יבמות קטו.

פרק טו׳ · האשה שלום

Yevamot 115a · Chapter 15: HaIshah Shalom

דְּאִי בָּעֲיָא אָמְרָה: ״שָׁלוֹם בָּעוֹלָם״. אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּאִיחַזְקָה — אָמְרָה בִּדְדָמֵי, וְלָא אָתֵי ״מָה לִי לְשַׁקֵּר״ וּמַרַע חֶזְקָתֵיהּ. תָּא שְׁמַע: ״עִישְּׁינוּ עָלֵינוּ בַּיִת״, ״עִישְּׁינוּ עָלֵינוּ מְעָרָה״, ״הוּא מֵת, וַאֲנִי נִצַּלְתִּי״ — אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר לָהּ: כִּי הֵיכִי דִּלְדִידָךְ אִיתְרְחִישׁ נִיסָּא, לְדִידֵיהּ נָמֵי אִיתְרְחִישׁ נִיסָּא. תָּא שְׁמַע: ״נָפְלוּ עָלֵינוּ גּוֹיִם״, ״נָפְלוּ עָלֵינוּ לִיסְטִים״, ״הוּא מֵת, וְנִצַּלְתִּי״ — נֶאֱמֶנֶת. הָתָם, כִּדְרַב אִידִי. דְּאָמַר רַב אִידִי: אִשָּׁה כְּלֵי זַיְינָהּ עָלֶיהָ. הָהוּא גַּבְרָא דִּבְשִׁילְהֵי הִלּוּלֵיהּ אִיתְּלַי נוּרָא בֵּי (גנני) [גְּנָנֵיהּ]. אֲמַרָה לְהוּ דְּבֵיתְהוּ: ״חֲזוֹ גַּבְרַאי! חֲזוֹ גַּבְרַאי!״ אֲתוֹ, חֲזוֹ גַּבְרָא חָרוֹכָא דִּשְׁדֵי, וּפִסְּתָא דִּידָא דְּשַׁדְיָא. סָבַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין לְמֵימַר: הַיְינוּ ״עִישְּׁינוּ עָלֵינוּ בַּיִת, עִישְּׁינוּ עָלֵינוּ מְעָרָה״. אָמַר רָבָא: מִי דָּמֵי? הָתָם לָא קָאָמְרָה ״חֲזוֹ גַּבְרַאי, חֲזוֹ גַּבְרַאי״. וְעוֹד, גַּבְרָא חָרוֹכָא דִּשְׁדֵי, וּפִסְּתָא דִּידָא דְּשַׁדְיָא. וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין — גַּבְרָא חָרוֹכָא דִּשְׁדֵי, אֵימָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא אֲתָא לְאַצּוֹלֵי, וַאֲכַילְתֵּיהּ נוּרָא. וּפִסְּתָא דִידָא דְּשַׁדְיָא — נוּרָא אִיתְּלַיא וְאִתְיְלִיד בֵּיהּ מוּמָא, וּמֵחֲמַת כִּיסּוּפָא אֲזַל וַעֲרַק לְעָלְמָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: עֵד אֶחָד בַּמִּלְחָמָה מַהוּ? טַעְמָא דְּעֵד אֶחָד מְהֵימַן — מִשּׁוּם דְּמִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִיגַּלּוֹיֵי הוּא לָא מְשַׁקַּר, הָכָא נָמֵי לָא מְשַׁקַּר. אוֹ דִלְמָא: טַעְמָא דְּעֵד אֶחָד מִשּׁוּם דְּהִיא גּוּפָא דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא, וְהָכָא [כֵּיוָן דְּזִימְנִין דְּסָנְיָא לֵיהּ], לָא דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁיָּרַדְתִּי לִנְהַרְדְּעָא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה, מְצָאַנִי נְחֶמְיָה אִישׁ בֵּית דְּלִי, וְאָמַר לִי: שָׁמַעְתִּי שֶׁאֵין מַשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַל פִּי עֵד אֶחָד, אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. וְנַמְתִּי לוֹ: כֵּן הַדְּבָרִים. אָמַר לִי, אֱמוֹר לָהֶם מִשְּׁמִי: אַתֶּם יוֹדְעִים הַמְּדִינָה הַזּוֹ מְשׁוּבֶּשֶׁת בִּגְיָיסוֹת? כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, שֶׁמַּשִּׂיאִין הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד. מַאי מְדִינָה מְשׁוּבֶּשֶׁת בִּגְיָיסוֹת? לָאו, אַף עַל גַּב דִּמְדִינָה זוֹ מְשׁוּבֶּשֶׁת, כָּךְ מְקוּבְּלַנִי שֶׁמַּשִּׂיאִין עַל פִּי עֵד אֶחָד. אַלְמָא עֵד אֶחָד מְהֵימַן. אָמַר רָבָא: אִי הָכִי, מַאי שְׁנָא ״מְדִינָה זוֹ״? ״כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ גְּיָיסוֹת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁמְּדִינָה זוֹ מְשׁוּבֶּשֶׁת בִּגְיָיסוֹת, וְלָא אֶפְשָׁר לִי לְמִשְׁבַּק אִינָשֵׁי בֵיתִי וּמֵייתֵי קַמֵּי רַבָּנַן. כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁמַּשִּׂיאִין הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד. תָּא שְׁמַע: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהָיוּ בָּאִין עִם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן סִימַאי בִּסְפִינָה, וְטָבְעָה, וְהִשִּׂיא רַבִּי נְשׁוֹתֵיהֶן עַל פִּי נָשִׁים. וְהָא מַיִם כְּמִלְחָמָה דָּמוּ. וְנָשִׁים, אֲפִילּוּ מֵאָה — כְּעֵד אֶחָד דָּמוּ, וְקָתָנֵי: הִשִּׂיא! וְתִסְבְּרָא? מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף נִינְהוּ, וּמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף — אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. אֶלָּא הֵיכִי דָּמֵי, דְּאָמְרִי: אַסְּקִינְהוּ קַמַּן

דאי בעיא אמרה שלום בעולם - ומהימנא השתא נמי מהימנא או דלמא הכא ליכא למימר מה לה לשקר דאיהי גופא לא מכוונה לשקורי אלא כיון דאתחזק מלחמה אמרה בדדמי וסבורה היא שמת. ואי קשיא תיפשוט ליה ממתניתין דקתני שלום בעולם נאמנת דהא ודאי מת בעלי במלחמה קאמרה דאי על מטתו מאי אריא שלום בעולם אפי' מלחמה בעולם אמרן לעיל כי אמרה מת על מטתו מהימנא אלא ודאי מת במלחמה איצטריך לאשמועי' היינו החזיקה היא מלחמה בעולם תריץ מתניתין דאמרה מת סתמא ואשמועינן מתניתין דהואיל ושלום בעולם אע"ג דלא אמרה על מטתו בהדיא מסתמא מת על מטתו קאמרה ובזמן שיש מלחמה בעולם מסתמא מת במלחמה קאמרה עד דאמרה מת על מטתו וכי קמיבעיא ליה לרבא כגון דיש שלום בעולם ואמרה איהי מת במלחמה: עישינו עלינו בית - הציתוהו באש ונתמלא עשן ואני ברחתי והוא נשאר שם ומת: אינה נאמנת - והא הכא דהחזיקה היא מלחמה זו וקתני אינה נאמנת ולא אמרי' מה לה לשקר דאי בעיא אמרה מת סתמא: שאני התם - דהכי קאמרה דכשנתמלא עשן ברחה ולא המתינה עד שתראהו מת ואי משום עשן כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא כו' אבל לגבי מלחמה איכא למימר לא אמרה אי לא חזיתיה דהא אי בעיא לשקורי לא הוי מחזקה מלחמה בעולם: נפלו עלינו עובדי כוכבים כו' - והא הכא היא החזיקה וקתני נאמנת אלמא אמרינן מה לה לשקר: התם כדרב אידי בר אבין - כלומר הכא כיון דמלחמה קטנה היא דאיהי הוה בהדיה לא אמרה בדדמי אלא נטרה וחזיא ליה דמית דאשה לא מסתפיא מלסטים: כדר' אידי - במסכת ע"ז בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כה:): חזו גבראי - שהאש אוכלתו: היינו עישינו - דאמרן כי היכי דלדידך איתרחיש כו': פסתא דידא - מאיש אחר [הבא להצילו]: ואתיליד מומא - בבעלה: עד אחד במלחמה - מלחמה בעולם ובא עד אחד ואמר מת בעליך מי מהימן או לא: והכא לא דייקא - ותרוייהו אמרי בדדמי: כן הדברים - כאשר אתה אומר: מים כמלחמה - דאיכא למימר בדדמי: מים שאין להם סוף - מפרש בפ' בתרא (לקמן יבמות קכא.) כל שעומד ואין רואה מארבע רוחותיו: אשתו אסורה - ואע"פ שיש עדים כשרים שטבע שמא צף מתחת המים ויצא:

דאי בעיא אמרה שלום בעולם - וא"ת אמאי לא קאמר מיגו שיכולה לומר מת על מטתו ונראה דהיכא שנהרג במלחמה אמרינן מתוך שיכולה לומר נהרג ולא במלחמה אבל נהרג אטו מת לא: או דלמא לא אתי מה לי לשקר ומרע לחזקה - אר"י דלא דמי להא דמיבעיא בפ"ק דבבא בתרא (דף ה: ושם) פרעתיך בתוך זמני אי מהימן במיגו דאי בעי למימר פרעתיך אחר זמני אי אתי מה לי לשקר ומרע לה לחזקה או לא דהתם מרע לה הכא לא מרע לה כיון דאמרה בדדמי ואי לא מרע התם לפי שאין הווה כלל שיהיה פורע בתוך זמנו אבל הכא מרע דיכול להיות אמת דמת במלחמה וכן הא דקאמר בפ' האומר בקידושין (דף סד.) אמר בשעת קידושין יש לי בנים ואין לי אחים ובשעת מיתה אמר אין לי בנים ויש לי אחים נאמן להתיר פירוש אי הוי איפכא ואין נאמן לאסור דברי רבי ור' נתן אומר כו' ומפרש התם טעמא דרבי משום דאתי מה לי לשקר ומרע לה לחזקה מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא אבל הכא אמרה בדדמי ולכך לא מרע ולרבי נתן דאמר התם לא מרע התם דבשעת מיתה יש לו להיות נאמן יותר: טעמא דעד אחד נאמן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר הכא נמי לא משקר - ולא יאמר בדדמי כיון שהדבר יהיה גלוי או דלמא טעמא דנאמן משום דדייקא ומינסבא והכא לא דייקא כלומר לעולם לא יאמר עד אחד בדדמי כמו האשה עצמה ומכל מקום אין להאמינו דנהי דלא אמר בדדמי האשה לא דייקא כאן וסומכת עליו יותר ממה כשאומר מת על מטתו כיון דיש רגלים לדבר אבל אין לפרש או דלמא טעמא דעד אחד משום דדייקא ואפי' אמר בדדמי נאמן דהא אפילו דדייקא האשה למה לו להיות נאמן כיון דאמר בדדמי: אמר רבי עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר שנה - בסוף מסכת ברכות (דף סג.) אמרי' דרבי עקיבא לא הניח כמותו בארץ ישראל ולכך היה יכול לעבר שנים בחוצה לארץ וכן צריך לומר בפ' שני דמגילה (דף יח:) גבי ר"מ שהלך לעבר שנה בעסיא שלא הניח כמותו בארץ דעסיא חוצה לארץ היא כדאמרינן בחזקת הבתים (ב"ב דף נו.) קיני קניזי וקדמוני עסיא ערדיסקיס אספמיא ומה שלא עיברו בארץ ישראל י"ל דשום אונס היה וכן יש בירושלמי ירמיה עיבר בחוצה לארץ וכן יחזקאל וברוך בן נריה ומיהו קשיא לר"י דבפ' זה בורר (סנהדרין דף כו. ושם) ר' חייא בן זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק כו' ושם היה רבי יוחנן גדול מהם מדריש לקיש היה קורא אותם רועי בקר וי"ל דלעבר דקאמר התם לאו דוקא אלא חישוב בעלמא עשו אם השנה צריכה להתעבר דהא שנת שביעית היתה כדמוכח התם דקאמר כהן וחריש ובפ' קמא דסנהדרין (דף יב. ושם) אמר דאין מעברין שנה שביעית ושום אונס היה שלא חישבו בארץ ישראל כדפרישי' לעיל: והא מים דכמלחמה דמו - השתא סלקא דעתך שראו הנשים שטבעו אבל לא ראו שהעלום המים ולכך אמרו בדדמי: