יבמותקט:
טוען את הדף…
וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אָתְיָא ״רְדִיפָה״ ״רְדִיפָה״. כְּתִיב הָכָא: ״בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ״, וּכְתִיב הָתָם: ״רוֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד״. בַּהֲפָרַת נְדָרִים, כְּרַבִּי נָתָן. דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: הַנּוֹדֵר — כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה. וְהַמְקַיְּימוֹ — כְּאִילּוּ הִקְרִיב עָלֶיהָ קׇרְבָּן. וְיִתְרַחֵק מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים: מִן הַמֵּיאוּנִין — דִּלְמָא גָּדְלָה וּמִיחָרְטָא בָּהּ. מִן הַפִּקְדוֹנוֹת — בְּבַר מָתָא, דְּבַיְיתֵיהּ כִּי בַיְיתֵיהּ דָּמֵי. מִן הָעֵרָבוֹן — בַּעֲרָבֵי שַׁלְצִיּוֹן. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: ״רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר״ — רָעָה אַחַר רָעָה תָּבֹא לִמְקַבְּלֵי גֵרִים, וְלַעֲרָבֵי שַׁלְצִיּוֹן, וּלְתוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה. מְקַבְּלֵי גֵרִים — כְּרַבִּי חֶלְבּוֹ. דְּאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת בָּעוֹר. עֲרָבֵי שַׁלְצִיּוֹן — דְּעָבְדִי שְׁלוֹף דּוֹץ. תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה — דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל הָאוֹמֵר אֵין לוֹ תּוֹרָה — אֵין לוֹ תּוֹרָה. פְּשִׁיטָא! אֶלָּא: כׇּל הָאוֹמֵר אֵין לוֹ אֶלָּא תּוֹרָה — אֵין לוֹ אֶלָּא תּוֹרָה. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! אֶלָּא דַּאֲפִילּוּ תּוֹרָה אֵין לוֹ. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב פָּפָּא, אָמַר קְרָא: ״וְלִמַּדְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם״ — כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּעֲשִׂיָּה יֶשְׁנוֹ בִּלְמִידָה, כֹּל שֶׁאֵינוֹ בַּעֲשִׂיָּה אֵינוֹ בִּלְמִידָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִיתוּ מֵעִיקָּרָא: כׇּל הָאוֹמֵר אֵין לוֹ אֶלָּא תּוֹרָה — אֵין לוֹ אֶלָּא תּוֹרָה, לָא צְרִיכָא דְּקָא מַגְמַר לְאַחֲרִינֵי וְאָזְלִי וְעָבְדִי. מַהוּ דְּתֵימָא: אִית לֵיהּ אַגְרָא לְדִידֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה: בְּדַיָּינָא דְּאָתֵי דִּינָא לְקַמֵּיהּ, וְגָמַר הֲלָכָה וּמְדַמֵּי מִילְּתָא לְמִילְּתָא, וְאִית לֵיהּ רַבָּה וְלָא אָזֵיל מְשַׁאֵיל. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה דַּיָּין עַצְמוֹ כְּאִילּוּ חֶרֶב מוּנַּחַת לוֹ בֵּין יְרֵיכוֹתָיו, וְגֵיהִנָּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת״, מִפַּחַד שֶׁל גֵּיהִנָּם שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם מֵיאֲנָה וְכוּ׳. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל — מִשּׁוּם דְּקָסָבַר קִידּוּשֵׁי קְטַנָּה מִיתְלָא תְּלוּ, וְכִי גָּדְלָה גָּדְלִי בַּהֲדַהּ, אַף עַל גַּב דְּלָא בְּעַל, אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם דְּקָסָבַר: הַמְקַדֵּשׁ אֲחוֹת יְבָמָה — נִפְטְרָה יְבָמָה וְהָלְכָה לָהּ, אִי בְּעַל — אִין, אִי לָא בְּעַל — לָא? אֲמַר לֵיהּ: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, מִשּׁוּם דְּקָסָבַר: הַמְקַדֵּשׁ אֲחוֹת יְבָמָה — נִפְטְרָה יְבָמָה וְהָלְכָה לָהּ, אִי בְּעַל — אִין, אִי לָא בְּעַל — לָא. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אָמֵינָא, כִּי נָיֵים וְשָׁכֵיב רַב, אֲמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. דְּתַנְיָא: הַמְקַדֵּשׁ אֶת הַקְּטַנָּה — קִידּוּשֶׁיהָ תְּלוּיִין. מַאי ״תְּלוּיִין״? לָאו כִּי גָּדְלָה גָּדְלִי בַּהֲדַהּ, וְאַף עַל גַּב דְּלָא בָּעַל? אֲמַר לֵיהּ רָבִין בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: הָא מִילְּתָא דִקְטַנָּה, מִיתְלָא תַּלְיָא וְקָיְימָא, אִי בְּעַל — אִין, אִי לָא בְּעַל — לָא. דְּאָמְרָה: הוּא עָדִיף מִינַּאי, וַאֲנָא עֲדִיפְנָא מִינֵּיהּ. וְסָבַר רַב: אִי בְּעַל — אִין, אִי לָא בְּעַל — לָא? וְהָא אִיתְּמַר: קְטַנָּה שֶׁלֹּא מֵיאֲנָה, וְהִגְדִּילָה, וְעָמְדָה וְנִשֵּׂאת, רַב אָמַר: אֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי.וא"ר אבהו - במסכת קידושין: אתיא רדיפה רדיפה - תשלום שכר גדול להבאת שלום שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כגמילות חסדים דכתיב בהו ימצא חיים צדקה בעולם הבא וכבוד בעולם הזה: כאילו בנה במה - בשעת איסור הבמות דחוטא הוא דכתיב (דברים כ״ג:כ״ג) וכי תחדל לנדור וגו' הא לא תחדל יהיה בך חטא: כאילו הקריב קרבן - שעבר עליו שתי עבירות אלא ילך אצל חכם ויתירנו כדי שלא יהא רגיל בכך: בבר מתא - לא יקבל פקדון מבן עירו: דבייתיה כי בייתיה דמי - שרגיל אצלו ויטול את שלו ויחזור ויתבענו: שלציון - שם מקום שמניחין הלוה ותופסין הערב לישנא אחרינא שלציון קוראין שם הערבון על שם נוטריקון שלוף דוץ שולף עצמו מן הלוה ותוקע עצמו על הערב: רע ירוע - רעה אחר רעה: כי ערב זר - המערב זרים גרים בישראל והנכנס בערבון נמי משמע: ולתוקע עצמו - סיפא דקרא ושונא תוקעים בוטח וכולה מפרש לה: תוקע עצמו לדבר הלכה - שאומר הריני שונה ואיני מקיים ואקבל שכר למוד: קשים גרים - שאין בקיאין בדקדוקי מצות ולמדין ישראל ממעשיהן: כספחת - לישנא דקרא נקט ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב (ישעיהו י״ד:א׳): דוץ - לשון תיקוע כדאמר דצה שלפה (שבת דף נ:): אין לו תורה - אינו עוסק בתורה: אין לו תורה - אין מקבל שכר למוד: אלא תורה - ואין מקיים: אפילו תורה - אפי' שכר לימוד אין לו: ואיבעית אימא - כדמעיקרא אין לו אלא תורה ודקאמרת האי נמי פשיטא לא צריכא כו': אית ליה אגרא - דעשיה: וגמר הלכה - יודע הלכה שאין דומה לדין הבא לפניו כל כך ומדמי מילתא למילתא ולא משאיל לרביה. והיינו תוקע שסומך ונשען על ההלכה שהוא יודע: גיבורים - דיינים: שלשלמה - שהשלום שלו: מטתו - בית המקדש ששם לשכת הגזית: מאי טעמא דר' גמליאל - דאמר כשתגדיל זו תצא זו בולא כלום: גדלי בהדה ואע"ג דלא בעל - דניקדשה השתא מ"מ משגדלה תפסי קידושי מעיקרא ואיגלי מילתא למפרע דזיקה דהך לא כלום הוא: או דלמא - קידושין קמאי לא כלום נינהו ומשום קידושין דבעילה דמשגדלה נפקא הך יבמה. ואע"ג דזיקה קודמת לקידושין קסבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה דאתי קידושי ומבטלי לזיקה: מיתלא תלי - כל ימי קטנות ספק יבעול משתגדיל ותהיה אשתו ספק לא יבעול ולא סמכה דעתה: דאמרה איהו עדיף מינאי - ויוציאני בגט בעל כרחי: ואנא עדיפנא מיניה - וכל זמן שארצה אצא במיאון על כרחו:אתיא רדיפה רדיפה - אבל מדכתיב לעיל מי האיש החפץ חיים וגו' לא מצי דייק דדלמא קאי אכולא פרשתא נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב וגו' דהיינו כל התורה כולה אי נמי הכא כתיב צדקה חיים וכבוד דלא הוה נפקא לן מההוא קרא בפ"ק דקידושין (דף מ.) דאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: הנודר כאילו בנה במה - י"מ דנפקא לן חדלה חדלה כתיב הכא וכי תחדל לגדור וכתיב התם חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב ואמר בפ"ק דברכות (דף יד. ושם) אל תקרי במה אלא במה וג"ש דחדלה דריש בפרק ד' נדרים (נדרים דף כב.) אמר שמואל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע אמר ר' אבהו מאי קראה כתיב הכא וכי תחדל לנדור וכתיב התם שם רשעים חדלו רוגז: רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים - אמר ר"י דהיינו היכא שמשיאין אותן להתגייר או שמקבלין אותן מיד אבל אם הן מתאמצין להתגייר יש לנו לקבלם שהרי מצינו שנענשו אברהם יצחק ויעקב שלא קבלו לתמנע שבאתה להתגייר והלכה והיתה פלגש לאליפז בן עשו ונפק מינה עמלק דצערינהו לישראל כדאמרינן בהגדת חלק (סנהדרין צט:) וגם יהושע קבל רחב הזונה ונעמה ורות המואביה ובריש פרק במה מדליקין (שבת לא.) שגייר הלל אותו שאמר גיירני על מנת שתשימני כ"ג ואותו דעל מנת שתלמדני כל התורה כולה ואע"פ שלא היו מתאמצין להתגייר יודע היה הלל בהן שסופם להיות גרים גמורים כמו שעשה לבסוף: מהו דתימא אית ליה אגרא - תימה דאמרי' בפרק בתרא דיומא (דף פז.) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ומפרש טעמא התם שלא יאמרו הרב בגיהנם ותלמידו בגן עדן ועוד קשה לר"י הרי אחר דר"מ למד לפניו ואפ"ה יצא לתרבות רעה ושמא היכא שהוא רע מתחלה קודם שמלמד אחרים התם לא שייך האי טעמא אבל היכא שהיה טוב מתחלה אז ודאי אין חטא בא על ידו ואחר מתחלתו היה רע כדאמר בחגיגה (דף טו:) שכלי זמר לא פסק מתוך ביתו וגם ספרי צדוקים היו נושרים מחיקו: ששים גבורים סביב לה - פירש בקונטרס [הכא] ובסנהדרין (דף ז.) דאלשכת הגזית קאי וקשה דה"ל למימר ע' או ע"א אלא י"ל דאששים ריבוא ישראל קאי: אחוזי חרב - משמע ליה מזויינין בדין כדדרשינן בסנהדרין (דף לו.) מויחגור דוד חרבו שדנו לנבל בסנהדרין ואע"ג דבתורה כתיב חגור חרבך על ירך גבור (תהילים מ״ה:ד׳): וכי גדלה גדלי בהדה ואע"ג דלא בעל - ואפי' סבירא לן מקדש אחות יבמה לא נפטרה יבמה מ"מ היכא שהקידושין היו באים ממילא נפטרה יבמה מעצמה: הוא עדיף מינאי - פירוש שיכול להוציאני בגט בעל כרחי ואנא עדיפא מיניה שאוכל למאן בו כל זמן שלא בעל והיינו דוקא מן התורה יכולה למאן אבל מדרבנן אין יכולה משהביאה ב' שערות דתנן בפ' בא סימן (נדה נב.) עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות והיינו אפילו לא בעל דבבעל לא הוה פליג רבי יהודה עד שירבה השחור על הלבן כדאמר התם בגמרא דמודי רבי יהודה בבעל: