אינן בני ייבום כגון הוא סריס והיא אילונית אין כאן איסור דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו וה"נ שניהן לאו בני עונשין: ולבתר שעתא - כשיגדלו: ואימא הכי נמי - לעולם אסורה לו: אפי' בן יום אחד - ישבו יחדו קאמר קרא יבמה יבא עליה ואפי' לא הוי משמע כל דהו מסברא שריא ליה בקטנות כדאמר: טענת בתולים - להפסיד כתובתה: כל שלשים יום - דיכול לטעון לא בעלתי עד עתה: נסתרה לאלתר - הוא טוען ואם טוען לאחר זמן אינו נאמן דודאי מרישא בעל ומצאה בתולה ושתק והשתא הוא דרתח עלה:לאחר שלשים יום מבקשים ממנו שיחלוץ לה - ואם תאמר מה הוא מפסיד אם חולץ לה ולמה אין כופין כדי להתירה ויש לומר שהוא מתבייש בבית דין לחלוץ לה שתרוק בפניו: לאחר מיתת בעלה מבקשים ממנו שיחלוץ לה - ולא אמרינן כופין שנתן אצבע בין שיניה שלא היפר לה שהרי אין יכול להפר עד שיבעול ואי סבירא ליה דמצי מיפר דפלוגתא היא בנדרים בפ' נערה (נדרים דף עד.) ומייתי לה בפ' ארבעה אחין (לעיל יבמות ד' כט:) סבירא ליה כמ"ד בכתובות (דף נט:) היא נתנה אצבע בין שיניה ולהכי מבקשים ולא כופין: קרי כאן להקים לאחיו שם בישראל והאי לאו בר הכי הוא - ואע"פ שיבא לכלל הקמת שם לא מהניא כיון שלא היה לו שעת הכושר כי היכי דפסלינן בהערל (לעיל יבמות דף עט:) סריס חמה שלא היה לו שעת הכושר אע"פ (לעיל יבמות פ.) שבמינו מתרפאים באלכסנדריא של מצרים ומשני אמר קרא כו' ולא דמי לסריס חמה שאין רפואתו ברורה לבוא כמו קטן שיגיע לכלל גדלות: יבמה יבא עליה כל דהו - מדלא כתיב אחי המת יבא עליה: אמר קרא כי ישבו אחים יחדו - וממעטינן מיניה לעיל בפ"ב (יבמות דף יז: ושם) אשת אחיו שלא היה בעולמו מכלל שאם היה בעולמו אפילו יום אחד מייבם אבל ליכא למימר דמיחדו דריש דאם כן אפי' סריס נמי לייבם מהאי טעמא דהא יחדו איתנהו: טענת בתולים כל שלשים יום - אפי' ראינו שנסתרה כבר רבי יוסי אומר נסתרה לאלתר לאלתר לאו דוקא דאי אפשר לטעון עד שימצא בית דין: לא נסתרה אפי' אחר כמה שנים - כלומר שאין אנו יודעין שנסתרה אע"פ שנכנסה לחופה ור"מ סבירא ליה דלא מוקי איניש אנפשיה שלא יסתר ויבעול בעילת מצוה אי נמי לא נסתרה שאנו יודעין בודאי שלא נסתרה ובהא לא פליג רבי מאיר: