יבמותמא:
טוען את הדף…
מִפְּנֵי הָאִיבּוּל. גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא לֹא תִּתְיַיבֵּם: שֶׁמָּא יִהְיֶה הַוָּלָד בֶּן קַיָּימָא, וְקָא פָגַע בְּאִיסּוּר אֵשֶׁת אָח דְּאוֹרָיְיתָא. אֶלָּא לֹא תַּחְלוֹץ, אַמַּאי? לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ חֲלִיצָה. וְלָאו מִי אוֹתְבִינֵּיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִימְנָא?! לֵימָא מֵהָא נָמֵי תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא! לָא, הָכָא הַיְינוּ טַעְמָא: שֶׁמָּא יְהֵא וָלָד בֶּן קַיָּימָא, וְנִמְצֵאתָ אַתָּה מַצְרִיכָהּ כָּרוֹז לַכְּהוּנָּה. וְנַצְרְכַהּ! דִּלְמָא אִיכָּא דְּהָוֵאי בַּחֲלִיצָה וְלָא הָוֵי בְּהַכְרָזָה, וּמַפְסְלוּהָ מִן הַכְּהוּנָּה. תִּינַח אַלְמָנָה. גְּרוּשָׁה — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מִשּׁוּם דְּמַפְסֵיד לַהּ מְזוֹנוֹת. תִּינַח נְשׂוּאָה. אֲרוּסָה גְּרוּשָׁה — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי. אָמַר לוֹ: מַהוּ לַחְלוֹץ בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה? אָמַר לוֹ: לֹא תַּחְלוֹץ. וְתַחְלוֹץ, וּמָה בְּכָךְ? קָרָא עָלָיו מִקְרָא זֶה: ״וְאִם לֹא יַחְפֹּץ״, הָא אִם חָפֵץ — יִבֵּם. כׇּל הָעוֹלֶה לְיִבּוּם — עוֹלֶה לַחֲלִיצָה כּוּ׳. מֵתִיב רַב חִינָּנָא: הַסְּפֵקוֹת חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. מַאי סְפֵקוֹת? אִילֵּימָא סְפֵק קִדּוּשִׁין — אַמַּאי לָא מִתְיַבְּמוֹת? תִּתְיַיבֵּם, וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אֶלָּא לָאו, סָפֵק שֶׁקִּידֵּשׁ אַחַת מִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ מֵהֶן קִידֵּשׁ. וְקָתָנֵי: חוֹלֶצֶת! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם, אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר דְּהָא קִידֵּשׁ — בַּת חֲלִיצָה וְיִיבּוּם הִיא, הָכָא, אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר דְּהָא לָא אִיעַבַּרָה — מִי מַשְׁגְּחִ[ינַן] בֵּיהּ, וּ[מְ]יַבְּמִינַן לַהּ? הָא קְטַנָּה דְּלָאו בַּת אִיעַבּוֹרֵי הִיא, וַאֲפִילּוּ הָכִי צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. תָּנוּ רַבָּנַן: יְבָמָה, שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל בַּעַל. מִכָּאן וְאֵילָךְ, אֵינָהּ נִזּוֹנֶת לֹא מִשֶּׁל בַּעַל וְלֹא מִשֶּׁל יָבָם. עָמַד בַּדִּין וּבָרַח — נִזּוֹנֶת מָשָׁל יָבָם. נָפְלָה לִפְנֵי יָבָם קָטָן (מַאי)? מִיָּבָם לֵית לַהּ. מִבַּעַל מַאי? פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: אִית לַהּ, וְחַד אֲמַר: לֵית לַהּ, וְהִלְכְתָא: לֵית לַהּ, מִשְּׁמַיָּא קַנְסוּהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: יְבָמָה שֶׁחָלְצוּ לָהּ אַחִים בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה — צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.מפני האיבול - אבילות. והאי כל הנשים יתארסו לאו למעוטי ארוסה לינשא דהתם כר' יהודה סבירא ליה דגבי הבחנה רבי יוסי מקיל טפי מרבי יהודה כדאמר בשלהי גמ' דארבעה אחין (לעיל יבמות דף לה.) אלא באבילות אתי לפלוגי עליה: גמ' אלא לא תחלוץ אמאי - ולאחר ג' אם אינה מעוברת תנשא או אם הפילה תנשא דהא חלצה: לימא תיהוי תיובתיה דר' יוחנן - ומשום הכי לא תחלוץ שמא תפיל ותנשא בחליצה זו וחליצת מעוברת לא שמה חליצה: ולאו מי אותביניה - בריש פירקין (יבמות דף לה:): לימא מהא נמי תיהוי תיובתא - ונפקא מינה דאי מיתרצא קמייתא תיקום הך: גרושה מאי איכא למימר - אמאי לא תחלוץ. אם היתה גרושה מאחר קודם שנשאה אחיו של זה דהא פסולה היא לכהונה וקיימא מאי איכא למימר אמאי לא תחלוץ: משום מזוני - דאית לה כל שלשה מנכסי בעלה כדתניא בברייתא בשמעתין ואי חלצה לית לה מזוני ואיהי לא מצי מינסבא עד לאחר שלשה ומפסיד לה: ארוסה וגרושה - גרושה שנתארסה ומת בעלה ונפלה ליבום מן האירוסין תחלוץ בתוך שלשה דהכא לאו משום מזוני איכא דארוסה לית לה מזוני מבעל ולא משום כרוז לכהונה דהא פסולה היא משום גרושין קמאי: אלא משום דרבי יוסי - כל העולה ליבום כו' וזו הואיל ואינה עולה ליבום בתוך ג' כדאמרן לעיל שמא יפגע באשת אח אינה עולה השערה לפני הזקנים לחליצה. ולרבי יוחנן לא תיקשי דאי חלצה ודאי חליצה דהאי אינה עולה לחליצה לאו חליצה פסולה משמע שהרי כמה נשים שנינו חולצות ולא מתייבמות היכא דלא אפשר אלמא חליצה היא ומיהו היכא דאפשר לאמתוני עד שתראה ליבום משהינן: אילימא ספק קידושין - כגון זרק לה אחיו קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה: אמאי לא מתייבמת תתייבם - ממ"נ אי היא יבמתו שפיר מייבם ואי לאו קידושין הוו נכרית בעלמא נסיב: שקידש אחת משתי אחיות ואין יודע איזה מהן קידש - ומת שתיהן חולצות ולא מתייבמות דלא מצי לייבומי דלמא פגע באחות זקוקה. והא הכא דאינה עולה לייבום ועולה לחליצה ולא אמרי' תמתין עד שיבואו עדים ויבררו את יבמתו: הכי השתא התם - עולה לייבום היא אי הוה ידעינן לה אבל הכא אם יבא אליהו ויאמר לא מיעברא מי משגיחינן ביה ותתיבם: הרי קטנה דלאו בת איעבורי היא כו' - הלכך לא חלצה. וכל הנך דאמרו רבנן חולצות ולא מתייבמות כגון אחות חלוצתו ואחות זקוקתו וספק צרת ערוה התם משום דלא אפשר הוא דאם כן לעולם תאסר הלכך כיון דמדאורייתא בת ייבום היא חלצה אבל הכא דאפשר לשהויי משהינן ויצא הדבר בהיתר: שלשה חדשים הראשונים - שאינה יכולה להנשא מחמת בעלה: נזונת משל בעלה - שכן כתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל יומי מיגר ארמלותיך: מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם - ואינה דומה לשאר אלמנה דהתם כל זמן שלא נשאת לאחר ואומרת מחמת פלוני בעלי שכבודו גדול עלי יש לה מזונות אבל הך אגידא ביבם לפיכך אין לה על נכסי בעל מזונות ולא משל יבם עד שתכנס לחופה: עמד בדין - שתבעתו בדין או כנוס או פטור וברח: נזונת משל יבם - דקנסינן ליה: צריכה להמתין - עד שיהיו לה ג' חדשים מיום מיתה:אמאי לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן - וא"ת דלמא לא תחלוץ משום שמא תסמוך על אותה חליצה לינשא לשוק וחיישינן שמא תמצא מעוברת ולד של קיימא וולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם וי"ל דלהא ליכא למיחש דתוך שלשה ודאי לא תנשא ולאחר ג' נמי אם תמצא מעוברת לא יבא לטעות ועוד שלא ישא אדם מעוברת חברו: משום דמפסיד לה מזוני - לפי טעם זה לא תחלוץ דמתני' עצה טובה קמ"ל: אלא ארוסה גרושה מאי איכא למימר - וא"ת לריש לקיש ארוסה כיון דלא מיעברא אמאי לא תחלוץ וי"ל דלר"ל גזרו ארוסה אטו נשואה אבל לר' יוחנן דנשואה גופה משום כרוז בעלמא ליכא למגזר ותימה דאמאי נקט גרושה דמארוסה גרידא הוה מצי למיפרך: קרא עליו המקרא הזה - וא"ת לר"ל תקשי ליה מרבי יוסי וי"ל דלר"ל נמי אינה חולצת תוך ג' משום דאינה עולה ליבום: הספקות חולצות ולא מתיבמות - מההיא דבפ' שני (לעיל יבמות כג:) שקידש אחת מב' אחיות ואינו יודע איזו קידש ה"מ למיפרך אלא שהיה צריך להאריך אבל מההיא דריש ארבעה אחין (לעיל יבמות דף כו.) דחולצות ולא מתיבמות לא ה"מ למיפרך דלעולם אין לה לישב ולהתעגן אבל הכא יכולה להמתין עד שיתברר הספק כההיא דלעיל שיכולה להמתין עד אחר הג' ומיהו מההיא דספק קידושין דבפ"ד אחין (לעיל יבמות דף ל:) הוה מצי למפרך: אילימא ספק קדושין תתייבם ואין בכך כלום - ולא בעי למימר שנולד ספק קידושין בערוה דהוי ספק אם היא צרת ערוה או לא דא"כ הוה ליה למימר הספיקות צרותיהן חולצות ולא מתיבמות ובספק גירושין ה"מ לאוקמי דלא מתיבמות שמא היא גרושת אחיו: הא קטנה דלאו בת איעבורי - ואפילו למאן דלא גזר לקמן (יבמות דף מב:) קטנה אטו גדולה ה"מ לענין הבחנה בשאר נשים אבל לענין יבמה מודה: עמד בדין וברח - לאו בברח בשבילה איירי שרוצה לעגנה ואין רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דהא בפרק בתרא דכתובות (דף קז:) פריך מינה לשמואל דחייש לצררי ואם בשבילה ברח אמאי אית לן למיחש לצררי אלא בברח מחמת מרדין או מחמת ממון איירי ולאו דוקא ברח דהוא הדין חלה דכיון דלא בשבילה ברח אלא מחמת אונס שאירע לו מה לי ברח מה לי חלה ובהדיא אמר בירושלמי בפרק אע"פ דה"ה חלה ולא כמו שפירש בקונטרס התם דוקא ברח אבל חלה לא והא דבעיא בריש כתובות (דף ב.) חלה מאי היינו שחלה מיד בהגעת זמן אבל הכא שחלה אחר שעמד בדין דהוה לו לכונסה לאלתר קודם שאירע לו אונס ונראה לר"י דוקא בנתרצה ליבום וברח אבל אם לא נתרצה אלא לחלוץ אין נראה שיתקנו לה חכמים מזונות מיבם כיון דאין סופו לייבם אלא לחלוץ ודוקא ברח תקנו לה מזונות משלו אבל לא ברח לא משום דלא שכיח שיאחר מליבם כיון דאיתיה קמן ונתרצה דמשום זמן מועט שרגיל לאחר לא תקנו לה מזונות ומיהו בפרק ד' אחין (לעיל יבמות דף כט: ושם) משמע קצת דכי לא ברח נמי חייב במזונות דקאמר כשעמד בדין ופסקו לה מזונות משלו ואינו מזכיר כלל ברח אף על גב דהתם איירי בעבד בה מאמר כדפרישית לעיל לענין זה אין שום סברא לחלק בין עשה בה מאמר ללא עשה אלא כשיש שני יבמין דאי לא עשה מאמר לא זה ולא זה לא מחייב במזונות לא זה ולא זה אפילו נתרצה אחד מהם ליבם וברח ואצטריך התם לאוקמי בעבד בה מאמר משום דבענין אחר לא הוה מצי מיפר וקצת נראה דמחמת קנס שקנסוהו חכמים שלא כנסה תקנו לה מזונות דהא אין מעשה ידיה שלו כדאמר בפרק בתרא דכתובות (דף קז: ושם) אי משום מעשה ידיה לא משעבדא ליה ולמאי דפרישית דבשלא ברח אין לה מזונות אינו ראיה דמעשה ידיה אינו שלו דאין לחוש שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך דאכתי לא משעבדא ליה עד שיברח ויפסקו לה מזונות ומיהו אר"י דלפירוש זה טפי הוי ליה למימר דלא מיחייב במזונותיה: